תפסתי אותך

פרק 32 המשך

הרגעתי את עצמי מהר וניסיתי לשחק אותה אדישה.
"היי, דין."
"היי, קייט."
"מה אתה עושה פה?"
"שמעתי שהגעת לביקור, אז קפצתי להגיד שלום."
"שלום." אמרתי והמשכתי לחייך בהלם.
"מי זה?" שאל קווין מאחוריי והתקרב לדלת. "אה, דין. מה אתה רוצה?" שאל כשראה אותו בפתח הדלת.
תהיתי אם קווין זוכר כמה נפגעתי מדין באותם ימים, הוא היה די צעיר אז.
"קייט, אפשר לדבר איתך?" שאל תוך שהוא מתעלם מהשאלה של קווין וסימן בידו שנצא אל הספסל שמחוץ לבית.
"שאעיף אותו מכאן?" שאל קווין, ומהתגובה הזו הבנתי שהוא זוכר היטב.
"לא, קווין, זה בסדר. תקרא לי כשהארוחה תוגש לשולחן." ביקשתי ויצאתי החוצה. סגרתי אחריי את הדלת והלכתי עם דין אל הספסל. עניין אותי מה יש לו להגיד לי. התיישבנו על הספסל.
"אחיך כועס עליי."
"אפשר להאשים אותו?"
"נראה שלא." אמר והשפיל מבט.
"אבל זה היה מזמן..." הוספתי בניסיון לרכך את האווירה.
ישבנו זה ליד זה בשתיקה מביכה, הרגשתי שאני חייבת לשנות נושא.
"אז מה קורה איתך?"
"הכול טוב."
"מה אתה עושה היום?"
"אני מנהל את החברה של אבא שלי."
משום מה התשובה הזו ממש לא הפתיעה אותי, זה היה די ברור.
"איך זה לגור בניו יורק?" שאל מיד.
"כיף." מה עוד יכולתי להגיד.
"לא האמנתי שתחזיקי מעמד לבד כל כך הרבה זמן, כל הכבוד לך."
"תודה."
"את גרה עם סקרלט?"
"כבר לא, אבל אנחנו בקשר טוב."
"איזה יופי." אמר.
באותו רגע קווין פתח את הדלת וקרא לי.
"קייט, בואי, מתחילים לאכול." אמר ונעמד ליד הדלת כשהוא מסתכל על דין במבט מאיים. אני ודין נעמדנו.
"קווין, מיד אכנס." סימנתי לו בעיניים לסגור את הדלת. הוא הבין את הרמז, גלגל עיניים כדי להבהיר לי מה הוא חושב על הסיטואציה וסגר את הדלת. תודה לאל, גם ככה זה מספיק מביך, לא הייתי צריכה גם אותו על ראשי.
הסתובבתי אל דין. "טוב, אז..."
"בואי נשב בבר מאוחר יותר," הוא קטע אותי, "נשלים פערים. התגעגעתי אלייך."
לא, אין מצב, היום זה ערב פוקר, וגם אין לי ממש על מה לדבר איתו.
הוא ראה כנראה שאני מסתייגת מהרעיון והמשיך בכיוון קצת אחר. "יהיו שם עוד חבר'ה שאת מכירה מהשכונה. בואי, יהיה כיף."
האמת היא שזה באמת נשמע נחמד, לראות את כולם, התגעגעתי קצת לעיר וזה יכול להיות כיף לראות את החבר'ה. מנגד, לא ידעתי איך ויליאם יגיב לזה ופחדתי שהוא יכעס אם ידע שישבתי בבר עם האקס. 'ממש אכפת לו, הוא בכלל מזיין עכשיו בחורה אחרת שמוכנה גם לרדת לו,' אמר לי קול הציניות בהתגרות. המחשבה הזו שברה אותי. די, שילך לעזאזל, זה רק פגישה עם חברים ותיקים מהשכונה, חשבתי לעצמי, ואין סיבה שלא אלך.
"בסדר," אמרתי.
