תפסתי אותך

פרק 17 המשך

לרוע מזלי ברגע שיצאנו מהמשרד, סטיבן יצא מהמעלית ועינינו נפגשו. אילו הייתי יודעת שאתקל בו, לא הייתי יוצאת בכלל מהחדר. הוא הביט בי בפה פעור. קיוויתי בכל לבי שהוא לא יעשה לי סצנה. איפה ויל כשצריך אותו, לעזאזל. המאבטח קלט את סטיבן ועבר לצעוד לפניי, כמו חומה מגינה. תהיתי אם הוא קיבל הוראה מלמעלה לפעול כך במקרה שפוגשים איום, למשל סטיבן, או שעשה זאת כי רצה להזמין עבורנו את המעלית. בכוונה לא הסתכלתי לכיוון של סטיבן אלא המשכתי לצחקק עם דיוויד ועם אנטוני. סטיבן בא היישר לכיווני, אך וולטר חסם אותו.
"מר גולד, קיבלתי הוראות לא לאפשר לך לדבר עם מיס וילסון." אמר וולטר.
"מה השטויות האלה? הייתי רוצה להחליף איתה כמה מילים." אמר למאבטח בביטול וניסה להתקרב. הסתכלתי על דיוויד ועל אנטוני, שלא הבינו מה קורה, ושיחקתי אותה כאילו גם אני לא מבינה במה מדובר.
"זה בסדר, וולטר, אני אקשיב למה שיש לו לומר."
"לא, מיס, אני לא יכול להרשות את זה." אמר שוב וולטר בסמכותיות ופנה שוב אל סטיבן. "מר גולד, אני מבקש ממך להתרחק."
"אני רק רוצה לדבר איתה. זוז!" אמר סטיבן בתוקפנות והחל להתקרב לעברי.
וולטר דיווח מיד בקשר על המאורע תוך כדי שהוא עומד חוצץ ביני ובין סטיבן, וכעבור כמה שניות צלצל הנייד של סטיבן.
סטיבן ענה והתרחק, וולטר הלך בעקבותיו. "רק רציתי להגיד לה משהו, תירגע," אמר למי שהתקשר אליו ולא הסיר ממני את עיניו. אחרי כמה רגעים, בעודו מדבר במכשיר, פנה אליי ולחש, "אני יודע מה את רוצה," ועשה בידו סימן של כסף. לאחר מכן הוא הסתובב והמשיך לדבר בנייד. "תירגע, לא עשיתי כלום," שמעתי אותו אומר והוא נכנס למשרד. נשמתי לרווחה. הנחתי שוויל צעק עליו על שניסה להתקרב אליי לאחר מה שהיה מוקדם יותר. לוויל יש השפעה חזקה על כולם, מתברר, לא רק עליי. ויל צועק וכולם מתקפלים. המחשבה שאולי בכל זאת אכפת לו ממני העלתה חיוך קל על פניי.
"תגידי לי, מה קרה כאן עכשיו? איזה טיפוס מגעיל הסטיבן הזה. מעולם לא אהבתי אותו." אמר דיוויד בזמן שהמשכנו בדרכנו אל המעלית ועל פניו הבעת סלידה.
למזלי דיוויד לא חשד בכלום, הוא היה בטוח שסטיבן מציק לי כי לדעתו אני רוצה את ויליאם בגלל כספו, מה שבמחשבה שנייה עצבן אותי אפילו יותר מהאמת.
"כן, טיפוס מגעיל." הסכמתי איתו.
"אל תתייחסי אליו, ויליאם יודע מי את באמת." אמר בניסיון להרגיע אותי.
מעניין על סמך מה אמר את זה. יכול להיות שוויל אמר לו משהו עליי? זה לא הגיוני. אני אנסה לחלוב ממנו מידע מאוחר יותר כשנהיה לבד. יצאנו מהמעלית לקומת התאים והלכנו לתא של ויל. וולטר פתח עבורנו את הדלת ונכנסנו פנימה. אף על פי שכבר הייתי בחדר הזה היום, הוא הדהים אותי מחדש. דיוויד ואנטוני נדהמו גם כן.
"וואו, איזה יופי. איזה עיצוב." אמר דיוויד.
