תפסתי אותך

פרק 20

פרק 20

בבוקר יום שני בבוקר קמתי כמו בכל יום וראיתי שגם אמש ויל לא ישן כאן. וולטר נכנס כרגיל בערך עשרים דקות אחרי שקמתי, הגיש לי את ההזמנה הרגילה ויצא מהחדר כאילו מישהו רודף אחריו.
תיארתי לעצמי את ויל ממתין לראות מתי אני אתעורר כדי לשלוח אותו. אולי עוד אכפת לו ממני? הקול הציני שלי מיד העמיד אותי על טעותי, 'ממש, כבר הבנת שהטעם שלו בנשים זה בחורות סקסיות ויפות כמו הנסיכות של דיסני, ואת ממש לא כזו'. מעולה, עניתי לו במרמור. המחשבה הזאת הציקה לי קצת, נעמדתי מול המראה והתחלתי לבחון את עצמי. יש לי גוף חטוב, את זה אני יודעת, הכול בזכות האימונים, חזה וישבן בסדר, אני חושבת. בגלל דין אני לא מרגישה סקסית, אבל דבר אחד אני יודעת בבירור, אני לא נסיכה של דיסני. מעולם לא תפסתי מעצמי מלכת יופי אבל הייתי שלמה עם המראה שלי.
חשבתי על ויל ותהיתי מה הוא עושה כעת. ידעתי שהוא מתבונן בי דרך המצלמות והייתי חייבת לדעת מה עובר לו בראש. הוא חסר לי כל כך. החלטתי להיות זו שתישבר ראשונה ולהתקשר אליו. משחק השקט הזה כבר נמאס עליי והוא נגמר עכשיו. הרמתי את הנייד שוויל נתן לי והתחלתי לחייג את מספרו, ותוך כדי כך ניסיתי להחליט מה להגיד לו. אולי כדאי לי להתחיל בהתנצלות? לא, זה כבד מדי, עדיף יותר שאפתח את השיחה בקרב שיש לו היום, ומפה כבר אראה כיצד הוא זורם. כל זה כמובן בתקווה שהוא לא כועס עליי עד כדי סינון שיחות. נשמתי עמוק.
"הלו."
"דיוויד?" מיד זיהיתי את דיוויד על הקו. זה כל כך הכעיס אותי. הוא נתן למזכיר שלו לענות לי ולא היו לו היושרה וההגינות לענות בעצמו?
"איפה ויל?"
"הוא עסוק. הוא בפגישה."
"דיוויד, תעביר לי אותו."
"קייט, ויליאם לא לידי."
"אל תשקר לי, דיוויד."
"אני לא, אני נשבע."
ידעתי שאין טעם לכעוס על דיוויד. אחרי הכול, הוא רק השליח.
"זאת הפגישה האחרונה שלו להיום?" שאלתי את דיוויד בטון רגוע יותר.
"כן."
"טוב. תמסור לו בבקשה שיחזור אליי ברגע שהוא יוצא ממנה."
"טוב, קייט. אני אמסור לו."
"תודה, דיוויד, ו... סליחה."
"לא קרה כלום, שיהיה לך יום טוב."
הייתי כל כך מרוגזת על ויל באותו הרגע. אז עכשיו אנחנו משקרים זה לזה? למה להמציא דברים? לרגע לא האמנתי שהוא באמת בפגישה. ולחשוב שרציתי להתנצל בפניו. עכשיו ממש לא בא לי להתנצל, בא לי לצעוק עליו. הדלקתי את הטלוויזיה, הייתי חייבת משהו שיסיח את דעתי מהשיחה הזאת. כעבור חצי שעה צלצל הנייד ושיערתי לעצמי שזה ויל חוזר אליי. תעני יפה, אמרתי לעצמי, כי אני לא באמת יודעת שדיוויד שיקר, יכול להיות שוויליאם באמת היה בפגישה. לקחתי אוויר ונשמתי עמוק.
"הלו," עניתי בטון מעט מפויס, אחרי הכול, לא באמת רציתי לריב איתו.
