תפסתי אותך

פרק 20 המשך 2

ברגע שהפעמון צלצל הקרב התחיל. הם החלו להתקרב זה אל זה, שלחו כמה אגרופי גישוש, ואז טד תקף את ויל בסדרת אגרופים. ויל בעיקר ספג אותם והגן פניו, עדיין לא תקף. טד שוב תקף בסדרת אגרופים לצלעות ואגרוף אחד ללסת של ויל. ראיתי מרחוק שוויל מתחיל לדמם ולא הבנתי מה קורה, למה הוא לא תוקף חזרה? התהלכתי בתא כמו משוגעת הלוך ושוב לאורך המעקה. ויל עדיין שמר על ריחוק ולא תקף, ואילו טד היה מרוצה מעצמו והתרוצץ בכל הזירה.
צלצול הפעמון סימן את סיומו של הסיבוב הראשון, וכל אחד הלך לצד שלו. מאמנו של ויל החליף איתו כמה מילים, ויל הנהן בראשו ושטף את הפה במים, שאותם ירק לאחר מכן לדלי. בסיבוב השני המשיך ויליאם כמו בסיבוב הראשון, בעיקר ספג ולא תקף, וזה ממש הלחיץ אותי. לא הבנתי למה לעזאזל הוא לא תוקף חזרה. לא יכולתי להישאר עוד בחדר הזה, רצתי לדלת ופתחתי אותה.
"לואיס." צעקתי והבהלתי אותו.
"מה קרה, קייט? הכול בסדר?"
"לא, משהו קרה לוויליאם. בוא תראה."
משכתי את לואיס מהר אל המרפסת שבתא והצבעתי על הזירה.
"תראה, ויליאם לא תוקף. הוא רק מגן על עצמו. בהתחלה חשבתי שהבנתי למה, אבל עכשיו הוא מגזים. אולי מישהו איים עליו והכריח אותו להפסיד בכוונה או משהו כזה?"
מיד ראיתי על לואיס שהוא לא שותף ללחץ שלי והבנתי שיש סיבה לכל.
"קייט, הלחצת אותי, כבר חשבתי שמשהו קרה..." הוא עצר את המשפט באמצע, הלך לדלת הכניסה לתא, הציץ במסדרון לצדדים וסגר אותה. הוא התקרב אליי והמשיך לדבר. "זאת האסטרטגיה של ויל ושל המאמן שלו. הם עבדו עליה בימים האחרונים. אין לך מה לדאוג."
"מתי הוא יתקוף? בינתיים הוא רק סופג מכות, ובסוף הוא יתעייף."
"הוא אמור לתקוף בסיבוב השלישי," שיתף אותי לואיס בתוכנית.
"מה?" התחרפנתי איבדתי את העשתונות, "איך הוא ישרוד ככה עד הסיבוב השלישי?"
"תירגעי, זאת האסטרטגיה, יש בה סיכון אחד בלבד. בסיבוב השלישי ויל חייב להשיג נוק־אאוט, ולא הוא יפסיד."
"אני לא מבינה."
"אני אסביר לך. נכון שיש שלושה סיבובים?"
"כן."
"מה שלרוב קורה בכל התחרויות וסביר להניח גם כאן זה שמתוך שלושת הסיבובים באחד מנצח ויליאם, בשני מנצח טד, ואז הם מגיעים לסיבוב השלישי מותשים, והקרב האחרון הוא כבר הימור. את איתי?"
"כן."
"במקום זה ויליאם מתיש עכשיו את טד. הוא נותן לו להתרוצץ סביבו בזירה ולהכות אותו כשהוא שומר על כוחו, אף על פי שהוא חוטף פה ושם, ובסיבוב השלישי הוא יתקוף בחוזקה. מאחר שכעת טד מוביל מבחינת הנקודות, ויל חייב נוק־אאוט כדי לנצח. ויליאם הולך כאן על כל הקופה."
"אסטרטגיה מטופשת. אני לא אוהבת אותה."
"נקווה שאת טועה."
"נקווה," אמרתי בשקט.
רציתי לשכנע בעיקר את עצמי שיהיה בסדר. אני חייבת להיות אופטימית בשביל ויליאם.
"ויליאם נראה בינתיים בסדר," אמר לואיס, וברגע שסיים את המשפט צלצל הפעמון שסימל את סיומו של הסיבוב השני.