"איזה סגנון מדהים. יש לחבר שלך מקום יפה." הוסיף אנטוני.
לא טרחתי לתקן אותו לגבי סטטוס היחסים שלי עם ויל. סביר להניח שאם הייתי מכריזה, 'הוא לא החבר שלי, הוא סתם קונה לי שמלות יקרות ומאפשר לנו להשתמש בתא היקר להחריד שלו,' הייתי יוצאת ממש מטומטמת. בייחוד לאור מה שקרה הרגע עם סטיבן. אז העדפתי לסתום פשוט לשתוק.
התיישבתי על הספה בתא והעברתי נושא כבדרך אגב.
"בר המשקאות פה מאובזר מאוד. דיוויד, אולי תדאג לשכר אותנו." אמרתי וצחקתי.
"רעיון טוב." אמר דיוויד ומיד החל בעבודה.
אנטוני התיישב לידי והסתכל על דיוויד מוזג משקאות. "אז אני מבין שאני המבוגר האחראי היום?"
"תשתחרר קצת, קייט עוד עלולה לחשוב שאתה זקן." הקניט אותו דיוויד מהבר.
"אני לא אחשוב ככה," צעקתי לכיוון הבר וצחקתי. "אז כמה זמן אתם יחד?" שאלתי את אנטוני.
"בערך חמש שנים."
"אתה לא מתבייש? ארבע שנים ושמונה חודשים." צעק עליו דיוויד.
"כן, לזה התכוונתי." ענה לו אנטוני באדישות. רואים שהוא כבר לא התרגש ממנו.
"מה להביא לכם לשתות?" שאל דיוויד.
"מה שאתה שותה." עניתי.
"אני רוצה משהו קר." ביקש אנטוני.
"כמה זמן אתה עובד בשביל ויל?" שאלתי את דיוויד.
"חמש שנים וחצי."
"וואו, המון זמן."
"כן. אני אוהב את העבודה, מה אני יכול להגיד." אמר בחיוך.
"מה התפקיד שלך בדיוק, חוץ מלהוציא את החברה של הבוס לבילוי כשהוא מבריז לה?" צחקתי.
"האמת היא שזאת הפעם הראשונה."
"באמת?"
"אם אני חושב על זה עכשיו, מעולם לא פגשתי אף אחת מהחברות שלו. זאת אומרת, הוא שלח אותי לקנות מתנות ולערוך סידורים, אבל זהו. היחידה שפגשתי הייתה אליסון איילו, שאיתה הוא יצא שלוש שנים בערך, אבל זה היה מזמן, לפני כמה שנים טובות."
אז הייתה לו חברה שלוש שנים. מעניין למה זה נגמר. אליסון איילו, השם הזה מוכר לי. ואז נזכרתי.
"אליסון איילו? הדוגמנית/שחקנית/מנחה? אליסון איילו הזאת?" שאלתי.
ניסיתי להישמע כמה שיותר אדישה, אבל הייתי צמאה לכל טיפת מידע על ויל.
"כן. זאת ולא אחרת." פאק, הוא יצא עם אחת הנשים הכי מושלמות בעולם, ביי לסיכויים שלי אפילו אם בניתי רק על לילה אחד.
"אז מה אתה עושה חוץ מלקנות בגדים?" שאלתי שוב, ניסיתי לשנות נושא כי ממש לא יכולתי לחשוב על ויל ואליסון יחד.
"אני מזכיר אישי." אמר והגיש לנו את כוסות השתייה.
"אז אתם ביחסים טובים."
"כן. אני כבר מכיר אותו טוב, אני יודע מה הוא רוצה לפני שהוא מבקש ממני," אמר, "והוא רוצה אותך." הוסיף בדרמטיות.
"איך הגעת למסקנה הזאת?" שאלתי בסקרנות.
"כמו שאמרתי, אני מכיר אותו טוב. יותר מזה לא תצליחי להוציא ממני." אמר ונעל את פיו במפתח דמיוני והשליך אותו מבעד לתא.
