תפסתי אותך

פרק 24

פרק 24

ביום חמישי קמתי כמו בכל בוקר באותה השעה אבל עם חיוך ענקי מאוזן לאוזן. הערב אפגוש את ויליאם, אריח שוב את הריח שלו וארגיש את המגע שלו. קיפצתי מהמיטה בכיף לכיוון חדר האמבטיה, ובדרך עצרתי מול השמלה הכסופה.
"היום אני לובשת אותך," אמרתי וצחקתי מהתרגשות.
סיימתי להתארגן ויצאתי לעוד יום עבודה. בדרך למשרד עברתי אצל מייקל בחנות הצילום כדי לפתח את התמונות של מר הוק והצעירונת שלו.
"בוקר טוב, קייט." אמר לי מייקל בחיוך ברגע שנכנסתי לחנות.
"בוקר טוב, מייקל. אני רוצה לפתח משהו לעבודה."
"לאן נעלמת?" שאל כבדרך אגב בזמן שמילא את פרטיי. "לרגע חשבתי כבר שהלכת לחנות אחרת."
"נראה לך? בחיים לא אחליף אותך."
"אני שמח לשמוע." אמר בחיוך ונתן לי פתק עם מספר הזמנה.
"בעוד כמה זמן זה יהיה מוכן?"
"בעוד שעתיים, אשלח את זאק."
הודיתי לו, שילמתי על הפיתוח ויצאתי מהחנות. בדרך למשרד עצרתי לקנות קפה, לאשלי ולי, וכשהגעתי הנחתי את הקפה שלה על דלפק הקבלה והלכתי לכיוון משרדי.
"בסוף אני אתרגל," צעקה אשלי לכיווני וצחקה. הסתובבתי אליה, חייכתי ונכנסתי למשרד. כמו בכל יום התיישבתי בכיסא ופתחתי את יומני לאותו היום:
- פגישה עם ג'ון בנסון, סגירת תיק ב־11:00
- פגישה עם לקוחה חדשה בשם ונסה לייק ב־12:30
עברתי למשימותיי:
- ג'ולייט הוק - לתת פוש חזק על התיק.
- אליסה רוהם - תיק שהעברתי לדרייק, לבדוק מה קורה.
דבר ראשון שעשיתי היה למחוק את השם של הוק מרשימת משימותיי ולהעביר אותו ליומן לקביעת פגישה לסגירת תיק. זה שימח אותי מאוד. ברגע שאקבל את התמונות אדבר עם ג'ולייט.
בתיקים הפעילים שלי היה רק השם של טרייסי ברינר.
בזמן שעשיתי סדר בתיקים במחשב נשמעה דפיקה בדלת.
"כן." עניתי.
את הדלת פתחה לאט גברת ומבט המום היה על פניה.
"שלום, כאן זה משרד חקירות?"
זה מה שרשום על הדלת, חשבתי לעצמי בציניות, אבל לא אמרתי את זה.
"כן, היכנסי, בבקשה, במה אוכל לעזור?"
"צריך לקבוע פגישה?"
"בעיקרון כן, אבל תפסת אותי פנויה."
"אני שמחה." אמרה הגברת והתיישבה מולי.
"נעים מאוד, אני קייט," אמרתי והושטתי לה את ידי.
היא לחצה את ידי והחלה לדבר בקול רועד.
"נעים מאוד, סנדי שפרד. אני מצטערת, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני לא מאמינה בכלל שאני כאן..." אמרה והחלה לבכות.
זו הפעם הראשונה שמישהי בוכה במשרדי עוד לפני שתפסתי את בעלה. היא סיפרה לי שהיא חושדת שבעלה בוגד בה. מאחר שהוא כל הזמן מודיע לה שהוא מאחר הביתה מהעבודה, ולפעמים אפילו יוצא מאוחר מהבית. מילאתי איתה את השאלון וביקשתי ממנה שתשלח לי תמונות שלו, פירוט כרטיסי האשראי שברשותו וכל מידע שנראה לה שיכול לעזור, וניחמתי אותה שבסוף הכול יהיה בסדר. לאחר שיצאה מהמשרד, נכנסתי למשימות שביומני והוספתי משימה:
- לבדוק ביום שני שסנדי שלחה את כל החומר, ואם לא, לבקש שתשלח כדי שאתחיל לעבוד על התיק.