"לואיס, עכשיו זה הסיבוב של ויל, נכון?"
"כן. תסתכלי על טד, הוא מכיר את הטקטיקה הזאת והוא יודע שהוא חייב להישאר על הרגליים כדי לא להפסיד."
"אני מקווה שוויל יודע מה הוא עושה," אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה.
הפעמון צלצל והסיבוב השלישי החל.
"שימי לב," אמר לואיס והצביע על ויל, "את רואה איך הוא מתיישר בגופו? הוא עבר עכשיו למצב תקיפה. תראי איך הוא זז עם הרגליים." ויל החל להתרוצץ בזירה במהירות וטד בקושי הצליח לעקוב אחריו.
"תראי את טד, הוא נראה תשוש ומפוחד. הוא יודע שוויל יתקוף עכשיו בכל הכוח וזה מפחיד אותו. הוא יודע שאסור לו ליפול וזה הדבר היחיד שמעסיק אותו, כבר לא הקרב. וזה בדיוק מה שוויליאם רצה."
לואיס הסתכל על ויליאם בזמן שדיבר וראיתי בעיניו הערכה ואפילו הערצה. ויליאם גבר מיוחד, הוא גורם לאנשים שסביבו להתאהב בו ולרצות להיות לידו, וזו לא רק אני, כולם מגיבים אליו בצורה הזו. יש לו פשוט אישיות כובשת.
אני ולואיס המשכנו לצפות בקרב וחיכינו לראות מה ויליאם יעשה. בדיוק כמו שלואיס ניבא, ויליאם התנפל על טד כמו נמר בסדרת אגרופים לפרצוף, לגוף ולכתף ימין. טד חיבק אותו כדי לבזבז זמן, אבל השופט הפריד ביניהם וויל המשיך להכות ברצף. במשך כמה שניות הוא התמקד בכתף הימנית של טד, עד שטד הפסיק להגן על פניו ועבר להגן על ידו.
מתברר שזה בדיוק מה שוויל רצה שטד יעשה, ובשנייה שטד לא הגן על פניו ויל שלח אגרוף חזק ללסת שלו, והפיל אותו למזרן. כל הקהל קם על רגליו והריע. השופט סימן לוויל להתרחק ולעמוד בפינה וניגש אל טד לראות מה מצבו. באותו רגע הנחתי את ידי על ידו של לואיס שאחזה במעקה, והסתכלנו זה על זה. שנינו היינו לחוצים כי ידענו שזה לא בהכרח הסוף ושיש סיכוי שטד יעמוד על הרגליים.
השופט החל לספור כדי לתת הזדמנות ליריב להתרומם חזרה על רגליו, וכאשר הגיע לספרה שמונה, טד נעמד והנהן שהוא יכול להמשיך את הסיבוב. השופט סימן לוויל לחזור לקרב. ויל מיד המשיך לתקוף את טד ולא הרפה לרגע. הוא הכה אותו בהתחלה בכתף, אגרופים חזקים ומהירים, וכשטד הוריד את ההגנה מהפנים כדי להגן על הכתף, תקף אותו ויל בפנים ובצלעות, ולבסוף שלח לעברו אגרוף מלמטה לסנטר. טד נזרק לאחור והתרסק על הזירה, ושוב כל ההיכל קם על הרגליים.
החזקתי אצבעות קרוב לחזה והתפללתי בלב שלא יקום, הפעם הייתי נרגשת יותר כי ראיתי שטד מעולף. כשהשופט הגיע לספרה שמונה, טד ניסה לקום, אבל זה היה מאוחר מדי. הפעמון צלצל וסימן את סיומו של הקרב. השופט לקח את ויליאם למרכז הזירה והרים את ידו לאות ניצחון. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר באותו הרגע. קפצתי על לואיס וחיבקתי אותו חזק. כעבור שנייה הבנתי מה עשיתי, ומיד הרפיתי ממנו וצעדתי צעד לאחור.
"מצטערת." אמרתי במבוכה.
"זה בסדר, את רואה? אמרתי לך."
"כן, הוא אלוף."
הסתכלתי למטה וראיתי את הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. אנשים נכנסו לזירה כדי ללחוץ לוויל את היד וממש כולם עטו עליו. ראיתי שלואיס קצת נלחץ מזה והוא דיבר בקשר עם רוברט.