"מעולה, אבוא לאסוף אותך ב־22:00. ביי." אמר והלך מהר, כנראה לפני שאתחרט. מזל שהוא ברח, אם הוא היה נשאר שנייה נוספת, יש מצב שהייתי מבטלת. אוף, למה אני קשה עם עצמי? מדובר בסך הכול במשקה עם חברים מהעבר, ערב של צחוק וכיף, אין בכך שום דבר רע. חוץ מזה הקשר שלי עם ויליאם לא יקבע עבורי עם מי לצאת ומה לעשות, הרי ויליאם בכלל רוצה אותי רק לסקס.
מילותיה של סקרלט שוב הדהדו בראשי, אולי באמת הגיע הזמן שאסלח לדין ואשתחרר סופית מהכעסים שלי. מה שקרה קרה מזמן, אנשים משתנים וממשיכים הלאה.
זהו, אני יוצאת איתו הערב, החלטתי, והייתי שלמה עם החלטתי הסופית.
נשמתי עמוק ונכנסתי הביתה, כולם כבר ישבו סביב השולחן, קשקשו וצחקו, ואימא הגישה דברים אחרונים. הבנתי שקווין סיפר להם עם מי דיברתי, כי אף אחד לא שאל אותי מה עשיתי בחוץ. התחלנו לאכול. בהתחלה היה מתח באוויר בעקבות הפגישה הפתאומית שלי עם דין, אבל הוא התפוגג במהירות ואותו החליפה אווירה של צחוק ושל שמחה. סיימנו לאכול, עזרנו לאימא לפנות את השולחן ולסדר הכול והלכנו לסלון לתה ועוגיות.
גם בסלון המשכנו את האווירה של הכיף והצחוקים. ישבתי ליד אימא והיא ליטפה את ידי.
"את צריכה לבוא יותר. אם זו בעיה של כסף אני אקנה לך כרטיס." אמרה ברוך.
"אימא, אני אבוא יותר, אבל לא תודה, אני לא צריכה שתקני לי כרטיס, אני מסתדרת לבד." מספיק לי חולה שליטה אחד בחיים שלי שקונה לי דברים יקרים להחריד, חשבתי לעצמי, אבל היא לא הרפתה.
"פעם אני אקנה, ופעם את." אמרה בניסיון להתפשר.
"אימא!" נזפתי בה קלות.
למה אנשים כל הזמן מנסים לזרוק עליי כסף? מה, אני משדרת מצוקה?
"קייט, אני בא אלייך בעוד שבועיים." אמר קווין בפתאומיות.
"אתה רציני?"
"כן, בא לי לבקר אותך ולראות את העיר." אמר.
"אתה מוזמן תמיד."
"גם אני מצטרפת." אמבר אמרה מיד.
"אין מצב שאת טסה, תסיימי את הלימודים ואז תטוסי לאן שבא לך." אימא אמרה.
"זה לא הוגן. למה לקווין לא אמרת כלום?" שאלה אמבר בקול עצבני.
"כי קווין גדול יותר." ענתה אימא ולגמה מהתה שלה.
"אז מה. אם הוא טס, אני טסה איתו!" אמרה בהחלטיות.
"אימא, היא צודקת. וחוץ מזה אני מבטיחה לשמור עליה." התערבתי. ממש רציתי שגם אמבר תבוא. היא מצחיקה אותי וכיף לי בחברתה.
אמבר קמה מהר מהספה, רצה אליי וקפצה עליי בנשיקות ובחיבוקים.
"תודה, תודה, תודה!" אמרה.
מתאים לי שהם יבואו לבקר אותי. מאוד התגעגעתי אליהם, ואני אראה להם את העיר ואת המועדונים. יהיה כיף.
"אני לא יודעת. אני צריכה לדבר על זה עם אבא בארבע עיניים." אמרה אימא, ואמבר קפצה מיד על אדוארד והתחילה ללטף אותו ולהתחנן לפניו. הייתה לה השפעה עליו והיא ידעה את זה.
"נדבר על זה אחר כך." אמר וקרץ לה כשאימא לא הסתכלה.