"היי, קייט, זה לואיס. ויל שואל אם את צריכה משהו."
וואו. הייתי המומה. שוב מישהו אחר דיבר איתי ולא אדון ויליאם בכבודו ובעצמו, שוב הוא שלח שליח לעשות את עבודתו. הפעם זה עבר כל גבול. ניסיתי להרגיע את עצמי. נשמתי עמוק וחזרתי בראשי כמנטרה על המילים "שלווה... שקט..." אבל זה כמובן לא עזר בכלל.
"תמסור לוויל שאם הוא לא מגיע לכאן אני באה למשרד שלו, שבטח מפואר בצורה מוגזמת ושאין לי מושג איפה הוא נמצא, ונותנת לו בעיטה בתחת." אמרתי בנחרצות וניתקתי.
התהלכתי בחדר וגופי רעש וגעש מעצבים. אם לרגע חששתי שלא יהיה לי מה לומר לו, עכשיו זו בטוח לא הייתה בעיה יותר. היה לי המון מה לומר לו. עד עכשיו קיבלתי את הכעסים שלו ואת החוקים שלו, אבל כעת הגיע הרגע שגם הוא יבין אותי. צנחתי על הספה והרצתי בראשי את כל מה שאני אגיד לו ברגע שאראה אותו. עם הזמן התחלתי להירגע ומחשבתי חזרה להיות צלולה, ואז זה הכה בי - עכשיו עליי להתנצל פעמיים, גם על מה שאמרתי לפוקהונטס וגם על איך שדיברתי עליו עכשיו. אילו רק הייתי יכולה לשלוט בפה הגדול שלי. אין מה לעשות, זו תמיד הייתה הבעיה שלי - כשאני עצבנית, המסננת שלי לא עובדת. תהיתי אם הוא באמת יבוא, כבר הבנתי שאי אפשר לצפות את ההתנהגות שלו. האמת היא שהייתי מבינה אותו אם הוא לא היה רוצה לבוא לדבר איתי, זה רק עלול להכביד עליו ומצפה לו היום ערב לא קל בכלל.
מרגע לרגע התחלתי לחוש אשמה על שאני מבלבלת לו את הראש בשטויות במקום שידאג לקרב. זה לא ייאמן, את כל קשת הרגשות עברתי בפחות משעה. מעצבנית, דרך מבינה ורגועה ועד לאשמה. אוף, מה הגבר הזה עושה לי. אני אתפלא אם לא אצא מפה משוגעת לגמרי. ואולי כבר השתגעתי?
לא ידעתי אם דמיינתי את זה או לא, אבל באותו הרגע התחלתי לשמוע קולות במשרד. לבי התחיל לפעום בחוזקה ונעשה לי חם, לרגע נלחצתי שזה באמת ויל. כעבור דקה נשמעה דפיקה בדלת ולואיס נכנס לחדר.
"צהריים טובים."
"היי, לואיס. שמעתי את ויל?"
"כן, מר גולד במשרד, מדבר בטלפון." הנהנתי.
לואיס הניח את השקיות על השולחן, יצא מהחדר ונכנס למשרד. קמתי אחריו וניסיתי לאזור אומץ כדי להיכנס לשם ולהתעמת איתו.
הוא פנה אל ויל. "עוד משהו, מר גולד?" שאל לואיס.
הצצתי מהדלת וראיתי את ויל עושה לו תנועת ביטול בידו ולואיס יצא מהמשרד. נשארתי לעמוד בפתח הדלת וחיכיתי שוויל יסיים את השיחה. ויל הסתכל לכיווני בזמן שדיבר בטלפון, והרגשתי את מבטו צורב לי את העור. הרגשתי דפיקות לב בכל מקום בגוף וברכיי התחילו לרעוד. שמעתי חלק ממה שוויל אמר לבחור בקו בשני:
"מחר אני רוצה אותו כאן בבוקר."
"תדאג שזה יקרה."
"יופי, תעדכן אותי."
ויל ניתק את השיחה בטון נוקשה. הוא כל הזמן דיבר בנוקשות עם עובדיו, וזה קצת עצבן אותי כי גם אליי הוא מדבר בצורה כזאת ואני לא עובדת שלו.
