תפסתי אותך

פרק 32

בוקר יום שישי הגיע, התעוררתי מוקדם, בשעה 06:00, והייתה לי בדיוק שעה להתארגן לפני היציאה לשדה התעופה. קמתי בקושי, צחצחתי שיניים והתלבשתי. מזל שהכנתי את התיק אתמול, חשבתי לעצמי, בקושי הצלחתי לתפקד בשעות כאלה. לבשתי אחת מהשמלות שדיוויד קנה לי באדיבות ויל, שמלת מקסי בצבע ירוק בקבוק. מאז שפגשתי את ויל התחלתי לשים לב ללבושי לאופן בו אני מתלבשת. הזמנתי מונית, סידרתי את הבית, בדקתי שלא שכחתי כלום ויצאתי עם מזוודת הטרולי שלי.
המונית הגיעה כעבור כמה דקות ונסעתי לשדה. התרגשתי מאוד לקראת הנסיעה. חיכיתי כבר לראות את הוריי ואת אחותי ואחי. אמנם הם אחים חצי חורגים, אבל אני אוהבת אותם כאילו היו אחיי השלמים. אחרי נסיעה לא ארוכה הגעתי לשדה התעופה בכניסה לטרמינל המתין לי דיוויד. לא הבנתי מה מעשיו כאן, הרגשה לא טובה בבטן התפשטה לי בבטן. מעניין מה ויליאם בישל לי עכשיו. הוא התקרב אליי.
"בוקר טוב, קייט."
"בוקר טוב, מה אתה עושה כאן?"
"באתי ללוות אותך לטיסה."
"דיוויד, זה לא הכרחי, אני אסתדר לבד."
"קייט, בבקשה, אל תתווכחי איתי, ויליאם מתעקש." גלגלתי עיניים. אוף, לא בא לי לריב עכשיו עם דיוויד שעשה לי פרצוף עצוב. טוב, בעצם מה אכפת לי, אני אתן לו לעשות לי את הסידורים, ככה גם לא אהיה לבד.
"טוב." אמרתי בקול לא מרוצה.
"יש!" הוא חיבק אותי והוסיף, "השמלה מושלמת עלייך."
"באמת רציתי להודות לך, הבגדים מושלמים."
"אני שמח שאת אוהבת את הטעם שלי."
"מאוד." הוא ביקש ממני את הדרכון ובדרך קשקשנו קצת, הוא עשה את כל הסידורים בשבילי, והאמת היא שזה היה ממש זריז. הוא לקח ממני את המזוודה ושלח אותה למטוס, עצרנו לשתות משהו כי היה לנו עוד זמן ואז הוא הוביל אותי דרך מסדרון שלא הכרתי.
"דיוויד, אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה? טסתי כבר עשרות פעמים ואני די בטוחה שזו לא הדרך."
"אני בטוח." או.קיי, אמרתי לעצמי. "רק שלא אפספס את הטיסה שלי." ואז הוא פתח דלת שהובילה ישירות למסלולי ההמראה.
"את לא תפספסי את המטוס כי הוא מחכה רק לך." מולי נגלה מטוס מדהים ביופיו, לבן מצוחצח, ועל גופו מודפס הלוגו של "גולד אבטחות בע"מ."
הלסת שלי נשמטה לרצפה, לא יכול להיות שהוא רציני. נעצרתי על מקומי, ודיוויד משך אותי לכיוון המטוס.
"הפתעה!" הוא אמר בחיוך.
"אני אהרוג אותו..." מלמלתי לעצמי. "דיוויד," משכתי את ידי ממנו. הוא הסתובב אליי. "תן לי שנייה, בבקשה." הוא הנהן והתרחק. לעזאזל איתו, אני עצבנית, מה הוא חושב לעצמו, זה כבר ממש מוגזם, צריך לקרות נס כדי שאני אעלה על המטוס שלו. התקשרתי לוויליאם.
"היי, קייט." ענה מיד לשיחה בקול מרוצה. התעצבנתי יותר ומיד תקפתי אותו.
"חשבתי שהבהרתי לך שאני לא מעוניינת בפינוקים שלך, עדיין לא הבנת? תבזבז את הכסף שלך על מישהי שאכפת לה."
