תפסתי אותך

פרק 36 המשך

היא הלכה לכיוון של ויליאם ויחד הם נכנסו לחנות. קווין, שנשאר איתי מאחור, קלט את הלך רוחי, אחז בידי ומשך אותי פנימה לחנות.
"די, תני לו לפנק אותה." אמר, ואני הנהנתי בתגובה.
החנות הייתה גדולה מאוד. בכניסה הייתה תמונה ענקית של דוגמנית, שלבשה שמלה שחורה מהממת עם נצנצים בעלת עיטורים בצבע שמפניה, משהו מדהים שמתאים רק לדוגמניות ושייך למעצב־על. באמצע החנות היו מתלים מעוצבים ועליהם אביזרים ותיקים, על הקירות היו מדפים ומתלים ועליהם שמלות ובגדים של כל המעצבים הכי מפורסמים בשוק. הכול היה מאוד יפה ויקר, יקר מדי. המוכרת ניגשה לאמבר והתחילה להראות לה שמלות. אני וקווין התקרבנו לוויליאם, עמדנו לידו בשקט ואז הוא אמר לי, "לכי תעזרי לה."
לא רציתי, אבל לא אמרתי כלום. למה בעצם אני לא מתעמתת איתו? שאלתי את עצמי, מה כבר הוא יכול לעשות? יש פה הרבה אנשים, לצעוק הוא לא יכול. 'אבל ללכת הוא יכול,' התערב ההיגיון שלי ועצר כל ניסיון למרד. יופי, רק הוא היה חסר לי עכשיו.
התקרבתי לאמבר. מוכרת אחת הראתה לה שמלות ומוכרת אחרת הכינה לה אותן למדידה בתא. ממש שירות יעיל, אמרתי לעצמי בציניות. התקרבנו לאזור תאי המדידות, שהתפרש על חלק ענקי מהחנות, ואני עמדתי ליד הספות הלבנות שהיו מול תאי המדידה, וחיכיתי לראות את תצוגת האופנה של אמבר.
"ומה בשבילך?" שאלה אותי פתאום אחת המוכרות. אפילו לא שמתי לב שמישהו עומד לידי.
"לא, תודה, בשבילי כלום." עניתי לה וחייכתי חיוך מאולץ.
לפתע שמעתי את קולו של ויל מאחוריי והרגשתי את ידו על כתפי.
"תמדדי משהו." ביקש. המגע שלו העביר בי צמרמורת.
נשמתי עמוק והסתובבתי אליו.
"ויליאם, לא בא לי." אמרתי בקול חמוד כדי לא לעצבן אותו.
ניסיתי להיזכר למה בעצם אני לא רוצה לעצבן אותו, אבל אז הוא לחץ מעט את ידו שעדיין נחה על כתפי והריגוש שחשתי מהמגע שלו הזכיר לי - כי אני רוצה אותו כל כך.
"אם תמדדי אני מבטיח לוותר לך על העונש." לחש לי בקול צרוד ומתגרה.
פקחתי את עיניי. העונש מאתמול מאחר ששתיתי. הייתי בטוחה שהוא שכח.
"מה את אומרת?" שאל שוב. האמת? נשמע לי כמו עסקה מצוינת. לא ידעתי איזה עונש הוא תכנן לי, אבל אם יש לי אפשרות להינצל מזה, אני הולכת עליה.
"רק למדוד?" שאלתי כדי להיות בטוחה ששמעתי נכון.
"כן." ענה.
"בסדר." אמרתי.
הוא חייך וסימן למוכרת בידו שתבוא אלינו.
"תביאי לה כמה שמלות למדידה." אמר לה ברגע שהתקרבה אלינו.
"מה את אוהבת?"
"מה שתביאי יהיה בסדר." אמרתי לה והמוכרת הלכה לדרכה.
פתאום שמענו מישהו קורא לוויל. ויל ואני הסתובבנו וראינו את מאט, חברו מאתמול מהמועדון.
"מה קורה, גבר? חיפשתי אותך. ברור שאני אמצא אותך כאן," אמר מאט וחייך אליי.
עצבנה אותי ההערה 'ברור שאני אמצא אותך כאן.' כאילו מה? רציתי לצעוק, אני לא כמו כולן אבל בעצם כל ההוכחות מרשיעות אותי.
ויליאם חייך אליו, לחץ את ידו והכניס אותי לשיחה.
"אתה זוכר את קתרין?"