"אתה יודע שיש דרך לדבר עם העובדים שלך, אתה לא חייב להיות נוקשה כל הזמן." אמרתי לו כשהתפנה מעיסוקיו.
"קראת לי לכאן כדי לדבר איתי על היחס העובדים שאני מעניק לעובדים שלי?" נזף בי וגרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה.
"לא," עניתי ושיחקתי באצבעות ידיי. היה לי קשה להישיר אליו מבט, אבל אחרי כמה שניות התאפסתי והסתכלתי לו בעיניים. "קראתי לך לכאן כדי לדבר איתך על היחס שלך כלפיי."
"היחס שלי?!" אמר בטון פוגע. "אני התייחסתי אלייך רק בכבוד, כל מה שביקשת קיבלת, אפילו יותר, ואת מדברת אליי איך שבא לך. מעולם לא דיברו אליי ככה, אבל אני סופג, ובסוף מה שמגיע לי זה שאת מעליבה אותי ומזלזלת בי."
הוא שתק. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים ורציתי להיעלם מעל פני האדמה.
"אם את חושבת שאני מנצל נשים אז אני לא רוצה להיות לידך. עם זאת, אני עדיין נותן לך את הכבוד שמגיע לך על שהסכמת לעסקה הזאת, כי אני גבר שעומד במילה שלו, ומחר בבוקר אגיד לך כל מה שאת רוצה לדעת על בילי."
כל מילה שהוציא מהפה פצעה אותי כמו סכין בנשמה. כשהוא אמר שהוא לא רוצה להיות לידי, התרסקתי. ידעתי שפגעתי בו, אבל אילו הוא היה יודע מה באמת חשבתי עליו ומה הייתי מוכנה לעשות בשבילו, אולי הוא לא היה כועס כל כך. אבל עכשיו זה מאוחר מדי, הוא אפילו לא יכול להסתכל עליי.
"אני לא חושבת שאתה נצלן," אמרתי בשקט והוספתי, "אני מצטערת."
"טוב. בואי נלך לחדר לאכול, אני חייב לאכול עכשיו כי אחר כך לא אוכל. אסור לעלות לזירה כשהבטן מלאה."
הנהנתי בהסכמה, אף על פי שממש לא היה לי חשק לאכול. בדרך לחדר ויל פנה אליי ואמר, "ודרך אגב, טיזרית קטנה, משרדי באמת מפואר מאוד והוא נמצא בעיר במקום שאי אפשר לפספס, בבניין גולד אבטחות בע"מ, ובקשר לבעיטה, הייתי שמח אם היית מנסה..."
לואיס אמר לו מילה במילה את מה שאמרתי, הובכתי. 'הייתי שמח אם רק היית מנסה,' הוא מתגרה בי, מה זה אומר, שהוא רוצה אותי? אבל לא רציתי לתת לזה חשיבות אז שתקתי.
נכנסנו לחדר, התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול. ברקע התנגן משהו בטלוויזיה, אבל שנינו היינו עסוקים במחשבות, אני על הקרב והוא... לא יודעת על מה הוא חשב. דאגתי לו ממש ורציתי שהוא ינצח. סיימנו לאכול, ויל נשען אחורה והשעין את ראשו על גב הספה.
"אתה מרגיש מוכן לקרב?"
"את דואגת לי?" הסתכל לתוך עיניי.
"למה אתה כל הזמן עונה לשאלה בשאלה?"
"למה את?"
"ויליאם! זה לא מצחיק."
"אני לא צוחק." אמר בחיוך כובש.
"אתה ממש בלתי אפשרי." רטנתי.
"אני מרגיש מוכן עד כמה שאפשר." אמר לבסוף כדי לרצות אותי.
"אני עדיין אוכל לצפות בקרב מהתא שלך, נכון?"
"אני גבר שעומד במילה שלו."
אתה גם גבר החלומות.
"סיימת לעבוד להיום?"
"כן."
"אז מה התוכניות שלך?"