"חצופה קטנה, חשבתי שכבר דיברנו על זה והייתה בינינו הבנה."
"ויליאם, אני משתמשת בכרטיס שלי."
"הוא בוטל." חצוף, הוא ביטל לי את הכרטיס, אני לא מאמינה. אין בעיה.
"או.קיי, אני בטוחה שאני יכולה לקנות כרטיס נוסף, אין מצב שהטיסה מלאה."
"קתרין, אל תעצבני אותי. בטלפון אחד אני קונה את כל הכרטיסים הפנויים."
אמרתי לעצמי, קייט, תירגעי, "שקט... שלווה..." אבל לא הצלחתי, הוא מצליח ללחוץ לי על כל הכפתורים הנכונים.
"אתה לא יכול להכריח אותי לעלות על המטוס." אמרתי.
"קייט," הוא עצר לקחת אוויר והמשיך, "את לא רוצה כרטיס אשראי, זה לא מובן לי ובכל זאת לא לחצתי עלייך לקחת, אני מקבל את זה. אבל את לא יכולה לבקש ממני לא לפנק אותך."
"זה ממש מוגזם ומיותר." רטנתי.
"זה כלום."
"ויליאם, מה אני אעשה איתך?"
"תחזרי ותהיי שלי." הוא אמר בקול צרוד והמיס אותי בשנייה, לעזאזל איתו. הוא המשיך, "בואי נעשה עסקה, את תעלי על המטוס שלי ותגידי יפה 'תודה' ואני מבטיח לצמצם קצת במתנות." מה אני אעשה איתו, הוא בלתי אפשרי, אבל הוא יודע מה הוא עושה - תחזרי ותהיי שלי - זה כמו מוזיקה לאוזניי, איך אני יכולה לכעוס עליו אחרי משפט כזה?
"לצמצם הרבה."
"קייט, אל תתגרי במזל שלך." ידעתי שהכוח אצלי, הוא רוצה שאעלה על המטוס.
"ויליאם, הרבה!" אמרתי בקול החלטי ולא מתפשר. אני לא הזונה הקטנה שלו, ואני לא איתו בשביל הכסף שלו. הוא חייב להבין את זה. הייתה שתיקה רועמת, תיארתי לעצמי שהוא מתבשל עם עצמו אבל אין לו ברירה אלא להסכים אם הוא רוצה אותי על המטוס שלו.
לבסוף הוא ענה "הרבה." חייכתי חיוך של חתול צ'שייר והתאפקתי לא להשמיע קול. "אני שומע את החיוך שלך עד לכאן, ואני חייב לציין אחרי כל המשאים ומתנים שהייתי נוכח בהם עד היום עם הכרישים הכי גדולים בעולם אף פעם לא התקפלתי. כל הכבוד לך."
"יפה 'תודה'." עניתי בחיוך.
"את סחטנית קטנה! זיהית שאני רוצה משהו וניצלת את זה, כל הכבוד. רק שתדעי שאולי הפסדתי במערכה אבל לא במלחמה."
"במלחמה כמו באהבה, הכול מותר."
שתיקה מביכה השתררה על הקו, אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב והעברתי נושא.
"מה אתה עושה?"
"בריאן צריך להגיע אליי לאימון עוד מעט."
"תקרע לו את הצורה."
"אני מבטיח להשתדל."
"אני כבר מתגעגעת."
"גם אני, טיסה נעימה."
"עכשיו היא תהיה נעימה, ללא ספק."
"ביי."
"ביי." אמרתי וניתקתי. הגבר הזה ישגע אותי בסוף.
התקרבתי חזרה לדיוויד.
"הכול בסדר?"
"כן," עניתי.
הוא ליווה אותי עד לפתח המטוס, "בואי, אני אעשה לך סיור לפני ההמראה." הייתי עדיין המומה מכל העניין הזה ורק הנהנתי.
עליתי במדרגות ודיילת לבבית קיבלה את פנינו, "בוקר טוב דיוויד ומיס וילסון."