הזמן עבר במהרה. סגרתי את התיק של ג'ון, הוא לא היה מופתע לשמוע שאשתו בוגדת בו. לאחר מכן נפגשתי עם ונסה, לקוחה חדשה, ולאחר שהלכה נברתי קצת בחומר שהביאה לי. סימנתי לי כמה דברים חשודים שרציתי לברר איתה, למשל קניית תכשיטים יקרים ומשלוח פרחים לכתובת לא מוכרת. קצת לפני סיום יום העבודה הגיע זאק מחנות הצילום והביא לי את התמונות שהשארתי לפיתוח בבוקר. בשלב זה של היום לא יכולתי להתרכז בשום דבר. כל מה בראש שיכולתי לחשוב עליו הוא שעוד מעט אני נפגשת עם ויליאם.
סיימתי לעבוד בשעה 17:00 והלכתי ישר הביתה. נשכבתי לנוח על הספה והמשכתי לקרוא את הספר שהנחתי על השולחן ביום שלפני. לא יכולתי להתרכז בו או בעצם בשום דבר אחר מלבד הפגישה הצפויה שלי עם ויליאם. ידעתי שבעוד כמה שעות אראה אותו והוא ייגע בי. המגע שלו חסר לי כל כך, איך אני אמורה לוותר על זה? בחיים שלי לא הרגשתי ככה. חשבתי על אותם עשרה ימים מטורפים שעברו עלינו, בכל יום התאהבתי בו יותר.
מעניין לאן הוא ייקח אותי הערב. האמת היא שזה ממש לא משנה, העיקר שאהיה איתו. אולי לא ידעתי איך הערב יתחיל ואיפה, אבל לפחות ידעתי ביצד הוא יסתיים, כשהוא בתוכי.
די היה במחשבה הזאת כדי לגרום לי לצמרמורת. די. אני חייבת לשדר שאני לא מעוניינת, אמרתי לעצמי, הוא מעוניין רק בסקס. אבל גם אני, נכון? בעצם מה זה משנה מה אני רוצה, הרי זה לא תלוי בי. לא יכולתי להמשיך לדוש בזה במחשבתי, הנחתי את הספר הפוך על השולחן, הייתי חייבת להחליף בגדים ולצאת לאימון.

לבשתי את בגדי האימון, לקחתי את התיק, הכנסתי לתוכו מגבת נקייה ובקבוק מים מהמקרר ויצאתי.
חניתי בחניית המנויים בסטודיו ונכנסתי פנימה.
"היי, לוסי." בירכתי לשלום את הבחורה בקבלה.
"היי את. לאן נעלמת?"
"לא הרגשתי טוב," אמרתי והלכתי לאולם.
"העיקר שעכשיו את מרגישה טוב." אמרה בעודי מתרחקת.
"תודה!" צעקתי לה והלכתי אל בריאן, שעמד ליד דלת הכניסה לאולם.
בריאן קלט אותי מרחוק והתקרב אליי.
"היי, קייט, מה קורה איתך? הפחדתי אותך עם התחרויות?" שאל בחיוך.
"לא, לא הרגשתי טוב, אבל עכשיו אני מוכנה לנצח אותך שוב." עניתי בקריצה.
"או, זאת קייט שאני מכיר," אמר והוסיף, "קדימה, לכיתה."
נכנסתי עם בריאן, אמרתי שלום לכולם, ואז התיישבנו כולנו בסייזה. בריאן תיאר את מהלך השיעור, והוסיף שהיום בסוף השיעור מחכה לנו הפתעה.
"הזמנו לכאן בית ספר אחר לאמנויות לחימה, והיום נעשה תחרות לא פורמלית כדי לבדוק את הרמה בכיתה."
ממש הפתעה, אמרתי לעצמי בציניות. הכיתה שמחה לשמוע את החדשות המפתיעות, חוץ ממני. בתחרויות אני נלחצת ואז המוח שלי מפסיק לתפקד, ובמקום להילחם אני רק חושבת על התנועות. זה לא כמו באימונים בהם אין לחץ או כשאני נלחמת כדי להגן על עצמי. בגלל זה אני לא כל כך אוהבת להתחרות, ובוודאי שלא אוהבת להפסיד. בריאן חילק אותנו לזוגות לאחר החימום. התאמנתי עם בחורה בממדיי פחות או יותר, והיא גם די טובה. במהלך השיעור החלפנו זוגות, התאמנו על התקפות והגנות אבל לא התאמצנו ממש כי בריאן ביקש שנשמור את כוחותינו לתחרות "הלא פורמלית", חשבתי לעצמי במרמור.
