תפסתי אותך

פרק 17

כעבור שעה רטט הנייד של ויל על השולחן. הם בטח כאן למטה, חשבתי לעצמי.קמתי מהספה ופסעתי הלוך ושוב בלחץ, ידיי קפוצות בצדי גופי.
"תירגעי." אמר ויל. הוא ניגש אליי ואחז בכפות ידיי.
"מעולם לא עשיתי דבר כזה. אני לא יודעת איך להתנהג." אוף, איך הסכמתי לזה.
"תתנהגי רגיל, בסך הכול היא תראה לך כמה שמלות ואת תבחרי מה רוצה שימצא חן בעיניך, ודיוויד יהיה פה כדי לייעץ לך, אם תרצי."
"אל תשאיר אותי לבד."
"אל תדאגי, לא אשאיר אותך לבד."
הוא אימץ אותי אל ליבו והרגשתי בטוחה בין זרועותיו השריריות.
"בואי נעשה את זה במשרד שלי, הוא מרווח יותר." הוא לקח את ידי והלכנו לכיוון המשרד, וכעבור כמה דקות הגיעו לשם דיוויד וברוק.
"צהריים טובים, בוס," אמר דיוויד לוויל, לחץ את ידו ולאחר מכן ניגש אליי וחיבק אותי.
"היי, קייט, סוף־סוף אני זוכה לפגוש את הבחורה עבורה אני קונה בגדים."
אהה, אז זה הוא שקנה לי את הבגדים עד עכשיו.
הוא קלט שאני לובשת את אחת השמלות שהוא בחר עבורי וחייך אליי.
"השמלה יפה עלייך." הודיתי לו וחייכתי במבוכה.
אחרי דיוויד נכנסה למשרד ברוק, שגררה מתלה על גלגלים ועליו תלויות שמלות ערב. היא נראתה מעולה, שיערה הבלונדיני חלק ופניה מושלמות. היא לבשה שמלה אדומה שהסתיימה קצת מעל הברכיים וחשפה גוף אלוהי ורגליים שלא נגמרות.
"ויליאם, אני שמחה ששוב הזמנת אותי." אמרה בקול רומנטי. היא נשקה לו בעדינות על לחייו וליטפה את זרועו, אך ויל הסיט את ידה באלגנטיות והציג אותי.
"תכירי, קתרין וילסון, בשבילה התכנסנו כאן היום."
"נעים מאוד, מיס וילסון, אני ברוק. בואי נמצא לך שמלה."
לא עניתי לה ורק חייכתי חיוך מזויף. לפי נגיעותיה בוויל ורמיזותיה על כך שהוזמנה אליו שנית, הנחתי שברוק העירה את ההערה הזו בכוונה תחילה כדי לרמוז לי או לו שהיא מעוניינת בו, וזה הכעיס אותי. קול ההיגיון מיד אמר לי, 'הוא סוס פרא, שייך לכולם, מה את מתעצבנת. הוא לא שלך ולא יהיה שלך', אבל השתקתי אותו ולא אפשרתי למחשבה הזאת לדכא אותי. ויל מצידו לא הראה שום סימנים שהתחושה הדדית. להפך, הוא אחז בידי ולא שחרר. הנחתי שברוק ואני כבר לא נהפוך לחברות טובות, והתנחמתי בכך שלפחות דיוויד יהיה כן איתי ויגיד לי את האמת בקשר לשמלה.
ויל הוביל אותי לספה הגדולה. התיישבתי ודיוויד התיישב על ספת היחיד לידי. ויל הוציא כוסות מהארון ומזג יין שהוציא מהמקרר. הוא הגיש לי ולדיוויד כוסות, התיישב לידי וסימן לברוק להתחיל. ברוק החלה להראות לי שמלות, ועם כל שמלה שהציגה לי הבטתי בויל לקבל את אישורו. ויל אישר כמעט את כולן, ואילו דיוויד שלל כמעט הכול. הרגשתי ממש כמו ג'וליה רוברטס בסרט "אישה יפה" רק בלי הזונה הכורח למכור את גופי בכסף., אבל אני בהחלט בדרך לשם, גיחכתי לעצמי.
הנייד של ויל צלצל, הוא הוציא אותו מכיסו.
"גולד," ענה בקרירות, "מה מצאת?" ואז פנה אליי ואמר, "זו שיחה חשובה, אחזור בתוך כמה דקות."