"בוקר טוב, בבקשה, קייט, קוראים לי קייט." היא הנהנה בחיוך ודיוויד בירך אותה לשלום. הוא נכנס לתא הטייס ואני אחריו, הציג אותי בפני הקברניט, שהבטיח לי טיסה מהסרטים. יצאנו מתא הטייס והלכנו לצידו השני של המטוס. עברתי דרך כמה מושבים כששמעתי את דיוויד מאחוריי. "אלה מושבים המיועדים לעובדים." הנהנתי לחיוב והמשכתי להתקדם. עברתי דרך מעבר שמשני צדדיו היו שירותים, התקדמתי עוד קצת ועברתי דרך מטבח, שבמבט חטוף היה נראה מאובזר מאוד, ונכנסתי דרך דלת אל פנים המטוס. היו שם 12 כיסאות מפוארים כמו כיסאות מלכות מסודרים במין אליפסה ובאמצע היה חלל גדול. זה נראה מיוחד מאוד, דיוויד נכנס אחריי וסימן לי לשבת באחד הכיסאות.
"הכיסאות מסודרים בצורה מיוחדת." הערתי.
"כן, מהרצפה עולה שולחן והחדר הופך לחדר ישיבות."
"וואו, מטורף לגמרי, חדר ישיבות באוויר."
"כן זה מטוס יפה, ויליאם היה מעורב בתיכנונו בעצמו." אמר ביראת כבוד. עברה בי צמרמורת, הגבר הזה פשוט גאון, איך הייתי רוצה להיכנס לו לראש ולראות איך הוא רואה את הדברים. דיוויד ניער אותי מהבועה שלי. "קייט."
"כן."
"אם תצטרכי משהו תבקשי מהדיילת."
"דיוויד, תודה על הכול."
הוא נפרד ממני והלך. המטוס הזה פשוט מהמם, אם חשבתי שרק בסרטים קיימים דברים כאלה, הטיסה הזו הוכיחה לי שזה קיים גם במציאות.
קולו של הקברניט נשמע ברמקולים, הכריז שקיבלנו אישור המראה ואיחל לי אישית טיסה נעימה. מרגע לרגע זה משתפר, חשבתי לעצמי. ההמראה עברה בשלום ובצורה חלקה.
"תרצי לשתות?" פנתה אליי הדיילת.
"משהו קר, תודה."
היא הלכה למטבחון וחזרה עם כוס מיץ תפוזים קר אותו הגישה לי אותו בלוויית מגש מפנק של מבחר פירות אקזוטיים חתוכים ומוצגים בצורה מפתה, ומגש נוסף עמוס בשלל חטיפים מלוחים.. בדיוק מה שהייתי צריכה. ברקע התנגן השיר "תיתן לה ללכת" של להקת פסנג'ר.
האזנתי למילים וכשהשיר הסתיים צפיתי בטלוויזיה הגדולה שהייתה מולי וניסיתי לנמנם. הודעת הקברניט שאנו מתכוננים לנחיתה העירה אותי, התמתחתי והסתדרתי בכיסא. התרגשתי ממש. חיכיתי כל כך לראות את אמי וגם ליהנות מקצת שקט, בלי לחצים מצד ויליאם והסביבה. הדיילת ראתה שהתעוררתי וניגשה אליי.
"תרצי משהו לפני הנחיתה?"
"לא, תודה." היא נחמדה מאוד, אבל האמת היא שהדיילות בטיסות רגילות נחמדות לא פחות.
בירידה מהמטוס דייל המתין לי והוביל אותי לכיוון רחבת מקבלי הפנים. חיפשתי שם את אמי או את אדוארד או פנים מוכרות אחרות, ובמקביל שלחתי הודעת טקסט לוויל:
"אני על קרקע מוצקה, יפה 'תודה'. בזכותך הטיסה הייתה נעימה מאוד. נשיקות."
הכנסתי את הנייד לכיס, וכשהרמתי את ראשי ראיתי את אמי, ואת אדוארד עומד לידה. לא ראיתי אותה הרבה זמן והיא הייתה פשוט מהממת. אני דומה מאוד לאמי. גם לה יש עיניים חומות ושיער חום חלק, והיום היא לבשה שמלה בהירה. רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק, היא התחילה לבכות ואני מיד אחריה.
"אימא, די. עכשיו אני כאן." אמרתי לה בקול רועד.
היא נישקה אותי ותפסה את פניי בשתי ידיה. "איזו יפה את, ילדה שלי."
"תודה." אמרתי לה, ניגשתי אל אדוארד וחיבקתי גם אותו.