צפינו בקרבות המקדימים, קשקשנו וצחקנו. היה ממש כיף וחיכינו לקרב המרכזי, שאמור להיות המעניין ביותר. על אחד ממסכי הפלזמה באולם נכתב שנותרה חצי שעה עד לסגירת ההימורים. הסתכלתי על דיוויד והוא הסתכל עליי, ונראה ששנינו חשבנו בדיוק אותו הדבר.
"בואו נלך להמר. שיהיה לנו כיף לראות את הקרב." הציע דיוויד.
"כן, רעיון טוב." אמרתי, אבל אנטוני לא התלהב מהרעיון.
"אנטוני, אל תדאג. לא יותר ממאה דולר." אמר דיוויד.
לאחר שהצלחנו לרתום את אנטוני להמר איתנו, נזכרתי שאין עליי כסף מזומן.
"אני מקווה לא להרוס את החגיגה, אבל הרגע נזכרתי שאין לי כאן כסף אז אני לא יכולה להצטרף להימור."
"לא נורא, בואי, לנו יש מספיק." אמר דיוויד והוציא שטר נוסף של מאה דולר מארנקו.
"טוב, אבל רק בתנאי שתיתן לי להחזיר לך אחר כך." אמרתי.
"בסדר גמור. עכשיו בואו נהמר!" צעק בהתרגשות.
צעדנו לכיוון הדלת, פתחתי אותה, ואת פנינו קיבל וולטר, שעמד מחוץ הדלת.
"וולטר, אנחנו הולכים לקומת ההימורים."
"מיס וילסון, אני צריך לבקש אישור לזה."
ממש הכעיס אותי הצורך שלי באישור. קודם ויל מבריז בדקה התשעים ועכשיו הוא גם יגיד לי לאן ללכת. רציתי להגיד לוולטר שלא מעניין אותי להמתין לאישור וללכת בכל זאת, אבל לא רציתי לסבך אותו, במיוחד לא אחרי שהגן עליי מפני סטיבן הגועלי.
"בסדר, תבקש אישור." עצבני כנראה נראיתי עצבנית בזמן שוולטר דיבר בקשר, כי דיוויד אמר לי "תירגעי. ויליאם בסך הכול דואג לך."
"דואג בלי סיבה." אמרתי.
הנייד שלי צלצל. תיארתי לעצמי שזה ויל ובפעם הראשונה פחדתי לענות. פתאום השתפנתי. דיוויד הסתכל עליי ודחק בי לענות לשיחה.
"הלו," אמרתי בשקט.
"קתרין, את חייבת כל הזמן ללכת נגדי? פעם אחת תעשי משהו בשבילי. זה אפשרי?"
כפי שחששתי, זה היה ויל, והפעם הוא לא כעס. זיהיתי אכזבה בקולו וזה צבט לי בלב. כל עוד חשבתי שהוא כועס עליי הייתי מוכנה לריב איתו, אבל המחשבה שאכזבתי אותו הכבידה כמו אבן בלבי. הפניתי את גבי לגברים והתרחקתי קצת.
"אני מצטערת. לא רציתי לאכזב אותך."
שתיקה רועמת השתררה בקו.
"יש לך דרך מוזרה להראות את זה." כל מילה שלו ננעצה עמוק יותר בלבי.
"סתם חשבתי שיהיה כיף להמר על הקרב ואז לצפות בו." אמרתי בקול שקט ומתנצל.
"איך בדיוק את מתכוונת להמר?"
"דיוויד ילווה לי ואני אחזיר לו, אבל אם זה לא מסתדר אנחנו נישאר כאן."
"זה לא מסתדר. אני מבקש שתישארי בתא. זה אפשרי מבחינתך?"
"כן."
"יופי," אמר וניתק מיד.
אכזבה נתתי בדיוויד מבט מאוכזב קמעה. "זה לא מסתדר."
"לא נורא. אל תהיי עצובה." אמר דיוויד.
"אני לא." זה היה שקר. רציתי לבכות באותו הרגע אבל התאפקתי.
"טוב, אז בואו נשב פה ונמשיך לשתות עד שנשתכר." הציע אנטוני והצליח להעלות חיוך על פניי ולשפר מעט את מצב הרוח.
"מה קרה?" שאל דיוויד בטון מופתע וציני.
"חשבתי על כך, ואף אחד מאיתנו לא צריך לנהוג היום." ענה וחייך.
כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת. לא ציפינו לאף אחד ולא ידעתי מי זה יכול להיות. פתחתי את הדלת ומולי עמד וולטר.
"מיס וילסון, כרגע קיבלתי אישור ללכת לקומת ההימורים. יש שם קרדיט על שמך. תבקשי את אנטוני יוסטון. רוצה ללכת עכשיו?"
לא האמנתי למה ששמעתי. הייתי זקוקה לכמה שניות לעכל את החדשות הטובות ואז הסתובבתי לדיוויד ולאנטוני שישבו בחדר ואמרתי "הולכים להמר!"
"איזה כיף," אמר דיוויד, קם מהר מהספה, חיבק אותי ולחש באוזני, "את רואה?" חייכתי במבוכה.
-
"אז על מי נהמר?" שאל דיוויד בהתרגשות. כשהגענו לאזור ההימורים.
דיוויד התלהב כמו ילד קטן כשראה את מסכי פלזמה שהקרינו סטטיסטיקות על המתחרים השונים ובחן את החוברות המלאות בנתונים. אנטוני ניסה להרגיע אותו. גם אנחנו לקחנו עלוני מידע והלכנו לכיוון המסכים. במסך שודר הקרב האחרון. אחד מהמתמודדים לא היה חסון במיוחד אבל עדיין מפחיד, התבוננתי בו מתאגרף וזיהיתי שהוא זריז, הייתה לו טקטיקה מעולה ואז המצלמה התמקדה בו, ראיתי את מבטו הנחוש וכבר ידעתי. אחזתי מיד בידו של דיוויד וקירבתי אותו אליי.
"אני רוצה להמר עליו."
דיוויד התבונן בקרב ואמר, "כן, אני אוהב את המהלכים שלו, הוא נראה לי תחמן לא קטן, בואי נברר איך קוראים לו."
בזמן שעמדנו מול המסך מישהו קרא בשמי. הסתובבתי וזה היה בראד, חבר של ויל, שהכרתי מוקדם יותר היום. הוא התקרב אליי, ובזווית העין ראיתי שגם וולטר התקרב.
"היי, קייט, מה את עושה כאן?"
"מה שאתה עושה כאן." עניתי בחיוך.
הוא לקח את ידי ונשק לה. "את נראית טוב הערב. איפה ויליאם?"
"לא כאן."
"את לבד?"
"לא, עם חברים."
"אפשר להזמין אותך למשקה?"
כן, בטח. ויל ימות על זה, חשבתי לעצמי בציניות.
"לא, תודה. ידיד שלי כבר דואג לי."
כמו בהזמנה, בדיוק ברגע זה הגיע אנטוני כשהוא אוחז בשלוש כוסות שמפניה.
"טוב, נעים לראות אותך. הגיעה המשקה שלי הגיע, נתראה." אמרתי והלכתי לאנטוני.
"בואו נלך להמר, אנחנו כבר יודעים על מי." אמרתי.
"על מי?" שאל אנטוני.
"עליו," אמרתי והצבעתי על הבחור המפחיד במסך. "צריך לחפש בעלון המידע את שמו המלא."
"קוראים לו ג'פרי ארקט, והוא לא משהו. עדיף ברוס רנסון, הוא טוב יותר." אמר אנטוני.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"ראיתי בעלון המידע, מי שמקבל ניקוד גבוה יותר זה אומר שיש לו פחות סיכויים לנצח, ולג'פרי נתנו פי שלושה. זה המון."
"אני אוהבת ללכת נגד הסיכויים." אמרתי.
"גם אני." הצטרף דיוויד, והלכנו לכיוון הקופות.
"חבל על הכסף שלכם, אין לו סיכוי," אנטוני ניסה לשכנע אותנו, אבל הסתכלנו זה על זה וידענו כבר שאנחנו מהמרים עליו.
ניגשנו לקופת ההימורים וביקשנו להמר על המתאבק שבחרנו.
"שלום. אמור להיות לי כאן קרדיט על שם קתרין וילסון. תוכלי לבדוק, בבקשה?" ביקשתי מהבחורה שעובדת בקופה.
"כן, מיס וילסון. יש לך קרדיט. יש לך תעודה מזהה?"
