תפסתי אותך

פרק 31

בבוקר ויל התעורר לפניי, וניסה למשוך בזהירות את זרועו מתחת לראשי כדי לא להעיר אותי, אך זה לא הצליח והתעוררתי מיד.
"תחזרי לישון." אמר ויל ונתן לי נשיקה במצח.
הוא קם מהמיטה ונכנס למקלחת, וכעבור כמה דקות יצא והתחיל להתלבש.
"מה השעה?"
"07:00 בבוקר."
"יש לך זמן? שאכין לך משהו לאכול?"
"לא, יפהפייה, אין לי זמן," הוא ענה, וחייכתי למשמע המחמאה. "אני אחטוף משהו בדרך." ואז הנייד שלו צלצל.
"גולד." ענה כרגיל לשיחה ברשמיות כובשת. בהיתי בו בזמן שסידר את העניבה. למה הוא צריך להיות מושלם כזה?
"הם כמו זבובים מעל הפגר," אמר בארסיות וזה הסב את תשומת ליבי לשיחה.
"זה לא מעניין אותי. תיידע אותו שאם ידלוף החוצה שאני מתכנן לבנות שם קניון אני מבטל את העסקה." אמר וניתק.
פתאום דברים התחילו להסתדר לי והבנתי את התמונה. נזכרתי שבעיתון היה כתוב שפנו ליחצ"נים שלו בשאלה מה הוא מתכנן לבנות שם, אבל לא קיבלו תשובה. לא רציתי לשמוע את המידע הזה. לא רציתי שתהיה לו אפילו הסיבה הקטנה ביותר לחשוד בי באיזו הדלפת מידע או לא יודעת מה. זה אפילו קצת הלחיץ אותי, אבל אז נזפתי בעצמי ואמרתי לעצמי להירגע, 'הוא לא היה מדבר לידך אילו היה חושד בך,' ונשמתי עמוק, פשוט תשכחי את מה ששמעת. הוא התיישב על המיטה לידי וליטף את שערי.
"תחזרי לישון," אמר שוב בלחש ונתן לי נשיקה על השפתיים.
"נדבר בערב?" שאלתי.
"כן, ביי." קם ויצא מהחדר.
"ביי," הספקתי לענות ושמעתי את הדלת נסגרת.
נשארתי לשכב עוד קצת במיטה. יתכן מאוד שלא אראה אותו מחר, וזה אומר שלא נתראה עד יום ראשון. מיד חשבתי על הדרך הכי מהירה להגיע אליו משדה התעופה. לא רציתי לבזבז שנייה מיותרת הרחק ממנו.
גיחכתי לעצמי בציניות. למה ביקשתי זמן לחשוב על זה, הרי ברור לי שהתשובה שלי תהיה חיובית, אני לא מבינה למה אני מותחת את החבל יותר מדי, בסוף יימאס לו ממני. אוף, פשוט קשה לי להסכים לקשר כזה, אבל הוא לא מותיר לי ממש ברירה אחרת, נכון?
קמתי מהמיטה ונכנסתי להתקלח, וכשיצאתי מהמקלחת ראיתי את חליפתו זרוקה על הרצפה. חשבתי לקחת אותה לניקוי יבש כדי שתהיה לו חליפה נקייה מוכנה בפעם הבאה שיישן אצלי. הרמתי את החולצה הלבנה שהוא ישן בה והרחתי אותה, את הריח המשכר שלו, וזה הספיק לי כדי להחליט שאני לא אכבס אותה לעולם. הנחתי אותה על המיטה והסתכלתי עליה. הוא עזב לפני פחות משעה וכבר התגעגעתי אליו. איך זה יכול להיות? זה הגיוני להרגיש ככה? מיום ליום אני מבינה שאני לא מסוגלת להיות שנייה בלעדיו, וזה לא טוב, לעזאזל. המסקנה הזאת לא הפריעה לי להריח עוד קצת את חולצתו ולהתענג על הריח.
התחלתי להתארגן לעבודה. תכננתי להגיע היום למשרד מוקדם מהרגיל, היו לי דברים רבים לסדר לפני הנסיעה. לקחתי את התיק ואת החליפה של ויל ויצאתי מהבית. מאחר שתכננתי לבצע מעקב במהלך היום, נסעתי לעבודה ברכבי במקום ללכת ברגל, ובדרך עצרתי יבש במכבסה המקומית, מסרתי את החליפה לניקוי יבש והמשכתי למשרד.
בכניסה למשרד אשלי בירכה אותי כמדי יום. נכנסתי לחדרי, התיישבתי מול המחשב ופתחתי את יומני. ידעתי שאני אמורה לבצע היוחם מעקב, וממש קיוויתי לתפוס את "הרומנטיקן" על חם ולהספיק לסגור את התיק הזה לפני הנסיעה הביתה.
רק רישום אחד היה ביומני להיום:
- 14:00-11:00 מעקב בבית קפה.
עברתי למשימותיי:
- ג'ניפר וינגר - תיק שהעברתי לדרייק.
הסתכלתי בתיקים הפעילים:
- ונסה לייק.
והוספתי ליד זה: "מעקבים בכל ערב."
- סנדי שפרד.
וציינתי מתחת לשמה - "מעקב היום בבית קפה."
התחלתי בסידורים ובטלפונים עד השעה 10:30, יצאתי מהמשרד, נסעתי לבית הקפה וחניתי מולו. התמקמתי ברכב, הוצאתי את המשקפת וחיכיתי בסבלנות למר שפרד. כעבור שעתיים הבנתי שלא אצליח היום לתפוס אותו על חם, ארזתי את דבריי ותכננתי לחזור למשרד. צלצול טלפון קטע את היציאה לדרך. הרמתי את הנייד לראות מי מתקשר אליי, וראיתי על הצג את שמה של סקרלט.