הנהנתי והוא קם ויצא מהמשרד. הרגשתי בנוח להישאר עם דיוויד. לא ממש הרגשתי בחסרונו של ויליאם, לא רציתי להודות בזה אבל די נהניתי מהמתרחש סביבי ומתשומת הלב. דיוויד עזר לי לבחור שלוש שמלות מטריפות, ועתה כל שנותר לי היה להחליט הזוכה איזה מהשמלות היפה ביותר בעיניי.
ברוק הביאה לי נעלי עקב שחורות במידה שלי כדי שאוכל למדוד את השמלות כמו שצריך, ועברתי לחדר כדי להתפשט בפרטיות.
"קדימה, להתפשט ולמדוד." שמעתי את קולו של דיוויד מבעד לדלת. פשטתי את שמלתי והתחלתי למדוד אחת מהשמלות. רק המחשבה שאצא אל המשרד וששניהם יבחנו אותי ויבקרו אותי למבוכה הביכה אותי. לא אהבתי את זה בכלל, אבל ידעתי שאין לי ברירה. השמלה הראשונה שמדדתי הייתה שמלת מחוך אדומה ארוכה, בעלת שסע ארוך שאבנים קישטו את הצד המותן שלה בצורת כוכב.
בחדר נעמדתי מול המראה. בחנתי ארוכות את דמותי שהשתקפה מהמראה ואהבתי את מה שראיתי. השמלה באמת הייתה מהממת, מונחת עליי בצורה מושלמת והחמיאה לגופי
דיוויד חסר הסבלנות דחק בי לצאת אל המשרד ולהראות לו את התוצאה. כשיצאתיברוק התקרבה אליי, התאימה את השמלה לגופי וחייכה.
"היא מונחת על גופך בצורה מהממת."
"תודה, ברוק." אמרתי בחיוך נבוך.
"קייט, היא מונחת עלייך בשלמות." אמר דיוויד. אוף, זה ממש מביך.
"כן, היא באמת מדהימה. אנחנו ניקח את השמלה." שמעתי את קולו של ויל. הרמתי את מבטי לראות אותו עומד ליד דלת הכניסה. הוא חייך אליי וחייכתי אליו בחזרה. הרגשתי כאילו רק שנינו בחדר לבד אבל אז קולה של ברוק החזיר אותי למציאות.
"טוב, נמדוד עוד שתי שמלות ואז נחליט. קדימה, קייט, חזרה אל החדר."
חזרתי לחדר ולבשתי את השמלה השנייה, שהייתה כסופה ומנצנצת, סגורה מלפנים, ומאחור היו לה איקסים באזור הגב העליון ומחשוף גבי ארוך עד הישבן.
הסתובבתי לכיוון המראה. לא האמנתי למראה עיניי. השמלה הזו הייתה יפה אפילו יותר מהקודמת. "קייט, מהממת השמלה מדהימה עלייך," אמר דיוויד, חייך אליי והוסיף, "טוב, זו לא חוכמה. כל בגד יתאים יפה על הגוף המושלם שלך."
הוא ממש הביך אותי. כלומר אני יודעת שיש לי גוף יפה, גברים מתחילים איתי כל הזמן אבל הודות לדין כבר לא הרגשתי סקסית, הייתי בחורה עם גוף יפה וזהו. ניערתי מהר את המחשבות על דין, הודיתי לו באלגנטיות והסתכלתי לכיוונו של ויליאם, לקבל את אישורו.
משהנהן לאישור חזרתי אל החדר ולבשתי את השמלה האחרונה, שהייתה מורכבת ממחוך שחור שחורות שחזיתו שובצה באבנים שחורות, והשמלה עצמה הורכבה משלוש שכבות של בד נשפך בצבע שמפניה. סביב המותניים נקשר סרט רחב.
בחנתי את עצמי במראה. גם הפעם אהבתי מאוד את מה שראיתי, כבר התרגלתי לרעיון של מדידת שמלות מול מוכרת וקניין פרטי ואפילו התחלתי ליהנות מהתהליך. יצאתי מהחדר וסבתי על עקביי, מציגה את השמלה.
"קייט," התנשם דייויד, "כל השמלות מחמיאות לגופך בצורה מושלמת."
"איזו מהן אהבת יותר מכולן," שאלה ברוק, "איזו שמלה תבחרי?"
לפני שהספקתי לענות ויל מיהר לענות, "אנחנו ניקח את שלושתן." הייתי בהלם.
רציתי למחות, להגיד לו שזה מיותר, גם ככה לא אלבש את שלושתן וחבל על הכסף אבל הייתי באופוריה ולכן לא אמרתי דבר.