"ממש רזית. את לא אוכלת?" שאלה בקולה המודאג וכבר הרגשתי בבית.
"אני אוכלת יותר מדי."
"איך הייתה הטיסה?" שאל אדוארד וקרץ לי. הוא ידע שהוא הציל אותי מהחקירות שלה.
"נעימה." בלשון המעטה, גיחכתי לעצמי.
"הגעת בסוף לבד." ציינה אמי.
"כן, אני אספר לך בבית." עניתי, בדרך הביתה אחשוב על הסבר הגיוני לספר לה למה נפרדנו.
אדוארד לקח את המזוודה שלי וצעדנו שלושתנו לכיוון האוטו.
"אמבר וקווין מחכים לראות אותך. הם בבית," אמר אדוארד.
"גם אני מתה לראות אותם," אמרתי.
ביציאה מהשדה הרחתי את ריח העיר, הריח המוכר מהילדות. התגעגעתי כל כך לחיים הפשוטים כאן, רק כיף ובלי דאגות. אחרי נסיעה קצרה הגענו הביתה. ביתינו היה בית קרקע בשכונה אמידה, שכן אדוארד היה מנהל בכיר בחברת נדל"ן גדולה והרוויח יפה מאוד. עד היום אימא מנדנדת לי שהיא רוצה לתמוך בי כלכלית, אבל אני מסרבת בכל פעם מחדש. אני מסבירה לה שהיא עזרה לי מספיק בהתחלה ושכעת אני רוצה להצליח בכוחות עצמי, אבל זה כמו לדבר אל קיר.
הוצאנו את המזוודה מהאוטו ונכנסנו פנימה. פנים הבית לא השתנה מאז ביקורי האחרון. הנחתי את המזוודה על הרצפה, ועוד לפני שבכלל הספקתי ליהנות מריח הבישולים של אימא קווין רץ אליי, חיבק אותי חזק והרים אותי באוויר.
"קייט, התגעגעתי אלייך, המון!" אמר וכמעט מחץ אותי.
"תוריד אותי, משוגע!" צעקתי בקול וצחקתי.
"איזו יפה את. מה קרה? את יוצאת עם מישהו?" שאל והניח אותי חזרה על הקרקע.
"כבר לא, אבל אני אמצא אחד אחר." אמרתי וקרצתי לו.
ניסיתי באמת להתנקות בסוף השבוע הזה ולחשוב כמה שפחות על ויל.
"אבל תראו מי שמדבר," הוספתי, "עברת לגור בחדר הכושר?" מיששתי בהערכה את השרירים בזרועו.
הוא מיד הקשיח את השריר ואמר, "הכול מאימא ומאלוהים." שנינו צחקנו, זאת הייתה בדיחתנו הקבועה, שיש לנו גנים טובים והשאר מאלוהים.
"איפה אמבר?" שאלתי.
"משתזפת בחוץ."
"אני אעלה למעלה להניח את המזוודה, אחליף לבגד ים ואצטרף אליה."
הרמתי את המזוודה שלי ועמדתי לעלות במדרגות, אך קווין חטף אותה ממני וסימן לי בידו לעלות.
"אחרייך." אמר והחל לעלות בעקבותיי.
קווין היה נער יפהפה ומקסים. הוא מעין שילוב של אמי ושל אביו. גבוה, חסון, בעל שיער בהיר ועיניים חומות.
"אז מה קורה איתך? יש מישהי מיוחדת?" שאלתי אותו בזמן שעלינו לחדרי.
"לא, אף אחת עוד לא תפסה אותי."
"זה בטח קשה. אתה רץ מהר." חייכתי אליו והוא חיבק אותי.
"כמה התגעגעתי אלייך, איזה כיף שאת פה." אמר אחרי שהניח את המזוודה שלי על הרצפה, חיבק אותי חיבוק אחרון וירד למטה.