"כן, בוודאי. טוב לראות אותך."
"תודה, גם אותך." עניתי בנימוס. וחייכתי חיוך מאולץ.
לאחר כמה שניות ניגשה אל מאט מנהלת החנות.
"מר ביגס, מה שלומך?"
"בסדר." ענה ולחץ את ידה. "את יודעת מי נמצא בחנות שלך?" שאל אותה והסתכל על ויליאם.
"לא, מצטערת." היא הייתה נבוכה.
"מאט, תפסיק עם השטויות שלך," אמר לו ויליאם.
"שמו נמצא על הקניון ליד השם שלי." אמר לה מאט.
הקניון הזה שייך לוויליאם ולמאט? למה אני לא מופתעת.
"מר גולד?" שאלה בפליאה.
"הוא ולא אחר." ענה לה מאט.
"מר גולד, אני אהה... מצטערת." אמרה וכמעט התעלפה.
היא הושיטה את ידה ללחיצה, וידה רעדה מעט מהתרגשות.
"זה בסדר." ענה לה ויליאם ולחץ את ידה.
"איזה כבוד לארח אותך כאן."
"הכבוד כולו שלי."
מנהלת החנות קראה מיד לאחת המוכרות.
"לכי תביא שמפניה!" הורתה לה, ואני בינתיים הלכתי לתוך תא המדידה, השמלות חיכו לי כבר בתא. שירות יעיל, כבר אמרתי? בתא לידי הייתה אמבר בעיצומו של מסע מדידות. נכנסתי לתא והתיישבתי על הספה הקטנה שהייתה שם. איך הגעתי לכאן? שאלתי את עצמי. בכלל לא רציתי להיכנס לחנות הזאת ועכשיו אני מודדת שמלות? זה הזוי. המשכתי לשבת על הספה ולבהות ברצפה, עד שקולה של המוכרת העיר אותי מהחלומות בהקיץ.
"הנה עוד שמלה." אמרה המוכרת מבעד לדלת, נקשה עליה קלות ואז פתחה אותה לכדי סדק כדי להעביר לי את השמלה. זאת הייתה השמלה שהדוגמנית לבשה בכניסה לחנות. היא הייתה מהממת. הורדתי את בגדיי ולבשתי את השמלה החדשה. תכננתי לצאת החוצה, להראות לוויליאם שאני מודדת שמלות כדי שיעזוב אותי בשקט.
סידרתי את השמלה על גופי, אספתי את שערי כדי שאוכל להציג את השמלה כראוי ויצאתי לרחבה, היכן שוויל עמד. פתאום השתרר שקט בחנות וראיתי שכל המבטים מופנים אליי. ויליאם, שהיה בגבו אליי, הבחין במבטים של כולם והחל לסובב לאט את ראשו כדי לראות על מה המהומה. ברגע שעיניו נחו עליי, הוא פער את פיו בתדהמה והסתובב גם בגופו. חשתי מבוכה עזה מהמבטים של כולם, אבל מבטו של ויל הקפיא את זרימת הדם בגופי. כמה השפעה יש לו עליי. מספיק לי מבט ואני שלו. לאחר כמה שניות הדיבורים בחנות חזרו לסדרם.
"השמלה מהממת עלייך." אמרה לי המוכרת.
הסתכלתי על עצמי במראה ואהבתי את מה שראיתי.
"תודה." עניתי למוכרת, ונכנסתי חזרה לתא למדוד עוד שמלה. אני יכולה לעשות את זה, אמרתי לעצמי ונשמתי נשימה עמוקה. הסתכלתי על השמלות הרבות שהמוכרת הביאה לי, ובלטה בעיניי שמלה חלקה וצמודה בטורקיז, בעלת עיצוב מיוחד, וכבר ראיתי שהיא תחמיא מאוד לגזרתי. לבשתי אותה ויצאתי החוצה. ויליאם ומאט ישבו על הספות מול התאים עם קווין, ואמבר בדיוק יצאה בשמלה שחורה צמודה בשילוב בד שקוף.
"היי, אחות, השמלה מהממת עלייך," אמרה לי אמבר.
"תודה, גם שלך עלייך." אמרתי לה וחייכתי. היא הסתכלה על קווין, והוא הרים את הבוהן מעלה בסימן או.קיי לשתינו.
"סיימת?" שאלתי את אמבר.
"כן, נראה לי שאקח אותה ועוד אחת לבנה."