" אשאר כאן לנוח, אם זה בסדר מבחינתך."
"כן." עניתי.
ישבנו בשקט על הספה וצפינו בסרט בטלוויזיה. האווירה בחדר הייתה רגועה. לאחר זמן מה הציץ ויל בשעונו והתרומם מהספה.
"אני נכנס להתקלח." אמר וניגש לחדר האמבטיה.
שמתי לב שהוא נכנס לשם בלי בגדים נקיים להחלפה, וידעתי שבכל רגע אזכה בתצוגת פלייבוי מהסוג הטוב ביותר. כעבור כמה דקות נפסק זרם המים, והפרפרים בבטן שלי התחילו להתעופף בקצב מסחרר. שמעתי את הדלת של חדר האמבטיה נפתחת, אבל לא העזתי להתיק את עיניי ממסך הטלוויזיה. חשתי את עיניו בגבי, אבל עדיין לא הסתכלתי עליו. הוא הגיע אל הארון והחל לנבור בין בגדיו, ורק אז הרשיתי לעצמי להגניב הצצה קטנטנה לכיוונו. עיניי נתקלו מיד בגב השרירי והרחב שלו ומיד אחזה בי צמרמורת. איך זה הגיוני שאני מרגישה ככה כשהוא אפילו לא נגע בי? ויליאם הסתובב אליי, ומבטי נדד אל הריבועים המשורטטים שלו ומשם למשולש האלוהי. הגבר הזה פשוט מושלם. רק חסר לו שריון וקצת לכלוך ובוץ והוא מזכיר לי גלדיאטור. בהיתי בו בכזה ריכוז שאפילו לא שמתי לב שהוא קלט אותי.
"את אוהבת את מה שאת רואה?" שאל בחיוך משועשע שהבליט את גומות החן שלו.
זרקתי עליו כרית וצעקתי לכיוונו, "תתלבש במקלחת!"
הרגשתי שפניי מאדימות כמו עגבנייה בשלה ומיד קמתי והלכתי לכיוון האמבטיה. "גם אני נכנסת להתקלח." אמרתי וסגרתי אחריי את הדלת.
לא האמנתי שהוא תפס אותי על חם בוהה בו. איזה בושות.
התקלחתי במשך זמן רב, זרם המים ליטף את גופי והרגיע אותי. הייתי זקוקה למקלחת טובה אחרי היום המטלטל רגשית שעברתי. סיימתי והתעטפתי במגבת. כשרציתי להתלבש, קלטתי ששכחתי לקחת איתי בגדים נקיים. רציתי למות. פתחתי קלות את הדלת והצצתי לראות איפה ויל. הוא היה שכוב על המיטה וצפה בטלוויזיה. הלכתי מהר לכיוון הארון, עטופה במגבת, הוצאתי את הבגדים וצעדתי חזרה למקלחת.
"רק שתדעי שלא מפריע לי שתתלבשי כאן." אמר ושמעתי את השעשוע שבקולו.
נכנסתי מהר לחדר האמבטיה לפני שיראה את פניי הסמוקות עד מאוד. לא רציתי שייהנה מכך שהוא משפיע עליי כל כך. התלבשתי בזריזות, סידרתי את המגבת על ראשי ולקחתי את מברשת השיער. הלכתי לכיוון הצד שלי במיטה, התיישבתי והתחלתי לסרק את שערי. ויל שכב בצד שלו, ונראה מדהים. כשסיימתי להסתרק הנחתי את המברשת על השידה לידי ונשכבתי במיטה. ויל משך אותי אליו, כרך את ידו סביבי וחיבק אותי חזק. הנחתי את ראשי על החזה שלו והרגשתי את הדופק שלי בכל מקום בגוף. הוא נישק קלות את שערי והניח את ראשו על הכר.
"בואי ננוח קצת." אמר והידק את אחיזתו.
שכבתי בשקט בעיניים עצומות ונשמתי נשימה עמוקה כדי לספוג לתוכי את ריחו המשכר. זה היה רגע מושלם ונרדמתי בין זרועותיו.