עמדתי לבד בחדר ולפתע התחילו לזלוג מעיניי דמעות, באותו הרגע החלטתי שאני חייבת לבקר לעתים קרובות יותר. מאז שהכרתי את ויל נהייתי רגישה מאוד, כאילו הוא פתח אצלי איזשהו ברז שלא רוצה להיסגר או שבר איזו חומה בצורה שהקמתי סביב הלב. הרמתי את המזוודה, הנחתי אותה על המיטה והתיישבתי לידה. הסתכלתי סביב על חדרי ועצרתי שנייה להתענג על הרגע. באמת לא הייתי פה הרבה זמן, וזה ממש לא בסדר. אחרי שהתאוששתי, הוצאתי את בגדיי מהמזוודה וסידרתי אותם בארון. בין הבגדים שארזתי הייתה גם החולצה של ויל. קירבתי אותה אל אפי ושאפתי את ריחה עמוק אל תוך ריאותיי. עדיין הריח של ויליאם, ריח של חלום. הטמנתי אותה מתחת לכרית שלי, סביר להניח שאצטרך אותה בלילה, והמשכתי בסידור הבגדים. כשסיימתי החלפתי לבגד ים, מעליו לבשתי שמלה קלילה דקה וירדתי למטה. חיפשתי את קווין במטבח ובסלון, ומשלא מצאתי אותו יצאתי לחצר.
"קייט," צעקה לעברי אמבר, קפצה עליי וחיבקה אותי. "התגעגעתי אלייך."
"גם אני."
"תכירי, זאת חברה שלי, איימי."
"היי, נעים מאוד." אמרתי, ובינתיים הסרתי את השמלה ונשכבתי בכיסא לידן.
"איזו יפה את." אמרה לי איימי.
"תודה, גם את." השבתי לה. היא באמת הייתה יפה. היה לה גוף מושלם, שיער בלונדיני ועיניים בהירות. אני לא אתפלא אם היא מעודדת.
"זאת אחותי. סיפרתי לך עליה. היא גרה בניו יורק."
"איזה כיף לך, אני מקנאה בך." אמרה איימי. "הדבר הראשון שאעשה כשאסיים ללמוד זה לעבור לגור בניו יורק.".
"למה?" שאלתי בסקרנות.
מעולם לא הבנתי מה יש בעיר הזאת שהיא מושכת אליה כל כך הרבה אנשים.
"אבא שלי ידאג לי לעבודה במגזין אופנה."
אהה, מקרה סקרלט, גיחכתי לעצמי. אבא עשיר שמפעיל קשרים.
"נהדר, בהצלחה."
גם אני הגעתי לניו יורק עם חלומות גדולים אבל עם קשרים גרועים או יותר נכון לא קיימים, וילדות כמו איימי הצליחו לגנוב את החלום שלי מתחת לאפי בזכות הקשרים שלהן.
די, נזפתי לעצמי, גם את יכולת להתקבל בעזרת קשרים ובחרת שלא אז תתמודדי. אני לא מצטערת על ההחלטה הזו לרגע. כעבור כמה דקות יצאה אמי החוצה והגישה לנו לימונדה קרה.
"הו, אימא, לא היית צריכה,"
"אני רוצה לפנק את הבנות שלי."
"תודה, גברת וי." אמרה איימי. גברת וי? היא כנראה מבלה כאן הרבה אם היא קוראת לה ככה.
ישבתי עם איימי ואמבר על שפת הבריכה וקשקשנו בעיקר על בנים ועל ניו יורק. לאיימי היו המון שאלות על המועדונים הכי חמים ועל הבנים הניו יורקים, ואני סיפרתי לה על מועדון סילבר ועל המסעדות.
לפתע זרם חזק של מים קרים ניתז עלינו. קווין עמד עם צינור המים בידו, משפריץ לכל עבר, וחיוך שובב על פניו.
"קווין, די!" צרחנו והתחלנו לצחוק, וכל אחת ברחה לכיוון אחר בניסיון לחמוק ממתז המים הקפואים. ניצלתי את ההזדמנות שהוא לא הסתכל לכיווני, רצתי אליו ותפסתי בידו. ניסיתי לתפוס את הצינור ולקחת אותו, ובינתיים כיוונתי אליו את זרם המים והתזתי עליו. לפני ששמתי לב הצינור שוב היה בשליטתו של קווין והוא הרטיב אותי מכף רגל ועד ראש במים קפואים. מתברר שהוא חזק הרבה יותר ממה שזכרתי. המשכתי להיאבק בקווין וניסיתי לחטוף ממנו את הצינור, איימי ואמבר עודדו אותי והחלו לדגדג אותו כדי לעזור. בסופו של דבר שכבנו ארבעתנו על הדשא ולא יכולנו לנשום מרוב צחוק וריצות.
