תפסתי אותך

פרק 25 המשך 1

אחרי שהתעייפנו ישבנו ארבעתנו על שפת הבריכה ותפסנו קצת שמש. לרגע שכחתי שוויל נמצא כאן מעבר לבריכה. המלצר הגיע והגיש לנו את השמפניה שהזמנו, וסקרלט מזגה אותה לכוסות. עמדנו זו מול זו והרמנו לחיים לחיי חברות טובה.
פתאום שמעתי מישהו קורא לי.
"קייט, זאת את?" הסתובבתי וראיתי את בריאן המאמן שלי.
"היי, מה שלומך?" שאלתי בהפתעה.
"מעולה," ענה ונתן לי נשיקה על הלחי. הוא השאיר את ידו על גבי התחתון והמשיך בשאלות.
"באת להתפנק עם חברות?"
"כן." עניתי וחיבקתי את סקרלט, שעמדה לידי, כדי להרחיק את ידו ממני.
פתאום ויליאם צץ מאחוריו.
"תכירי, ויליאם גולד." אמר בריאן.
אלוהים, איזה בושות. עכשיו באמת רציתי למות.
"נעים מאוד," אמרתי בחיוך הכי יפה שהצלחתי להעלות על פניי.
"אתן נהנות?" שאל אותנו ויל.
"כן, תודה," קפצה סקרלט. "אני סקרלט, נעים מאוד," אמרה. הוא חייך אליה ולחץ את ידה.
בריאן פנה אל ויל והצביע עליי. "זאת הבחורה שסיפרתי לך עליה, שניצחה אתמול בתחרות. היא תביא לנו כבוד בעוד שבועיים."
"אל תגזים," אמרתי.
"ויליאם הוא הבעלים של בית הספר שלנו." הוסיף בריאן.
כמה צפוי, אמרתי לעצמי, הוא היה מעורב בחיים שלי עוד לפני שהכרתי אותו.
"יש משהו בניו יורק שלא שייך לך?" שאלתי בציניות.
"אני אקבל את זה כמחמאה." ענה וחייך אליי. חייכתי אליו חזרה חיוך מזויף.
"אני מאמן את ויליאם. אמרתי לו שגם הוא צריך להתחרות." הוא צחק.
"אה, עכשיו אני מבינה איך זה שאתה כל כך טוב." אמרתי לוויל בטעות בקול רם ומיד נדרכתי.
"איך את יודעת איך הוא נלחם?" שאל בריאן והרים גבה.
"אה... אה... ראיתי את הקרב שלו בטלוויזיה.". מזל שנזכרתי שוויליאם אמר שהקרב מוקרן בטלוויזיה.
"אהה, כן, הקרב, לא ידעתי שאת אוהבת אגרוף... בכל אופן, ויליאם תותח." אמר בריאן,
נשמתי לרווחה, הצלחתי לצאת מזה הפעם, להבא אני חייבת להיות זהירה יותר.
"מה אתן עושות הערב?" שאל ויליאם. לאן הוא חותר בדיוק?
"יוצאות למועדון." ענתה לו סקרלט.
"אני מזמין אתכן למועדון שלי, ל'סילבר', אם מתחשק לכן."
"לא, תודה." התפרצתי, וסקרלט נתנה לי מכה בצלעות כדי להשתיק אותי.
"אנחנו נשמח." היא אמרה לו.
"מעולה. אני ארשום אתכן לקומת הווי.איי.פי. אקח את השמות שלכן מהקבלה. זה בסדר?"
"כן, מעולה." סקרלט אמרה וכמעט הזילה עליו ריר.
"טוב, לא נפריע לכם, אתם יכולים לחזור לבחורות שממתינות לכם." התפרצתי שוב לשיחה.
הייתי סרקסטית ורציתי שוויל ידע שראיתי אותו מדבר עם נשים אחרות.
"נתראה בערב." אמר והתעלם מההערה האחרונה שלי.
"ביי, קייט." אמר בריאן והלך אחריו.
כשהתרחקו, סקרלט הסתובבה אליי בפנים זועמות.
"מה, את משוגעת? את יודעת מי זה?"
"הבנתי לבד. אז מה?"
"אז מה? אי אפשר בכלל לחלום להיכנס למועדון שלו, בטח שלא לווי.איי.פי," אמרה בכעס ומלמלה לעצמה, "אין, היא משוגעת."
"בואי נצא למקום הקבוע שלנו." אמרתי בקול מתחנן. ניסיתי לשכנע אותה לשנות את דעתה אבל ללא הצלחה.
"נראה לך?! יוצאים היום ל'סילבר'." היא אמרה בהחלטיות.
נמאס לי ממנו. מצד אחד, הוא רוצה לשמור את הקשר שלנו בסוד וזה לא מאפשר לי לדבר איתו בציבור, ומצד שני הוא מזמין אותי למועדון שלו. כמה מתוסבך גבר אחד יכול להיות? והכי מעצבן שהוא מתסבך גם אותי.