דיוויד לא הפסיק להחמיא לי וגם לברוק נפלטו בטעות כמה מחמאות. חזרתי לחדר, להביט על עצמי במראה, מתקשה להאמין שזו אני שמביטה בי חזרה. זו הייתה הפעם ראשונה מאז הפרידה מדין שהרגשתי סקסית ולא רציתי להסיר את השמלה.
לבסוף פשטתי אותה ולבשתי מכנסיים קצרים שחורים וחולצה לבנה צמודה וחזרתי אל המשרד. ויל כתב לברוק צ'ק עבור השמלות. ברוק לקחה את הצ'ק מידו בחיוך של חתול צ'שייר.
"תמיד נחמד לעשות איתך עסקים." אמרה לוויל והסתובבה אליי. "להתראות, קייט, תיהני מהשמלות. השארתי לך גם נעליים, תיקים תואמים ואיפור." הודיתי לה והיא יצאה מהמשרד.
"טוב, גם אני זז." אמר דיוויד וניגש לחבק אותי. "להתראות, היה כיף להכיר אותך סוף־סוף."
"תודה, גם אותך."
"ויליאם, אתה צריך עוד משהו לפני שאני הולך?" שאל דיוויד את ויל.
"לא." ענה ויליאם. דיוויד נפרד לשלום ויצא מהחדר.
לאחר שהם יצאו, המשכתי לעמוד כך סתם במבוכה, מביטה לכל הכיוונים רק לא על ויל. חשבתי על השמלות שהוא זה עתה רכש עבורי ולא ידעתי איך להודות לו כראוי. תיארתי לעצמי שהשמלות בטח עלו לו הון, בלי לדבר בכלל על השירות האישי של ברוק ושל דיוויד.
"ויל, תודה רבה על הכול," אמרתי במבוכה עצומה. "תודה על הבוקר, על הצהריים ועל השמלות."
"אין בעד מה, זה מגיע לך, את כל כך סבלנית איתי. אני יודע שלא קל להתמודד איתי."
"אתה בסדר, זו אני הקרצייה." קרצתי לו
עמדנו כך עוד כמה שניות ואז, כמו אות מלמעלה, צלצל הטלפון במשרד של ויל. ויל ענה לשיחה, ואני סימנתי לו בידי שאני הולכת לנוח.
" רק אסיים כאן כמה דברים ואבוא." לחש תוך כדי שהוא מרחיק מעט את השפופרת מפיו. הנהנתי ויצאתי מהמשרד. לא סגרתי אחריי את הדלת לגמרי כי ידעתי שוויל יצטרף אליי ממש בקרוב. נכנסתי לחדר, תליתי את השמלות בארון, הנחתי את האביזרים הנלווים על מדף ונזרקתי על הספה. היום היה אחד הימים המתישים רגשית שהיו לי. עצמתי עיניים ושקעתי בנמנום כשלפתע שמעתי קול של אישה בוקע מהמשרד.
"היי, ויליאם."
"מה את עושה כאן?"
"אתה לא שמח לראות אותי?"
"איך עלית?"
"עם סטיבן, כמובן."
התרוממתי מיד והתקרבתי לדלת כדי לשמוע טוב יותר. קול פנימי אמר לי, 'לא, אל תלכי, תני לוויל לטפל בזה', אבל חוש הסקרנות גבר עליו. הצצתי לאט ובזהירות.. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שוויל יחשוב שאני מצותת לו, אבל הייתי חייבת לראות עם מי הוא מדבר.
במשרדו עמדה אחת הנשים היפות שראיתי בחיי. היא הייתה יפה כל כך שקינאתי בה ממש. שיערה השחור היה ארוך וחושני ולעיניה הכהות היה מבנה חתולי מעורר קנאה, עצמות לחייה גבוהות ושפתייה מלאות. גופה בעל הקימורים המושלמים היה נתון בשמלה קצרצרה בצבע חום בהיר שנצמדה לגופהכמו עור שני.
פאק, שימו בידה כידון ועומדת מולי פוקהונטס. כנראה הטיתי את גופי קצת יותר מדי מעבר לדלת כי האינדיאנית קלטה אותי.
"סליחה, אני רואה שאני מפריעה לך." אמרה לוויל תוך כדי שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש בדיוק כמו שאני בחנתי אותה, אלא שמבטה היה מזלזל. לאחר סקירה מקיפה היא הסתובבה לכיוון הדלת לצאת אך נעמדה. ראיתי שמשהו מציק לה. היא הסתובבה אל ויל ואמרה, "כשתסיים להשתעשע ותרצה את הדבר האמיתי, אתה יודע איפה למצוא אותי."