"מעולה." אמרתי ונכנסתי לתא להחליף בגדים. יופי, הסיוט נגמר, חשבתי לעצמי. החלפתי חזרה לשמלתי ויצאתי לכיוון הספות, ישבתי בין ויליאם לקווין. ויליאם דיבר עם מאט, שישב מצידו השני, ואני פניתי אל קווין ולקחתי מידו את כוס השמפניה שהחזיק. לגמתי ממנה לגימה גדולה ונשענתי לאחור. לאחר כמה דקות צלצל הנייד של מאט, והוא קם ויצא מאזור תאי המדידה כדי לדבר.
"נכון שזה לא היה נורא?" שאל אותי ויל.
"נכון," עניתי לו. אז מה אם קצת שיקרתי, העיקר שאין עונש.
"אז מה את לוקחת?" שאלה אותי המוכרת, אבל לפני שהספקתי לענות ויליאם התפרץ.
"אנחנו ניקח את שתיהן, תודה." אמר, והמוכרת הסתובבה והלכה.
"ויליאם! אמרת רק למדוד."
"נכון," אמר והתקרב לאוזני, "אבל דמיינתי איך אני מפשיט אותך מהשמלה שלבשת ואני רוצה לעשות את זה בפועל."
"ויליאם, די." אמרתי בשקט. הוא הביך אותי.
המשכנו להסתובב ולשוטט בין החנויות, ונכנסנו לחנות של משחקי מחשב. הבנים החלו להסתובב בין המוצרים והמשחקים ולהתלהב כמו ילדים קטנים. המוכר לקח אותם לטלוויזיה ענקית שהייתה שם, לבש כפפות אגרוף והדגים להם את המשחק. המוכר עמד מול המסך והחל להילחם בקרב מול דמות שהייתה על המסך, כאשר המכות שהוא מכה במציאות מועברות דרך הכפפות המיוחדות אל דמותו במסך. זה היה ממש מגניב. הוא העביר את הכפפות אל ויליאם כדי שינסה את המשחק, ואני ממש נהניתי לראות אותו משתולל מול הטלוויזיה. תמיד הדהים אותי ההבדל בין ויליאם איש העסקים המצליח והממולח לבין ויליאם הצעיר, כמו שהוא עכשיו, כשהוא מתנהג בהתאם לגילו. אהבתי לראות אותו חסר דאגות, כאילו לא כל העולם מונח על כתפיו. גם קווין ומאט ניסו את המשחק, וממנו הם עברו לעוד כמה גאדג'טים, ואז ניגשו לקופה. יצאנו מהחנות ונפרדנו ממאט.
"אתה רעבים?" שאל ויליאם.
"כן," ענינו כולנו, וניגשנו לאחת ממסעדות המזון המהיר.
כשסיימנו לאכול קם ויל מהשולחן וניגש אל לואיס. הצצתי בשעון וראיתי שהשעה כבר שלוש בצהריים, כלומר בעוד שלוש שעות אנחנו אמורים לטוס חזרה לניו יורק, בסופו של סוף שבוע מושלם.
לאחר שהחליף עם לואיס כמה מילים, חזר ויל אל השולחן.
"שנלך?" שאל אותנו.
יצאנו מהקניון ורוברט חיכה לנו בחוץ עם הלימוזינה. הנסיעה הביתה הייתה שקטה. כולנו היינו מותשים מהיום הארוך הזה.
הגענו הביתה וראינו את אימא ואת אדוארד יושבים בגינה בחוץ, הצטרפנו אליהם.
"אתם רעבים?" שאלה אימא.
"לא, אימא, אכלנו במסעדה." עניתי לה והתיישבתי לידה.
אמבר קפצה על אימא והראתה לה את השמלות ולאחר מכן מיהרה לחדרה, ויליאם וקווין נכנסו פנימה והתחילו לשחק במשחקים החדשים, ואני נשארתי בחוץ עם אימא ואדוארד. היא נשקה לי על הראש וחיבקה אותי.
"אני גאה בך, הוא נהדר." אמרה וחייכה אליי.
חייכתי אליה חזרה. אילו רק הייתה יודעת את האמת, אבל היא לעולם לא תדע. קצת נעצבתי. הם נקשרו אליו במהלך סוף השבוע הזה, ופחדתי מהאופן שבו יגיבו כאשר ניפרד. ידעתי שזה יעציב אותם, והתחלתי ממש להצטער על שהבאתי אותו לכאן. כמה טיפשה יכולתי להיות? להכניס אותו ככה למשפחתי? מה עבר לי בראש?