"תקראי בבקשה לאנטוני יוסטון. הוא יזהה אותי."
"רק רגע, בבקשה."
היא הרימה את השפופרת וביקשה מאנטוני להיכנס אל החדרון שבו היא נמצאת.
בזמן שחיכינו דיוויד הסתכל עליי. "ויליאם?" שאל.
"כן," עניתי.
"הוא לא מפסיק להפתיע," אמר וחייך. בהחלט.
כעבור דקה נכנס אנטוני, ולאחר שהסבירה לו את המצב הוא הסתכל עליי מבעד לזכוכית.
"ערב טוב, קייט."
"ערב טוב." עניתי לו.
"תיהני." אמר וסימן לקופאית שהזיהוי אושר.
"כן, מיס. על מי תרצי להמר?"
"זה תלוי, כמה קרדיט יש לה?" התפרץ דיוויד לשיחה.
"אין גבול. זה קרדיט פתוח. כמה שהיא רוצה." ענתה הפקידה.
"מה זאת אומרת? אז היא רוצה מיליון דולר." אמר כלא מאמין למשמע אוזניו.
"די, דיוויד. מספיק לשגע את הקופאית," כעסתי עליו ופניתי שוב אל הבחורה. "אל תקשיבי לו. אני רוצה בבקשה להמר על מאתיים דולר."
"אין בעיה." אמרה ותקתקה דבר מה במחשב.
"קחי מאה דולר." אמר דיוויד והושיט לי את השטר.
"לא, די. ויל מזמין. תחזיר את זה לכיס שלך ואל תעצבן אותי." אמרתי ודחפתי את ידו חזרה לכיסו.
היא הגישה לנו כרטיסואיחלה לנו בהצלחה.
חזרנו לתא וחיכינו לקרב שעמד להתחיל בכל רגע. בזמן שהתיישבנו על הספה, דיוויד הביא לנו שתייה מהבר. הוא הגיש לכל אחד את הכוס שלו, התיישב ליד אנטוני ושלושתנו הרמנו כוסית לחיי המתמודד שלנו בזמן שצפינו בהצגת המתמודדים.
הקרב התחיל, ובסיבוב הראשון ג'פרי לא היה להיט.
"אמרתי לכם ולא הקשבתם לי." אמר אנטוני.
לא התרגשתי מהערתו, הייתה לי הרגשה טובה והמשכנו לצפות בקרב. בסיבוב השני ג'פרי היה טוב יותר, ולקראת סוף הסיבוב השלישי עמדנו במרפסת ועודדנו בקולי קולות את ג'פרי, שהתחיל להוביל. הקרב היה מרתק וכל הקהל הריע. כל ההתרגשות באוויר והאווירה המטורפת הזאת העבירו בי צמרמורת בכל הגוף, ומיד חשבתי על ויל וכמה חבל שהוא לא כאן לחוות את זה איתי.
"אל תקום! אל תקום!" צרח דיוויד ליד אוזני וניער אותי ממחשבותיי. ראיתי שג'פרי הפיל את יריבו על המזרן ושהתחילה ספירה עד עשר, ומיד הצטרפתי לצעקות של חבריי. ההמתנה לסיום הספירה של השופט הייתה מורטת עצבים, ברוס ניסה להתרומם בעזרת החבלים אבל ללא הצלחה, ואז נשמע צלצול סיום הקרב. השופט הכריז על ג'פרי כמנצח, ואני ודיוויד קפצנו מאושר בתא ולא הפסקנו להתחבק.
"יששש!!!" צעקנו.
"זה היה מזל של מתחילים." אמר אנטוני.
"מזל או לא, העיקר שזכינו." השיב לו דיוויד וקפץ מרוב אושר.
"לא היה כאן שום מזל. ג'פרי היה טוב יותר." אמרתי.
"נכון," הצדיק אותי דיוויד ומיד הוסיף, "קדימה בואו נלך לקחת את הכסף שלנו."
"בואו נסיים לשתות ואז נלך. עכשיו בטח יהיה לחץ על הקופות." אמרתי.