אחרי שנגמר האימון עברנו לאולם המרכזי כדי להתחיל בתחרויות. התלמידים מבית הספר השני כבר הגיעו לאולם וישבו במקומותיהם, בריאן הוביל אותנו למקומותינו והורה לנו להתיישב. עברו שבועיים מאז הקרב האחרון שלי, שבו ניצחתי את בריאן, אבל זה לא נחשב, הייתי בטוחה שהוא נתן לי לנצח. אמנם היום בחימום הייתי טובה, אבל עדיין נלחצתי מהתחרות והתחלתי להזיע בידיים. בריאן עמד לפנינו והחל לנאום על כמה שהוא גאה בנו ובטוח שננצח היום. לא הייתי סומכת על זה, אמרתי לעצמי בציניות. בריאן הסביר איך תתנהל התחרות - מי שמפסיד יוצא מהתחרויות והמנצח עולה לקרב נוסף, שני סיבובים, אחד גברים ואחד נשים לסירוגין - וסיים את הנאום בשלושת הדברים החשובים ביותר בקרב: קיקיו - שליטה על הנשימה; קימה - מיקוד; וג'ו - גמישות ויכולת השתנות כדי לכוון את עוצמת היריב נגדו.
אחרי הנאומים ולחיצות הידיים החלו התחרויות. בית ספרנו היה ממש טוב. בקרבות של הגברים העפילו לגמר שני גברים מבית ספרנו, ובתחרות הנשים עלינו לגמר אני ומתמודדת מבית הספר השני. בעוד הקרב של הגברים לא היה מותח במיוחד כי הניצחון היה שייך לנו מראש, הקרב שלי היה הקובע וכל העיניים היו נשואות אליי. כל תלמידי הכיתה כולל בריאן תלו בי תקווה ורצו שאביא את הניצחון, דבר שהוסיף לרמת הלחץ הגבוהה שלי.
נעמדתי מול המתחרה שלי, התקרבנו זו לזו ולחצנו ידיים. לאחר מכן כל אחת נעמדה בעמידת המוצא, קדנו קידה והקרב החל. תחילה הסתובבנו קצת לצדדים כדי לבחון זו את זו, ולפני שהיא הספיקה לעשות מהלך, תקפתי אותה. כנראה לא הערכתי אותה מספיק או שכבר הייתי ממש עייפה מהקרבות שלפני. אחרי שנלחמנו זו בזו במשך כמה דקות, מצאתי את עצמי על המזרן. התאכזבתי ממש וניסיתי לחזור לריכוז. נעמדתי מולה עם רעל בעיניים, וחשבתי לעצמי שלא משנה מה, הסיבוב הבא הוא שלי. ראיתי אותה נדרכת ומנסה להבין מה הצעד הבא שלי, ואז תקפתי במהירות, כמה אגרופים, בעיטות לפלג הגוף העליון והטלה. יש, היא הייתה על המזרן ואני הייתי מאושרת עד הגג. לא היה אפשר לפספס את החיוך שהתפשט לי על הפנים. היא התרוממה ונעמדה מולי, מוכנה לסיבוב האחרון. הוריתי לעצמי לחזור למיקוד, מחקתי את החיוך והתרכזתי כל כולי בניצחון. שוב ראיתי אותה דרוכה, קצת מבולבלת אפילו, וניצלתי את זה לטובתי. תקפתי אותה בכל הכוח, בעיטה קדמית, אגרוף לאזור הפנים, אגרוף לאותו הצד ואז בעיטה לרגליים התחתונות ושוב הטלה. היא על המזרן בפעם השנייה, והניצחון הוא שלי. לא האמנתי שניצחתי, הרגשתי אושר עילאי. ניצחתי בפעם הראשונה בתחרות. הרגשתי שזכיתי במקום הראשון בתחרות הרשמית.
בסוף הקרב נעמדנו זו מול זו, קדנו קידה ולחצנו ידיים. השופט הרים את ידי לאות ניצחון, ובריאן נכנס לזירה וחיבק אותי.
"כל הכבוד," אמר ואז פינה את הדרך לשאר התלמידים שרצו לחבק אותי.
"כל הכבוד, איזו אלופה." אמרו חבריי לכיתה וגרמו לי אושר רב.
עמדנו ליד הזירה עוד כמה דקות, החלפנו רשמים והערות, ואז כל אחד הלך לביתו. מיהרתי הביתה, הייתה לי רק שעה להתארגן לדייט עם ויל ויש לי כל כך הרבה דברים לעשות.
הגעתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה וטסתי למקלחת. לבשתי את השמלה הכסופה, ייבשתי את שיערי והתלבטתי איך לסדר אותו. נזכרתי שוויליאם אמר לי, "תפזרי את השיער בשבילי." בשבילו הייתי עושה יותר מזה אבל החלטתי לסדר אותו לקוקו בצד, כך שגבי ישאר חשוף. התאפרתי בזריזות ונעלתי את נעלי העקב הכסופות. ברגע שסיימתי, כמו שעון, נשמעה דפיקה בדלת. השעה 21:00. ייאמר לזכותו שהוא דייקן. העברתי מבט אחרון במראה, והייתי מרוצה מהתוצאה. הייתי צריכה רק עוד נגיעה קטנה בשיער ויישור מהיר של השמלה והלכתי לדלת.
תוך כדי הליכה ליבי דפק במהירות מטורפת ופחדתי שעוד שנייה הוא יצא מהמקום. הגעתי לדלת, נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי אותה. והנה הוא עמד מולי, כמו אל יווני, הגבר הכי מדהים בעולם. כל כך התגעגעתי לעיניים היפות שלו, לגומות החן המטריפות שלו ולגוף ההורס שלו. הוא לבש חליפה שישבה עליו בול, כאילו נתפרה בדיוק למידותיו האלוהיות, והבליטה את הכתפיים ואת הזרועות השריריות שלו. זה פשוט לא חוקי להיראות ככה.
"ערב טוב, קייט." אמר והחזיר אותי למציאות.
ליקקתי את השפתיים כי פי התייבש רק מלהסתכל עליו, וחייכתי.
"ערב טוב, ויל." עניתי.
"מוכנה?"
"כן." אמרתי והסתובבתי לקחת את התיק. שמעתי אותו עוצר את נשימתו. חייכתי לעצמי, ההחלטה לסדר את השיער לצד השתלמה.
ירדנו למטה, וכשיצאנו מהבניין ראיתי בחוץ את הג'יפ השחור. בפנים ישבו כמובן לואיס ורוברט. בירכתי אותם בברכת ערב טוב, אבל הם רק הנהנו בראשם ויצאנו לדרך. איזו רשמיות, חשבתי לעצמי, כולם רועדים כשוויליאם בסביבה. יכולתי לגמרי להבין אותם, כי גם עליי יש לו בדיוק אותה השפעה. הנסיעה עברה בשקט מופתי, הייתי ממש בלחץ ולא ידעתי למה לצפות. אחרי נסיעה קצרה נעצר הג'יפ מול מסעדת שף, מהמסעדות המעולות ביותר בניו יורק. השף של המסעדה הוא מעין סלבריטי, הוא מוכר מאוד ויש לו תוכנית טלוויזיה ועוד כמה מסעדות יוקרה ברחבי העולם. מעולם לא חשבתי שאני אסעד במסעדה כזאת, התרגשתי. ויליאם, כמו ג'נטלמן, יצא מהג'יפ ובא לצד שלי לפתוח לי את הדלת. הוא הושיט לי יד כדי לעזור לי לרדת מהג'יפ, ומגע ידו היה חם ונעים. סומק בוהק התפשט על לחיי כשנזכרתי מה ידיו מסוגלות לעשות לגופי.
הגענו לכניסה למסעדה והמארחת ניגשה מיד לוויל.
"מר גולד, השולחן שלך מוכן." אמרה וכיוונה אותנו לעבר השולחן.
ויל חייך חצי חיוך, הנהן בראשו ונכנסנו למסעדה. הלכנו לכיוון השולחן כשהמארחת לפנינו. הרגשתי את מבטי האנשים נעוצים בי. תשמרי על ראש מורם, אמרתי לעצמי. תמיד כשאני נבוכה אני מרכינה את ראשי אוטומטית ומנסה להיבלע בקהל, אבל הפעם המשכתי להסתכל קדימה. זו הייתה מסעדה מפוארת מאוד, אפילו בחלומות לא תיארתי מקום יוקרתי כזה. חלל המסעדה היה אמנם גדול, אבל אינטימי מאוד. לכל שולחן הייתה פרטיות, והשולחנות הצמודים לקיר היו על מעין במה מוארת באורות עמומים. מהתקרה ירדו מנורות מיוחדות שהפיצו אור עמום ועל הקירות היו ציורים שנראו יוקרתיים ביותר.
בדרך לשולחן ניגש אלינו מנהל המסעדה.