ויליאם חזר למקומו ואנחנו חזרנו לבריכה. השתעשעתי במים עם הבנות ואחר כך יצאנו להתייבש בחוץ. השתדלתי לא להסתכל לצד השני של הבריכה, לא אכפת לי ממנו, שכנעתי את עצמי שוב ושוב. אחרי כשעתיים בערך הסתכלתי למקום של ויליאם ושמתי לב שהוא הלך. 'מעניין אם הוא חזר לבד.' זה היה קול הציניות שלי. מעולה, רק אותו הייתי צריכה עכשיו. התעלמתי ממנו ושכנעתי את עצמי שזה לא מעניין, החלטנו להתקפל ולחזור הביתה. אחרי שהתארגנו הלכנו לשלם בקבלה על היום.
"אין חשבון צורך בתשלום. הכל על חשבון הבית, באדיבותו של מר גולד. שהיה לכן יום טוב." בישרה לנו פקידת הקבלה, וארבעתנו הסתכלנו זו על זו בהלם.
"מיסרי לו תודה." אמרה סקרלט לפקידה, ויצאנו לרחוב.
"נראה לי שאחת מאיתנו מצאה חן בעיניו." אמרה ג'ולי.
"יכול להיות." אמרה סקרלט.
"טוב, אנחנו נוסעות במונית." אמרתי לסקרלט.
"למה הגעתן במונית?"
"סיפור ארוך."
"אני אחזיר אתכן."
"תודה." אמרנו אני וג'סי והתחלנו ללכת לכיוון מכוניתה. הנסיעה הביתה עברה בשקט, היינו עייפות מכל פעילות היום. ג'סי ואני ירדנו בבניין שלנו ונפרדנו לשלום זו מזו בקומתנו. נכנסתי הביתה ונשכבתי על הספה. אלה היו יומיים מתישים. לא היה לי רגע משעמם. תהיתי אם הקשר שהציע לי ויליאם עדיין רלוונטי, בייחוד אחרי היום, כשראיתי את כל הבחורות מכרכרות סביבו. לא רציתי סתם לנחש וגם פחדתי שהוא עלול יחשוב שאני עוקבת אחריו או משהו בסגנון אז החלטתי שהדרך הכי טובה לדעת היא פשוט להתקשר אליו ולשאול אותו אם זה רלוונטי.
הרמתי את הנייד שלי וחייגתי את המספר.
"גולד," ענה מיד לשיחה.
"היי, זאת קייט."
הוא שתק. "כן, קייט." רשמי כל כך.
"אני מפריעה לך?"
"לא."
"דבר ראשון, רציתי להגיד לך שלא ידעתי שתהיה היום בספא."
"לא חשבתי כך." נשמתי לרווחה.
"דבר שני, אתה עדיין מעוניין בקשר איתי?"
"כן, למה את שואלת?"
"ראיתי אותך מדבר עם בחורות אחרות וחשבתי שאולי החלטת שאני לא בשבילך." עניתי. הייתה שתיקה קלה על הקו ושמעתי אותו נושם נשימה עמוקה ונושף בקול.
"אח, קייט, את באמת לא מבינה? אני רוצה אותך..."
הוא הפתיע אותי עם המילים האלה, שבהחלט לא ציפיתי להן, ונעלמו לי כל המילים מהראש. מוחי לפתע הפסיק לתפקד. הוא רוצה אותי? אותי? זה מה שהוא אמר עכשיו?
"את עדיין שם?" שאל וניער אותי ממחשבותיי.
"כן."
"לכי לנוח ונתראה בערב."
"אתה תגיע ל'סילבר'?" משום מה זה הפתיע אותי.
"אני צריך להיות במקום מסויים הערב, אבל לאחר מכן אני אגיע. זה מפריע לך?"
"לא."
"יופי, אז נתראה בערב."
"כן." אמרתי בלחש.
"ביי, קייט." אמר וניתק.
רציתי לצעוק מרוב אושר. הוא רוצה אותי ורק אותי, לא נסיכות של דיסני או דוגמניות, אלא אותי, אמרתי לעצמי בחיוך. 'אותך הוא רוצה או את גופך?' שאלה אותי פתאום הציניות הפסימית שלי, שכרגיל חייבת לבאס להרוס שמחות, אבל הפעם זה לא משנה. אותי או את גופי זה אותו הדבר, אמרתי בניסיון לשכנע בעיקר את עצמי, 'השאלה שאת צריכה לשאול זה האם גופך יספיק לו.' די! הוא לא כמו דין, הוא שונה. 'הוא גבר וכולם אותו דבר, את זה את אמרת, לא אני.' אוף, נכון, אני באמת אומרת את זה כל הזמן, אז למה זה מרגיש לי שהוא לא כמו כולם? אסור לי להיות שאננה, זה מה שקרה לי עם דין. 'את לא יכולה לחזור על אותה טעות פעמיים.' נכון, הפעם ההיגיון שלי צודק.
ככל שחשבתי על זה, מה אני בכלל יודעת עליו? הוא יכול להיות פסיכופת.
ואז עלתה הברקה בראשי - אני אחפש אותו בגוגל! הרי גוגל יודע הכול על כולם. לקחתי את הלפטופ שלי ונכנסתי לגוגל. במנוע החיפוש הקלדתי את השם "ויליאם גולד", נשמתי עמוק ולחצתי על "חפש".