המשכנו לשבת בתא וצחקנו על חוויות הערב, וכעבור ארבעים דקות קמנו והתחלנו ללכת לכיוון קומת ההימורים לגבות את הזכייה. היינו בראש טוב, זה היה ערב כיפי כל כך, הרגשתי שהייתי צריכה את זה אחרי השבוע שעברתי. קומת ההימורים כבר הייתה די ריקה, וגם האולם הגדול הספיק להתרוקן. המנקים התחילו בעבודתם ואנחנו פנינו לכיוון הקופות. נעמדנו מאחורי שני אנשים, חיכינו לתורנו.
"שלום." אמרתי לפקידה ונתתי לה את הכרטיס.
"זכית בשש מאות דולר. מזל טוב."
"תודה." אמרתי והושטתי את ידי לקבלת כספי הזכייה.
דיוויד קפץ מאחוריי מאושר ומשך את ידי שאחזה בכסף.
"חצי־חצי." הבהרתי לדיוויד, שנראה מתלהב מדי.
"ברור! טוב, תביאי את הכסף!" אמר וצחק.
"טוב, אני חייב להתפנות, חכו לי פה ואל תיעלמו לי." אמר אנטוני.
"אני בא איתך." אמר מיד דיוויד ואז פנה אליי, "זה בסדר?"
"ברור, אחכה לכם כאן. תזדרזו."
עמדתי ברחבה, וכמובן וולטר היה צמוד אליי. הלכתי לכיוון המרפסת תוך כדי שספרתי את הכסף והכנסתי אותו לארנק.
"למישהי כאן היה מזל." שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי לאחור וראיתי את בראד צועד לכיווני.
"כן, תודה." עניתי בחיוך.
"נראה לי שאני צריך לקבל ממך טיפים להימורים."
"אני לא חושבת." חייכתי.
"את שוב לבד?"
"אני לא לבד, אני מחכה לחבריי."
"קייט, תגידי, ויליאם ואת יחד?" שאל בראד בפתאומיות.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ומה קשורה השאלה הזאת עכשיו. ויליאם ואני לא דיברנו על המצב שלנו, אז לא היה לי מושג מה להגיד לו.
"לא בדיוק." עניתי בניסיון להתחמק מהשיחה הזאת.
"מה זאת אומרת?"
"זה מסובך."
"מה מסובך? אתם יחד או לא? זה פשוט מאוד."
הבנתי שהוא לא עומד לוותר ולרדת מזה, הייתי חייבת לבדוק מה כוונותיו האמיתיות.
"למה אתה שואל?"
"כי אני רוצה להזמין אותך לארוחת ערב." הייתי צריכה לנחש שלשם הוא חותר.
"זה מחמיא לי, אבל אני איאלץ לסרב."
"אז אני לא מבין. אתם כן יחד?"
"לא, אבל אני לא מעוניינת בקשר כרגע."
"מי דיבר על קשר, אני רק רוצה לקחת אותך לארוחת ערב."
"לא, תודה."
"את יודעת מי אני?" המשיך בראד עם שאלותיו, שמרגע לרגע הפכו ליותר ויותר מטרידות. כל כך רציתי שדיוויד ואנטוני יחזרו כבר ויגאלו אותי מהסיוט הזה. למה הם מתעכבים כל כך הרבה זמן?
"מה זאת אומרת?"
"אני בראד מילר, אבי הוא הבעלים של משרד פרסום בין הגדולים בעיר."
באותו הרגע כבר התעצבנתי. מה הוא חושב לעצמו? שהוא יקנה אותי בכסף שלו?
"אז אתה רוצה שאני אצא עם אבא שלך?" שאלתי בציניות והייתי גאה בעצמי על השאלה.
"לא, אני רק..." החל להסביר את עצמו עד שקלט שדיברתי בסרקסטיות. "הבנתי אותך. את מהבחורות שמשחקות אותה כאילו כסף לא מעניין אותן, הא?" שאל בזילזול.
הוא כנראה לא היה רגיל לקבל "לא" כתשובה.
"ואתה מאלה שחושבים שמאחר שיש להם כסף אז מגיע להם הכול?" החזרתי לו באותו המטבע.
"למי את חושבת את עצמך?"
הוא החל להתנהג ממש באגרסיביות וראיתי שהשיחה הזאת לא מובילה לשום מקום.