"מר גולד, איזה כבוד," אמר ולחץ את ידו של ויליאם. לאחר מכן הוא פנה למארחת ואמר לה שהוא ילווה אותנו לשולחן ושהיא יכולה לחזור לעמדתה. שמתי לב שאנשים ממש רבו כדי להיות לידו, זה לא ייאמן. הגענו לשולחן שהיה על אחת הבמות, ויל משך את הכיסא עבורי כדי שאתיישב, והתיישב מולי. מנהל המסעדה קרא למלצר בידו, והמלצר ניגש אלינו לשולחן והניח מולנו את התפריטים.
"מה תרצו לשתות?" שאל בנימוס.
"דום פריניון רוזה, צרפת, בציר 1996, בבקשה." אמר ויל למנהל, ששלח את המלצר להביא לנו את השתייה. עד שהמלצר חזר סיפר לנו המנהל על המנות המיוחדות של היום, והמליץ על אחת מהן. כעבור כמה דקות המלצר חזר עם הבקבוק, והמנהל פתח אותו ומזג לנו לכוסות. תחילה הוא מזג לוויל כדי לקבל את אישורו, ומשאישר מזג המנהל לשנינו כוסות כמעט מלאות במשקה איכותי ויוקרתי.
"אחזור בעוד כמה דקות לקחת את ההזמנה שלכם." אמר המנהל והלך.
קצת הופתעתי שמנהל המקום לקח מאיתנו הזמנה וגם יגיש לנו את האוכל, והייתי בטוחה שזה קשור לוויל.
"יש לך קשר למסעדה הזו?"
"כן," ענה בלי הבעה.
ידעתי. הייתה לי הרגשה. תיארתי לעצמי שזה המקום שלו אבל לא רציתי להמשיך ולדון בזה, זה לא ממש עניין אותי. הנהנתי בראשי וחייכתי אליו. עכשיו הבנתי מדוע מנהל המקום מכרכר סביבו. לגמתי מהשמפניה והתענגתי על כל טיפה שנגעה בלשוני. זו הייתה השמפניה הכי טובה ששתיתי בחיי. לא שאני מבינה גדולה בשמפניה, אבל היה לה מרקם עדין ותוסס על הלשון.
"מה תרצו להזמין?" שאל אותנו המנהל.
הייתי רעבה כל כך אחרי היום המתיש הזה, ובייחוד אחרי הקרבות שהיו לי, והרגשתי שאני מסוגלת לאכול את כל המנות בתפריט.
"בשבילי סטייק אנטרקוט, עשוי מדיום, תודה." אמרתי וסגרתי את התפריט.
"בחירה מעולה." אמר לי המנהל וחייך אליי.
"אני אזמין אותו הדבר." אמר ויל, סגר את התפריט ונתן אותו למנהל.
אחרי שהמנהל הלך הביט אליי ויליאם וחייך מאוזן לאוזן.
"את יפהפייה היום."
"תודה." אמרתי והסמקתי מיד.
מספיקות רק כמה מילים פשוטות שיוצאות לו מהפה ואני כבר נמסה.
"אני אוהב שאת מסמיקה ככה." אמר והסתכל עליי.
לפחות אחד מאיתנו אוהב את זה, כי אני לא. אני מרגישה חשופה, כאילו כל הרגשות שלי בחוץ.
"למה את שקטה היום?"
"אין סיבה."
לא יכולתי להגיד לו את מה שבאמת עבר לי בראש. לא יכולתי להגיד לו שהסיבה האמיתית לשתיקתי היא שחיכיתי לרגע שהוא יעשה איתי "תיאום ציפיות" כדי שאוכל לסרב לו בנימוס. 'כן, בטח, ממש לסרב', שמעתי את קול הציניות. 'תשתקי,' צעקתי בראשי.
"קייט, אני צריך לדבר איתך."
הנה זה מגיע, הרגע המכריע.
"כן?"
"אני רוצה שמה שיש בינינו יימשך. ואת?"
"כן, גם אני הייתי רוצה."
'פחדנית,' אמר לי קול הציניות. אוף, למה הוא לא יכול לשתוק ולעזוב אותי במנוחה.
"אז יש כמה דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם לפני שזה יקרה."
"או.קיי." לא יכולתי להוציא משפט מורכב מהפה שלי כי הייתי סקרנית לדעת מהם אותם דברים.
"אז אחרי הארוחה תבואי אליי הביתה ונדבר, טוב?"
"למה אי אפשר לדבר כאן?"
"את מפחדת לבוא אליי?" שאל בחיוך והמשיך, "לא יקרה לך שום דבר שאת לא רוצה, את יכולה לבטוח בי."
לא הבנתי מה קרה לי באותו הרגע. כל כך חיכיתי לרגע הזה, וכשהוא הגיע השתפנתי פתאום.
"בסדר." עניתי.