אדוארד מעולם לא היה מסוגל לסרב לה. היא הייתה יפה כל כך שאף אחד לא היה יכול להשיב את פניה ריקם, והיא ידעה לנצל את זה.
בשעה 21:30 עליתי בשקט ובלי שישימו לב לחדרי והתחלתי להתארגן. ידעתי שקווין ואדוארד קצת התאכזבו שאני לא נשארת לערב פוקר, ושאמי לא תאהב את זה שאני יוצאת עכשיו, ובטח שלא עם דין, אבל הייתי חייבת את זה לעצמי. לבשתי שמלת מעצבים מעלפת שדיוויד קנה לי, באדיבות ויל.
אני בטוחה שכשוויל שלח את דיוויד לרכוש אותה עבורי, הוא לא חשב שאלבש אותה לדייט עם האקס שלי.
אבל זה לא דייט, תיקנתי את עצמי, יהיו שם עוד אנשים. זו הייתה שמלת מיני בגוונים של כחול, תכלת ולבן.. התאמתי לה נעלי עקב לבנות, התאפרתי מעט ופיזרתי את השיער. הסתכלתי על עצמי שוב במראה ואהבתי את מה שראיתי, אפילו שלפעמים אני ביקורתית מדי עם עצמי. לקחתי את התיק ויצאתי מהחדר. התוכנית שלי הייתה להגיד שלום בזריזות ולחמוק מהבית. ירדתי במדרגות לאט, ראיתי שהם עדיין בסלון, נשמתי נשימה עמוקה וצעדתי לכיוון הדלת. עקביי הרעישו וכולם הסתובבו אליי, אבל בכל זאת המשכתי ללכת. כשהגעתי לדלת, אמי קראה "קייט". הסתובבתי בלית ברירה. "איזו יפה את."
"תודה." אמרתי לה.
לאן את הולכת?" ואני חשבתי לתומי לחמוק בלי שאף אחד ישים לב.
"אני יוצאת עם חברים." פתחתי את הדלת.
"אבל זה ערב פוקר." אמר אדוארד.
הוא לא היה צריך להזכיר לי, ידעתי את זה והצטערתי שאני מפסידה את זה, אבל אני חייבת את הבילוי הזאת לעצמי.
"אני יודעת, אדוארד, אני מצטערת, פעם אחרת."
"את יוצאת עם דין?" שאל קווין. הוא כזה נודניק לפעמים.
"גם הוא יהיה שם." הודיתי בחיוך מתחנן ורק רציתי לעוף משם כבר.
"קייט, את חושבת שזה רעיון טוב?" שאלה אמי.
טוב, מה נסגר איתם? הם יכולים לעשות את זה מביך יותר?
"די, תפסיקו לדאוג. אני יכולה להסתדר לבד. אל תחכו לי, לקחתי מפתח." אמרתי באסרטיביות ויצאתי מהבית.
הם עדיין התייחסו אליי כאל תינוקת וזה עצבן אותי. לפעמים הם שכחו שאני גרה לבד בניו יורק כבר שלוש שנים. כעבור דקה הגיע דין במכונית מרצדס חדשה. ברור שהוא יבוא במרצדס, חשבתי לעצמי, אחרי הכול הוא בא ממשפחה עשירה. אמנם לא בממדים של ויליאם, אבל פה זה נחשב לעשיר מאוד. הוא יצא ופתח עבורי את הדלת. נהיה ג'נטלמן פתאום.
"איזו יפה את." אמר, נישק אותי על הלחי וחיבק אותי.
גופו עדיין היה בנוי כשל ספורטאי והריחו הזכיר לי ימים יפים. היו ימים שהריח הזה היה מרטיט לי את הלב. עברה בי צמרמורת והסמקתי קלות. מיד נזכרתי בוויליאם. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי כבוגדת. הזכרתי לעצמי שאני הולכת לשתות משהו בכיף עם חברים ושזה לא דייט או משהו כזה, אז מותר לי ליהנות.