"טוב, השיחה הזאת הסתיימה." אמרתי והסתכלתי על וולטר, כי רציתי שיעזור לי להשתחרר מהנודניק הזה.
"השיחה הזאת רחוקה מלהסתיים." אמר בראד והתקרב אליי.
התרחקתי כמה צעדים אחורה, ומיד וולטר קפץ ונעמד בינינו.
"אדוני, אני מבקש ממך להתרחק בבקשה." אמר וולטר וסימן למאבטח השני להתקרב.
"יש לנו כאן בעיה, אדוני?" שאל המאבטח השני את בראד.
"לא, שום בעיה," אמר בראד ונסוג לעבר המעליות.
"תודה, וולטר." אמרתי ונשמתי לרווחה.
"אין בעד מה, זאת עבודתי." השיב בנימוס.
"אתה מתכוון לעדכן את ויל... אה, את אדון גולד, במה שקרה כאן הרגע?"
"כן, מיס וילסון."
"הבנתי."
ידעתי שאני חייבת לספר ראשונה לוויל על מה שקרה, גם ככה הוא עצבני עליי, ופחדתי שאם ישמע על זה ממישהו אחר ולא ממני, או שזה יהיה הסוף שלי. לפני שאתחרט מרוב פחד, הוצאתי את הנייד וחייגתי אל ויל. אחרי שני צלצולים הוא ענה.
"כן, קתרין, איך אני יכול לעזור לך?"
"היי, ויליאם."
" שמעתי שמגיע לך מזל טוב על הזכייה."
"כן, תודה." השמועות ממש מתעופפות להן במקום הזה.
"רצית משהו?"
"אני רוצה לספר לך משהו, אבל תבטיח לי שלא תתעצבן."
"קתרין, דברי."
"בראד..." התחלתי להגיד ואז שתקתי כי לא ידעתי מה הדרך הכי טובה לנסח את זה בלי לגרום לוויל לחטוף התקף לב.
"מה קרה עם בראד?" שאל בחדות.
"הוא התחיל איתי ו... אהה..."
"הוא מה?" הוא הרים את קולו.
"כן, וכשדחיתי אותו הוא קצת התעצבן."
"הוא נגע בך?" שאל בתוקפנות ומלמל לעצמו, "אני אשבור לו את כל העצמות."
נבהלתי ומיהרתי להרגיע, "לא, המאבטח הוציא אותו החוצה."
"את בסדר?"
"כן."
"טוב, אני מטפל בזה."
עוד לפני שהספקתי להגיד לו שאין לו במה לטפל, ויל ניתק את השיחה. מישהו כאן הסתבך ולשם שינוי זו לא אני, אמרתי לעצמי בגיחוך.
לאחר כמה דקות ראיתי את דיוויד ואת אנטוני שבים מהשירותים. לרגע שכחתי שהם בכלל כאן. מובן שלא סיפרתי להם מה שקרה. הייתי עייפה מהיום המשוגע הזה ורציתי רק לנוח. הלכנו לכיוון המעליות, ונפרדנו לשלום בהבטחה שניפגש בקרוב. הם ירדו במדרגות, ואילו וולטר ואני עלינו במעלית לקומת המשרדים. וולטר פתח בשבילי את הדלת ואני נכנסתי פנימה. לפני שסגר את הדלת אחריי, הסתובבתי אליו.
"אתה נשאר כאן?"
"כן, מיס וילסון. אם את צריכה משהו, תבקשי."
"תודה." אמרתי לו וסגרתי את הדלת.
נכנסתי לחדר, נזרקתי על הספה ועצמתי עיניים. בראשי רץ כל היום המשוגע שעבר עליי. קודם פוקהונטס, אחר כך סטיבן ולקינוח בראד. ולא נשכח גם את אליסון איילו. נשפתי נשיפה ארוכה, כאילו אני מוציאה מריאותיי את כל היום הנורא הזה, קמתי מהספה, החלפתי בגדים וצחצחתי שיניים. תוך כדי ההתארגנות תהיתי איפה ויל. השעה כבר הייתה מאוחרת והוא עדיין לא חזר. סיימתי להתארגן לשינה, נשכבתי על הספה וצפיתי בטלוויזיה עד שנרדמתי.