מפיה נדהמתי לשמוע את דבריה, ועוד יותר נדהמתי מכך שוויל לא הגיב כלל על דבר מכל מה שהתרחש כאן עכשיו. הוא פשוט המשיך לעמוד שם בפנים חתומות. כעסתי עליו ועליה. מי היא חושבת שהיא? ניסיתי להתאפק ולא לענות לה, אבל פשוט לא יכולתי, זה היה חזק ממני.
"מה הופך אותך לאישה אמתית?" שאלתי אותה בזילזול, "שמלה קצרה ויקרה או אולי חזיית הפוש־אפ שלך? אולי זו הופעה שצועקת 'תסתכלו עליי?'"
היא לא ענתה לי ורק המשיכה להסתכל עליי במבט מזלזל.
"זונה היא עדיין זונה, לא משנה מה היא לובשת." הוספתי בכעס. "ומעניין מה זה אומר עליך, מר גולד." נסוגתי לחדר וטרקתי אחריי את הדלת.
התהלכתי בחדר בזעם, פסעתי הלוך ושוב כאריה בכלוב. חיכיתי שוויל ייכנס לחדר ויתחיל לצרוח עליי ועל הפה הגדול שלי כרגיל. הכנתי בראש את מה שאגיד לו בתגובה. שחזרתי בראשי שוב ושוב את המשפט שפוקהונטס אמרה עליי. 'אם תרצה את הדבר האמיתי'. המשפט הזה לא רק הכעיס אותי, הוא גם פגע בי. היא אמנם נראית מעולה וקרוב לוודאי שהיא דוגמנית, אך האם זה הופך אותה לטובה ממני? באותו רגע כבר לא יכולתי לראות סביבי את כל האנשים המתנשאים האלה שחושבים שהם טובים יותר מכולם ויכולים לדבר איך שהם רוצים ולהגיד מה שבא להם. רציתי כל כך לחזור הביתה, לאנשים רגילים שאוהבים אותי.
כעבור כמה דקות נכנס ויל לחדר, עצבני כפי שחשבתי שהוא יהיה, אם לא יותר. עיניו בהקו מרוב כעס נראה כאילו הוא עומד לירות דרכן אש. מזל שבאותו רגע עמדתי מאחורי הספה. לא אמרתי כלום וחיכיתי שהוא ידבר. לא ידעתי מה הכעיס אותו יותר, שקראתי לה זונה או שהעלבתי אותו. הוא התהלך בחדר מצד לצד בחוסר מנוחה, נעצר, הסתובב אליי ופתח את פיו כדי להגיד לי משהו, אבל התחרט ולא אמר כלום. הוא רק המשיך להסתכל עליי. לשרוף אותי במבטו ואז הוא הסתובב ופשוט עזב את החדר.
פאק, המצב גרוע משחשבתי אם מרוב כעס אין לו מה להגיד לי. לוויל תמיד יש מה להגיד. יכול להיות שהוא רותח כי פגעתי בפוקהונטס.אולי היא אחת מחברותיו המזדמנות. אחרי הכול, היא לא התרגשה לראות אותי בחדרו, רק אמרה לו שכשיסיים להשתעשע איתי היא תסכים לקבל אותו בחזרה. איזו בחורה נורמלית מסכימה לדבר כזה? זה היה פשוט הזוי בעיניי. איזה בחורה חסרת כבוד עצמי תסכים לקבל אותו בזמן שהוא רוצה? זה לא הגיוני.
'מה את שופטת אותה, היית רוצה לעשות בדיוק אותו דבר,' זה כמובן קול ההיגיון שלי אבל הפעם הוא לא יכול היה לטעות יותר. נכון שרציתי לשכב איתו, אבל רק פעם אחת, מקסימום פעמיים, ואז ללכת. לא לחזור בזמן שירצה אותי.
אוף, לעזאזל. לא משנה עכשיו מי היא ומה טיב היחסים ביניהם, גם אני כועסת ופגועה, על כך שהוא לא עמד להגנתי ואיפשר לאינדיאנית הזאת לדבר אליי בצורה כזאת מתנשאת ולהביט בי כאילו שאני אוויר חסרת חשיבות. חברה שלו או לא, אף אחד לא ידבר אליי ככה. הרגשתי רע. נשכבתי על הספה ושקעתי במחשבות עד שנרדמתי.