נסענו לכיוון העיר. דין החנה את המכונית והלכנו לפאב "מאמא תרזה" שבו נהגנו לבלות בתקופת הלימודים. בפנים היה בר גדול, שולחנות ומקומות ישיבה, וכן רחבת ריקודים עם עמדת די.ג'יי. הסגנון של המקום היה רגוע ושכונתי יותר מאשר מסיבתי. דין הכיר חלק מהנוכחים, שעצרו אותו ובירכו אותו לשלום, והמשכנו עד למקום שבו ישבו כל החבר'ה מהלימודים. את חלקם הכרתי טוב יותר וחלקם פחות, אבל כולם קפצו עליי וחיבקו אותי.
"יואו, מה איתך?"; "איזה יופי את נראית"; "אז מה, ניו יורק, אה?" אלה היו רק חלק מההערות ששמעתי מהם. לפני שדין ואני נפרדנו הייתי בקשרים טובים עם כמה מהם, אך לאחר שנפרדנו חלקם התעלמו ממני ואפילו לא אמרו לי שלום, אבל די, זה היה מזמן. החלטתי שאת העבר אני משאירה מאחור. דין ניגש לבר להביא לנו משקאות, הבטחתי לעצמי משתכרת שהערב לא אשתכר, אסתפק במשקה אחד וזהו. דין הביא עבורי קוקטיל ממש טעים, לא חזק מדי, כמו שאני אוהבת. ישבנו כל החברים, צחקנו וסיפרנו בדיחות וסיפורים מהעבר. הם ניסו להצחיק אותי וצחקו זה על זה, נהניתי מאוד, התגעגעתי לחבר'ה האלה. שמחתי שהחלטתי לבוא, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. ואז הנייד שלי צלצל. הסתכלתי על הצג, 'ויל'. מיד הרגשתי מתח, טוב שהוא נזכר לחזור אליי.
"היי." הוא אמר בשלווה, ניסיתי להיות רגועה.
"התקשרתי ולא ענית."
"הייתי בפגישה." גיחכתי בקול.
"פגישה ביום שישי בערב?"
"קייט, למה את שואלת אותי בכלל אם מלכתחילה כבר שפטת אותי ואת יודעת שכל תשובה שלי לא תמצא חן בעינייך?"
"לעזאזל איתך, ויליאם גולד!"
"חצופה קטנה, חשבתי שאנחנו סומכים זה על זה. אי פעם נתתי לך סיבה לא לבטוח בי?"
"לא."
"שיקרתי לך פעם?"
"לא." לא שידוע לי אבל אני אתן לו ליהנות מהספק.
"אז למה את מתנהגת ככה?" הנה הוא שוב גורם לי להרגיש כמו ילדה נזופה. "אני שומע מוזיקה, איפה את?"
"בפאב שנקרא 'מאמא תרזה.'"
"חשבתי שזה טיול לבקר את ההורים ולא לצאת להשתכר."
"יצאתי עם חברים ואני ממש לא מתכוונת להשתכר!" לעזאזל איתו, הוא מצליח לעצבן אותי בכל פעם מחדש.
"טוב."
"מה טוב?"
"קייט, תיהני." אמר וניתק.
אוף, לא רציתי לריב איתו. לעזאזל, אני חייבת להפסיק לפקפק בעצמי כל הזמן, זה רק הורס לי.
דין הביא לי כוס קוקטייל נוספת כשראה שסיימתי את הראשונה, והבטחתי לעצמי שזו תהיה הכוס האחרונה ושאחריה אלך הביתה. רציתי להגיע הביתה, להתקשר לוויליאם ולהגיד לו שהחלטתי שאני רוצה אותו. רציתי אותו מאוד והתגעגעתי אליו כל כך. במהלך הערב דין משך אותי לכיוון הבר, לשבת כמה דקות איתו ביחידות. התיישבנו על הבר, דין ישב כשפניו לרחבה, ואני ישבתי רגל על רגל כשפניי לכניסה.
"אז מה קורה איתך?" שאל שוב.
"אתה יודע, החיים." עניתי בחיוך. הייתי בראש טוב בגלל השתייה.