שכחתי כמה כיף לי עם אחיי הצעירים. אחרי כמה דקות חזרנו לשבת בכיסאות השיזוף כדי להתחמם ולהתייבש, קשקשנו עוד קצת וקבענו לצאת יחד למחרת בערב למועדון באזור.
הערב אנחנו נשחק את משחק הפוקר הקבוע שאנו בדרך כלל משחקים כשאני בבית. מיד נזכרתי בוויליאם, ותהיתי אם הוא יודע לשחק פוקר. קיוויתי שלא כי אני משחקת די טוב ואני מתה לקרוע לו את הצורה, אך הנחתי שגם בפוקר הוא מעולה כי הוא גאון ויש לו פוקר פייס, המבט הזה שלו יכול להמיס קרח. רק המחשבה על מבטו העבירה לי צמרמורת בכל הגוף. מהר עצרתי את קו המחשבה הזה. די! אמרתי לעצמי, אין ויליאם בסוף השבוע הזה.
לקראת השעה 18:00 אימא אמרה לנו שארוחת הערב תוגש בעוד שעה, ואני מיהרתי לעלות להתארגן. נכנסתי לחדרי והתקשרתי לוויל לשאול לשלומו. ניסיתי פעמיים אבל הוא לא ענה. הנחתי שהוא כנראה עסוק ולא יכול לענות, אלא שאז הדמיון שלי התעורר והשתלט על הרגשות ומיד החלו לרוץ לי סרטים שונים בראש.
במה הוא עסוק כל כך בשישי בערב שהוא לא יכול לענות לטלפון? 'בטח עסוק עם מישהי אחרת.' זה היה קול הציניות שלי שהתעורר גם מתי שלא צריך אותו. מהר ביטלתי את הכיוון הזה. די, אין סיכוי.
הסקפטיות שלי החלה לשתול לי תמונות והדמיון שלי התחיל להשתולל. די, הוא שלי וזהו, ניסיתי להרגיע את עצמי. הוא בטח מתקלח ויחזור אליי עוד מעט. 'מתקלח?' שאל הקול בציניות, שוב תוקף אותי בלי להרפות, 'אולי מתקלח אחרי סקס, את מתכוונת.'. לא יכולתי יותר להתמודד עם המחשבות האלה וגירשתי אותן מהר מראשי, ידעתי שברגע שאאפשר לציניות ולחששות שלי לעלות לי רעיונות ותסריטים לראש, הדמיון שלי לא יפסיק להשתולל. די, הוא שלי וזהו, סגרתי את הנושא עם עצמי ונכנסתי להתקלח. בזמן המקלחת ניסיתי לחשוב על דברים אחרים כדי להחזיר לעצמי את מצב הרוח המרומם שהיה לי קודם. יצאתי מהמקלחת והתנגבתי מול המראה, ראיתי בהשתקפות שלי שהשתזפתי קצת, וזה בהחלט עזר בשיפור מצב רוחי. התנגבתי לאט והתענגתי על כל רגע. בבית מעולם לא היה לי זמן להתפנק ככה. יצאתי מהמקלחת היישר לחדרי, לבשתי מכנסיים קצרים שחורים וחולצה צמודה תכולה וירדתי למטה לעזור לאימא לערוך את השולחן.
כשהתחלתי לסדר את הצלחות אמרה אמי, "אני לא צריכה עזרה, לכי לנוח."
"אימא, זה בסדר."
"לא," אמרה והצביעה לכיוון הסלון.
גלגלתי עיניים בייאוש, ידעתי שזו מלחמה שאפסיד בה בוודאות, והלכתי לסלון. כשעברתי ליד דלת הכניסה צלצל פתאום פעמון הדלת. תהיתי את מי אימא הזמינה לארוחה, כי הייתי בטוחה שזה רק אנחנו, וכשפתחתי את הדלת חשכו עיניי.
דין האקס שלי עמד מולי וחייך. באותו הרגע ליבי התחיל לדפוק בחזקה והרגשתי פיק ברכיים. הוא היה חתיך הרבה יותר ממה שזכרתי. למען האמת, זיכרוני עשה לו עוול, הוא פשוט מדהים.