צלצול הנייד שלי העיר אותי. לא ידעתי מה השעה או כמה זמן ישנתי. התיישבתי על הספה וניסיתי להתעורר. הנייד צלצל שוב ולא ידעתי אם לענות או לא. הנחתי שזה ויל מחייג אליי ודי חששתי מהשיחה.
"הלו," עניתי לבסוף והרגשתי שהבטן מתהפכת.
"היי, קייט, זה דיוויד." התאכזבתי. אמנם חששתי מעט מהשיחה עם ויל, אבל די ציפיתי לשמוע ממנו.
"היי, דיוויד." עניתי כאילו הכול בסדר.
"ויל נתן לי את המספר. אני מפריע לך?"
"לא, מה פתאום."
"ויליאם הודיע לי שיש לו פגישה דחופה שהוא לא יכול לבטל, ולכן הוא לא יספיק להגיע בזמן כדי לצפות איתך בקרבות, ומכיוון שיש לך שלוש שמלות מהממות הוא ביקש ממני לקחת אותך. בבקשה תגידי כן, בבקשה, אני אגיע עם בן זוגי והוא מת לפגוש אותך."
ויל כנראה ממש רתח עליי אם הוא שלח את דיוויד לצאת איתי במקומו. אבל אולי זה דווקא שינוי מבורך, יהיה נחמד קצת לצחוק לשם שינוי.
"כן, ברור שאלך איתכם." אמרתי.
העדפתי לצאת ולבלות בחוץ מאשר להישאר כל הערב בתוך החדר הזה ולתת למחשבות לשגע אותי.
"יופי, נתראה. ביי, קייט." אמר וניתק.
ניסיתי להבין מה קרה כאן עכשיו, אבל עדיין הייתי קצת ישנונית. לא האמנתי לרגע לתירוץ העלוב של ויל על פגישה דחופה, ולא הבנתי מה פשר הברוגז שהוא עושה איתי. אבל אמרתי לעצמי שאם הוא רוצה לשחק את המשחק הזה אז אין בעיה, גם אני מכירה כמה מהלכים. קמתי מהספה והלכתי להתקלח. כשיצאתי מהמקלחת התלבטתי איזו שמלה משלושתן ללבוש, ולבסוף בחרתי באדומה. התאפרתי וסידרתי את השיער, ושנייה לפני שהייתי מוכנה צלצל שוב הנייד שלי.
"הלו," עניתי בהתלהבות, אבל זה לא היה דיוויד.
"שלום, מיס וילסון, מדבר וולטר בויד, אני המאבטח שלך הערב. אורחים ממתינים לך למטה. את מוכנה?"
לא האמנתי שוויל הצמיד לי מאבטח. הוא ממש הגזים, אני לא צריכה בייביסיטר. אולם לא היה טעם להתווכח עם וולטר, הוא רק מילא אחר הוראותיו של ויל.
"כן."
"אני מיד מגיע מיס וילסון."
"תודה, וולטר."
שמעתי דפיקה בדלת הראשית של המשרד. הגנבתי הצצה אחרונה במראה, לקחתי את התיק ויצאתי למסדרון, שם קיבלו את פניי דיוויד, בן זוגו והמאבטח.
"את נראית מושלם. חבל שוויליאם לא פה כדי לראות את זה," אמר דיוויד וחיבק אותי. "האמת, הופתעתי ואפילו שמחתי שוויליאם התקשר אליי והציע לי לקחת אותך." הוסיף.
"כן, גם אני." הופתעתי בעיקר.
"קייט, תכירי, אנטוני מק, זאת קייט היפהפייה."
"בהחלט יפה כמו שאמרת." אמר אנטוני ונשק על ידי.
"תודה, אתה חתיך בעצמך." אמרתי בחיוך.
הסתובבתי אל המאבטח שלי. "נעים מאוד, אני קייט." הושטתי לו את ידי ללחיצה. עדיין לא האמנתי שיש לי מאבטח, אבל אם כבר, אז לפחות להיות נחמדה.
המאבטח כנראה לא היה מוכן לגילוי החיבה הזה והיה מופתע מאוד.
גם אני הייתי מופתעת, הוא היה ממש גבר יפה, כמו לואיס ורוברט. מאיפה ויל בוחר אותם? מתוך מגזין לדוגמנים?
"נעים מאוד, מיס וילסון, אני וולטר, ואני אלווה אותך הערב." אמר ברשמיות ולחץ את ידי.
"מעולה." אמרתי והתחלנו להתקדם למעלית.