"כן, אה, ניו יורק הגדולה." אמר, ואני חייכתי.
"אז מה חדש? מה איתך? יש מישהי?"
"לא, שמאז שעזבת אותי לא הייתה לי מישהי רצינית."
תשובתו הפתיעה אותי ולא ממש ידעתי מה אני אמורה להגיד. חייכתי חיוך מטופש בתקווה שאיכשהו הנושא יתחלף או שאחד מהחברים יפריע לנו. לפתע הוא הניח את ידו על רגלי החשופה, הרגשתי מוזר ולא בנוח.
"האמת היא שאני מתגעגע אלייך." הוא פלט.
הייתי בהלם. מאיפה זה בא עכשיו? איך הייתי אמורה להגיב על זה? המשכתי לשבת מול דין, ניסיתי לחשוב מה להגיד לו. לפתע שמתי לב שהאנשים במועדון מתלחששים ביניהם ומסתכלים לכיוון דלת הכניסה. שיט, אני יודעת מתי זה קורה, לא יכול להיות, אמרתי לעצמי והרמתי את ראשי לכיוון הדלת. באותו הרגע חשכו עיניי. יכול להיות שאני הוזה?
ויליאם בכבודו ובעצמו עמד בכניסה לבר, כשמאחוריו כמו תמיד לואיס ורוברט הנאמנים. הסתכלתי עליו המומה והוא הסתכל עליי, ואז שמתי לב שידו של דין עדיין על רגלי החשופה. קפאתי מרוב לחץ, ידעתי שזה לא נראה טוב, אבל לפני שהספקתי להגיב ויליאם יצא ונעלם. הייתי בלחץ אטומי ולא ידעתי מה לעשות.
"מה קרה?" דין שאל אותי כשראה את ההבעה הלחוצה שעל פניי. מאחר שהוא ישב בגבו לדלת הוא לא הבחין בהשתלשלות האירועים.
"אני חייבת ללכת." אמרתי, העפתי את ידו ורצתי מהר לדלת.
כשיצאתי החוצה לא ראיתי את ויליאם. התקרבתי לכביש וראיתי לימוזינה מתרחקת מהמקום. ידעתי שזה לא טוב. תחשבי מהר, אמרתי לעצמי ועצרתי מונית.
הנחתי שהוא משתכן באחד מבתי המלון באזור. יש שני בתי מלון, ואחד מהם יקר יותר. ידעתי מיד שאליו אני צריכה לנסוע.
"סע למלון סטאר." אמרתי לנהג המונית וסגרתי את הדלת.
עוד הספקתי לשמוע את דין קורא לי, אבל המונית פתחה בנסיעה, והאמת היא שדין ממש לא עניין אותי באותו הרגע, רק ויליאם. איזה תזמון גרוע יש לו, הוא נכנס בדיוק בשנייה שדין הניח עליי את ידו. יכול להיות שמה שהיה בינינו נגמר בינינו עוד לפני שהתחיל? כל הזמן אמרתי לו שאני מפחדת שהוא יבגוד בי, ועכשיו הוא יחשוב שאני זו שבגדה. ניסיתי לחשוב איך להסביר לו מה באמת קרה, והנחתי שהוא בוודאי עצבני מאוד. לא ידעתי איך הוא יגיב, אבל ידעתי שאני חייבת לנסות.
מה הוא עושה פה בכלל? הייתי צריכה לדעת כשהוא שאל אותי היכן אני שהוא לא סתם מתעניין, כל גופי היה מפוצץ באדרנלין ורק רציתי כבר להגיע אליו, להסביר לו הכול ולהגיד לו שאני רוצה אותו ולא אף אחד אחר. כעסתי על עצמי מאוד, הייתי צריכה לדעת שהכוונות של דין לא טהורות. ממש רק פגישה עם חברים, מה הוא חושב שאני טיפשה? שאני אחזור אליו? אחרי מה שהוא עשה לי? הוא חי בסרט.
אוף, ויליאם שלי, מה אני עושה עכשיו?