"היי, מותק, מה המצב?" שאלתי ברגע שעניתי לשיחה.
"תגידי, אני צריכה לשמוע מאימא שלי שאת טסה לבקר?" הטיחה בי מיד.
לרגע לא הבנתי כיצד היא יודעת שאני נוסעת כיוון שאני לא סיפרתי לה עדיין, והנחתי שאמי, עם הפה הגדול שלה, בטח כבר סיפרה שאני מגיעה לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא.
"מצטערת, שכחתי להגיד לך, אבל נסעת לבקר לא מזמן ולא חשבתי שתרצי להצטרף אליי לביקור נוסף." התנצלתי וקיוויתי שיהיה די בזה.
"כן, אבל חשבתי שדיברנו על כך שתסעי רק בעוד שבועיים לפחות."
"נכון, אני מצטערת, אימא שלי נדנדה לי ורציתי להשתיק אותה."
"אוף, לא מעניין אותי. בפעם הבאה אנחנו טסות יחד." הכריזה ברשמיות.
"מבטיחה." אמרתי ושמחתי שבכך זה נגמר.
"קייט, התקשרתי כי רציתי לספר לך משהו," אמרה סקרלט, "שמעתי משהו מאוד מעניין בעבודה לאחרונה."
"אוקיי..." עניתי בסקרנות, חיכיתי לשמוע מה יש לה לספר לי. סקרלט עבדה בחברת הפרסום ואן מילר & אנדרסון, שחלמתי להתקבל לעבודה בה עם סיום לימודיי, אך לא הצלחתי להגיע אפילו לראיון עבודה שם.
"אז שמעתי את אחד המנהלים הבכירים משוחח עם מנהלת תיקי הפרסום," היא המשיכה בהתלהבות, "הבנתי שהעוזר שלה התפטר.. בקיצור, את חייבת לבוא לראיון עבודה."
"מה פתאום. נראה לך? יש לי כבר עבודה."
"קתרין, העבודה שאת עושה היום רחוקה מאוד מעבודת החלומות שלך, ואת יודעת את זה. לעקוב אחרי בוגדים זאת אובססיה מטורפת שפיתחת בגלל אבא שלך, ומשום שאת מתעסקת באנשים לא נאמנים בלי סוף זה חזר לנשוך אותך בישבן עם דין. איך אומרים? קארמה היא כלבה? הגיע הזמן שתשחררי, ותתקדמי הלאה."
מילותיה הישירות תפסו אותי לא מוכנה, נותרתי בפה פעור וחסרת מילים. זו הייתה ממש חוצפה מצידה, אבל לצערי זו הייתה גם האמת.
סקרלט לא עצרה בזה. "החלום שלנו היה לעבור לניו יורק ולהיות מנהלות בתחום הפרסום. אז לא הצלחת למצוא עבודה כלבבך בהתחלה, אז מה, מוותרים? גם עכשיו, כשאת לא מצליחה לתפוס מישהו במעקב הראשון, את מוותרת? לא, נכון?" כן, היא צודקת, אבל זה לא אותו הדבר. אני כן ניסיתי בהתחלה למצוא עבודה בפרסום לאחר הלימודים, אך לא הצלחתי.
"נכון?" שאלה שוב לאחר שלא הגבתי.
"כן."
"יופי, עכשיו אגיד לך דבר נוסף, ואם תגידי למישהו אחר שאמרתי את זה אני אכחיש. לא כל הגברים אותו הדבר."
"את ממש רוצה שאגיש מועמדות לתפקיד הזה," צחקתי. המשפט האחרון היה מאוד לא אופייני לסקרלט, שתמיד אומרת שכל הגברים הם אותו חרא.
"ברור שאני רוצה," היא אומרת, "אבל זה לא קשור לרצון שלי, זה קשור ליכולות שלך. אני זוכרת שבבית הספר הסטודנטים האחרים היו נלחמים ביניהם כדי לעשות איתך עבודות. היו לך רעיונות טובים, יש לך כישרון. תחשבי על זה לפחות."
"טוב," מהר מיהרתי להסכים איתה כדי להפסיק את הדיון הזה. לא הבנתי מאיפה היא נחתה עליי.
"יופי. אודיע לך כשהעוזר יסיים את תקופת ההודעה המוקדמת שהוא נתן. ברגע שיתחילו לחפש מחליף באופן פעיל, אדאג שקורות החיים שלך יגיעו למי שצריך.״
"סקרלט," מחיתי, "אבל לא עבדתי בתחום כבר שלוש שנים."
"זה בסדר. התפקיד המוצע הוא עוזרת מנהלת, לא מנהלת. זה מה שהם מחפשים. תצברי ניסיון תוך כדי העבודה. גם אני הגעתי לחברה בלי ניסיון."
"כן, אבל לך היה ראיון עבודה שנקבע ברגע שנולדת." אמרתי בציניות.
"קייט! ברגע שתיפתח האפשרות לכך אני מעבירה את קורות החיים שלך ואני לא רוצה לשמוע אף מילה נוספת בעניין הזה."
"את מעצבנת."
"את תזומני לריאיון, אוקיי?" היא ניסתה להרגיע אותי. "רק ראיון. זה לא מחייב לכלום. תגיעי, תיכנסי, תראי לאן זה מוביל ותחליטי. בסדר?"
"יתכן שבכלל לא יזמנו אותי אפילו לראיון. מה את אומרת לי תחליטי?"
"קייט, מספיק, זה סגור."
"טוב." הויכוח איתה היה מיותר, ומעולם לא הוביל לשום מקום. רציתי לסיים את העינוי הזה.
"יופי, אוהבת אותך. נדבר." אמרה וניתקה את השיחה.