"תרחיק אותם ממנו."
"אני קורא לעוד אבטחה," אמר ופנה אליי.
"קייט, בואי לחדר. ויליאם צריך אותי." אמר לואיס ואחז בידי.
בזמן שרוברט ומאבטחים נוספים חילצו את ויל מעדת המעריצים, לואיס ואני הלכנו מהר לכיוון החדר. כשהגענו אליו ביקשתי מלואיס שילך לעזור להם לשמור על ויל, והוא נענה לבקשתי והשאיר אותי לבד בחדר.
הייתי לחוצה ולבי פעם בחוזקה, אבל הפעם לא בגלל הקרב. באותו רגע לא ידעתי מה לעשות, להמשיך בתוכניותיי ולברוח, או להישאר? אני יודעת שיהיה לי קשה לעמוד מולו בלי לקפוץ עליו ולנשק אותו, אבל אני גם יודעת שאם הוא לא ירגיש כמוני, לא אוכל להתמודד עם דחייה, זה יהרוס אותי וירסק אותי לגמרי. בחיים לא הרגשתי ככה, אפילו לא כלפי דין. הגבר הזה מוציא ממני רגשות ודברים שחשבתי שמתו אצלי בלב מזמן. ניגשתי למגירה של השידה, פתחתי אותה והוצאתי ממנה את המפתחות. התהלכתי בחדר הלוך ושוב וידעתי שאני חייבת להחליט עכשיו מה אני עושה לפני שוויל ישים לב שהמפתחות חסרים לו ויגיע לחדר.
מצד אחד ההיגיון שלי אמר לי לעוף משם כל עוד אני יכולה, אחרי הכול כבר הבנתי איזה קשר הוא מחפש ונשים כמוני הוא בטח אוכל לארוחת בוקר. מצד שני, משהו מנע ממני לברוח. ניסיתי לשכנע את עצמי להישאר עוד לילה אחד. 'את יכולה לעשות את זה', אמרתי לעצמי ותירצתי את זה בכך ש'אנשים עושים את זה כל הזמן' ושאני לא שונה מאף אחד אחר. אם אני לא יכולה לקבל אותו לעצמי, לפחות שיהיה לי ממנו זיכרון של לילה אחד, לא? אז זהו שלא! זו לא אני. אני לא בחורה של לילה אחד. מצטערת. לקחתי את עט ודף קטן וכתבתי עליו "תודה על הכול." את הפתק הצמדתי לדלת באמצעות נייר דבק. זהו, החלטתי, הוא יוכל למסור לי את האינפורמציה על בילי מחר בטלפון.
סגרתי את הדלת אחריי והלכתי לכיוון דלת המשרד. הדלת הייתה נעולה, ניסיתי כמה מפתחות עד שנמצא המפתח הנכון. פתחתי את הדלת, הצצתי החוצה למסדרון ולא ראיתי אף אחד. הם כנראה עדיין למטה. רציתי להמשיך ללכת אבל משהו עצר בעדי ופשוט קפאתי במקומי. בזבזתי דקות חשובות. לפתע ראיתי את המעלית עולה ומגיעה לקומה הזו. שיט, ידעתי שאלה הם ושיש לי שניות ספורות להתחבא או שהלך עליי. סגרתי מהר את דלת המשרד ורצתי אל החדר, פתחתי את הדלת, חיפשתי מקום מחבוא ובהחלטה של רגע רצתי אל הספה, הסתתרתי מאחוריה ועצמתי את עיניי. ליבי פעם חזק כל כך שהייתי בטוחה שהיה אפשר לשמוע אותו ושהוא יחשוף את מיקומי. ניסיתי להירגע, לחכות ולראות מה קורה. שמעתי את דלת המשרד נפתחת, ולאחר מכן היה שקט. הצצתי בחצי עין לכיוון הדלת וראיתי את ויל מביט בפתק על הדלת, תולש אותו ומקמט אותו ביד לאגרוף. היה לו פרצוף חסר הבעה והוא נכנס לחדר החשוך.
"ויליאם, שאחסום את היציאות?" שאל בשקט לואיס שעמד מאחוריו.
"לא." ענה לו ויליאם.
"אז מה לעשות?"
"כלום, חכה לי בחוץ." לואיס הנהן, הסתובב והתרחק בשקט מהחדר.