נזכרתי ברגע שבו ביקשתי ממנו לבוא, הרגשתי גלים של עונג והצמדתי חזק את רגליי.
עליתי לחדר והתחלתי לארוז את המזוודה שלי, ולאחר כמה דקות נכנס ויליאם לחדר.
"היי."
"היי אתה." עניתי לו.
הוא תפס אותי וחיבק אותי מאחור, הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו בחזרה. תמיד כשהייתי בין זרועותיו החסונות הרגשתי בטוחה, הרגשתי שאני נמצאת במקום שאני אמורה להיות כל החיים. לרגע אפילו שכחתי מכך שהוא מולטי מיליונר, מכך שהוא רוצה שהקשר שלנו יהיה סודי ומהכול, זה רק אני והוא נגד כולם. הוא נישק אותי נשיקה ארוכה והתענגתי על כל רגע. הטעם שלו שווה הכול, הלשון הרכה שלו ומה שהיא מסוגלת לעשות לי, עברה בי צמרמורת. הוא נישק אותי עוד כמה נשיקות קטנות על השפתיים וחייך אליי. אני אוהבת כל כך שהוא מנשק אותי ככה. סיימתי לארוז והסתכלתי עליו. נזכרתי במקרה מיום חמישי, באותו אדם שנכנס אליי למשרד וניסה להוציא ממני מידע, והחלטתי שאני חייבת לספר לו על זה. לא ממש רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. הוא חייב לשמוע את זה ממני. נשמתי עמוק ופשוט התחלתי לספר.
"ויליאם, ביום חמישי האחרון מישהו הגיע אליי למשרד." התחלתי לומר והסתכלתי עליו. רציתי לראות אם הוא מבין לאן אני חותרת אבל פניו לא הסגירו כלום.
"נו..." אמר, סיים לארוז והסתכל עליי.
"הוא רצה מידע עליך והציע לי כסף... הרבה כסף."
"מה הוא רצה לדעת?"
"מה אתה מתכנן לבנות בשטח."
"ומה סיפרת לו?"
מה, הוא רציני? "לא סיפרתי לו כלום!"
"למה לא סיפרת לי עד עכשיו?" שאל בפנים רציניות ובהבעה חתומה.
"כי פחדתי מהתגובה שלך."
"קייט, אל תבלבלי לי את המוח, את לא פוחדת ממני."
"מה אתה רוצה ממני, אני מספרת לך עכשיו."
הוא הסתובב לכיוון הדלת בלי להגיב, ואני התחלתי להילחץ. זה לא היה סימן טוב.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בטון מעט לחוץ.
"למה? את רוצה לדווח למישהו?" ענה בעוקצנות.
"לך תזדיין!" אמרתי בכעס.
הוא יצא מהחדר, אבל לפני שסגר את הדלת אחריו, הוא הסתכל עליי בקרירות. היה לו המבט בעיניים שאומר, "זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות," וזה שיגע אותי. רציתי לצעוק לו שילך לחפש לו זונה אחרת כי לי נמאס ממנו אבל לא אמרתי דבר.
אחרי כמה שניות יצאתי מהדלת ושמעתי אותו למטה נפרד מכולם.
"אתה חוזר עם קתרין?" שמעתי את אמי שואלת אותו.
"אני לא יודע. יש לי פגישה דחופה ואני לא יודע כמה זמן היא תארך. אני אהיה איתה בקשר."
"הבנתי," אמרה אמי.
"תודה רבה על הכול." הודה לה ויל ויצא מהבית.
נכנסתי חזרה לחדר, סגרתי אחריי את הדלת ונזרקתי על המיטה. רציתי לצעוק מרוב תסכול ודמעות התחילו לזלוג מעיניי. אני והפה הגדול שלי! אני לא מצליחה לשלוט בו כשאני עצבנית. למה לעזאזל אני מתגרה בו במקום להרגיע אותו שהכול בסדר? למה אני מתנהגת כמו מטומטמת? הרי אני יודעת שזה נושא רגיש כל כך אצלו.
לא האמנתי שאחרי סוף שבוע כזה מוצלח, קרה מה שהכי פחדתי ממנו. הברחתי אותו. הוא הלך, וכנראה לתמיד.