תפסתי אותך

פרק 15

כשקמתי בבוקר יום שישי, ויל כרגיל כבר לא היה בחדר. חששתי שאולי הוא כועס על אתמול, גבר כזה בטח לא רגיל לקבל סירובים, אז החלטתי לטלפן אליו לשאול אותו איפה הוא. רציתי לנסות להחזיר את העניינים למסלולם ולהתגבר על כל אי נעימות שאולי תהיה בינינו.
"בוקר טוב, ויל," אמרתי כשענה לשיחה.
"בוקר אור, קייט."
"איפה אתה?"
"במשרד, מסיים כמה דברים."
"הבנתי." נרגעתי.
"רוצה לאכול איתי ארוחת בוקר?"
"כן, תודה."
"נתראה עוד מעט. ביי."
ניתקתי את השיחה והתחלתי לסדר קצת את החדר. כשסיימתי, יצאתי מהחדר למשרד של ויל כדי לשאול אותו כמה שאלות על הקרב המתקרב.
ויל ישב בכיסאו ליד השולחן הגדול והתעסק במחשב. אלוהים, הוא עוד יפה יותר כשהוא עסוק. התקרבתי אליו לאט, עד שעיניו קלטו אותי.
"היי, אני מפריעה?"
"לא, בואי שבי," אמר והצביע על הכיסאות מהצד השני של השולחן. "בעוד כמה דקות אסיים. האוכל צריך להגיע."
התיישבתי על אחד הכיסאות, ויל סידר את הדפים שהיו על השולחן.
"ויל, רציתי לשאול אותך משהו."
"כן. מה רצית לדעת? עוד פעם חקירה בנוסח קתרין וילסון?"
"מצחיק מאוד," אמרתי בקול ציני, "רציתי לשאול אם אני יכולה לצפות בקרב שלך."
"בטח, הוא יוקרן בטלוויזיה."
"ויל, יש לך תא פרטי?"
"כן. לאן את חותרת?"
"אני רוצה לצפות בקרב מהתא שלך בזמן שהוא מתרחש."
"לא יקרה."
"למה לא?"
"כי אני צריך להיות מרוכז בקרב ולא לדאוג לך ולחשוב איפה את."
"אתה לא תצטרך, אהיה בתא עם לואיס. בסדר? הוא ישמור עליי, אני לא אזוז ממנו."
"לא נראה לי."
"ויל, בבקשה."
"למה זה חשוב לך כל כך?"
"ככה."
הטלפון השולחני צלצל וזה הסיט אותנו מהשיחה. הוא ענה והפעיל את הרמקול.
"גולד." אמר בסמכותיות.
"האוכל הגיע, מר גולד."
"תכניס אותו."
איזה רשמי הוא עם העובדים שלו, כמו שהוא היה איתי בהתחלה. לאחר כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת והמאבטח נכנס. כבר ראיתי את המאבטח הזה כמה פעמים, גם מחוץ למכון הכושר וגם על הגג, כשאני ויל אכלנו שם את הארוחה שהוא הכין לי. הנחתי שהוא המחליף של לואיס. המאבטח הניח את השקיות על השולחן ויצא מהחדר.
"איפה לואיס?" שאלתי את ויל.
"לא עובד היום."
"זה המחליף שלו?"
"לא, יש לי שני מאבטחים אישיים, לואיס ורוברט."
"למה אתה צריך שניים?"
"יש לי חברה ענקית ששומרת על מיליארד דולר, ויש אנשים שהיו מתים לשים על הנכסים שלי יד."
"אתה לא הולך לשום מקום בלי המאבטחים שלך?"
"נכון."
"זה בטח מבאס."
"לא, כבר התרגלתי לזה."
"והמשפחה שלך?"
"גם הם מסתובבים עם מאבטח צמוד. אני לא מתפשר על בטיחות." חולה שליטה כבר אמרתי? חייכתי לעצמי.
הוצאנו את האוכל מהשקיות וסידרנו על השולחן, ואני החלטתי לחזור לשיחה על הקרב.
"נו, ויל. אז מה אתה אומר?"
הוא שתק והמשיך לסדר את האוכל.
"ויל, בבקשה," מתחנן הפעם התחננתי, "תאפשר לי לצפות בקרב מהתא. אחרי הקרב גם ככה אחזור הביתה."
לאחר שהמילים האלה יצאו מפי הרגשתי מעין כאב בלב. מה אני אעשה בבית, בלעדיו?
"אני מבין שאת לא מתכוונת לוותר." אמר לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"אתה מבין נכון."
"טוב, אבל רק בתנאי..."
"יש!" צעקתי וקטעתי אותו באמצע הדיבור. קפצתי מהכיסא והלכתי לחבק אותו בשיא ההתלהבות.
הוא חיבק אותי קלות חזרה ואז הרחיק אותי ממנו כדי לסיים את המשפט שהתחיל.
"רגע," אמר, "רק בתנאי שאת מבטיחה להתנהג יפה."
"כן, כן, כן," אמרתי בהתלהבות, "מבטיחה." הוספתי וחזרתי לשבת במקום.
ראיתי שהוא לא היה מרוצה מהרעיון, אבל לא היה אכפת לי.
התחלנו לאכול ולאחר כמה דקות שברתי שוב את השתיקה.
"מישהו מהמשפחה שלך יגיע לראות את הקרב?"
"אחי ואחותי."
"מה עם ההורים שלך?"
"הם לא מרוצים מהעניין. הם חושבים שאני עושה שטויות."
שתקתי. די הסכמתי איתם, אבל הוא עושה את זה בשבילי אז מה כבר יכולתי להגיד. הוא ראה שאני מתאכזבת ומיהר להרגיע אותי.
"אני עושה את זה כי אני רוצה, אל תרגישי ככה."
זה לא הרגיע אותי או שיפר את הרגשתי ולכן עשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב והעברתי נושא.
"מה דעתך שאחרי שנאכל תעשה לי סיור בהיכל ותראה לי את התא הפרטי שלך?" הוא שתק ויכולתי לראות את הגלגלים בראשו מסתובבים.
אחרי שתיקה קלה הוא ענה, "בסדר. תסיימי לאכול ותלכי להתלבש, אני אסיים פה כמה דברים ונלך."
"תודה." אמרתי וסיימתי מהר לאכול.
חזרתי לחדר, פתחתי את הארון ובחנתי את שתי השמלות שהיו תלויות על הקולבים. בחרתי לבסוף בשמלת מקסי פרחונית. הלכתי למקלחת להתלבש ולהסתדר, ושמעתי במעומם מחוץ לדלת את ויל נכנס לחדר. התארגנתי מהר, סידרתי את השיער ויצאתי מהחדר. ויל בדיוק כפתר את חולצתו, הוא הפסיק לרגע ובהה בי. מבטו חדר לתוך נשמתי. תמיד כשהסתכל עליי ככה הרגשתי כמו בסרט "רובוקופ", איך הוא סורק את כל החפצים בחדר עד שהוא מגיע אליי, סורק אותי מכף רגל ועד ראש בעיניי הלייזר שלו, ואז רשום לו על הצג, "זוהה העצם, הסתער." עצם המחשבה על כך העירה את כל חושיי וגופי החל לרעוד. כדי לטשטש את תגובתי עשיתי סיבוב במקום, וגם כדי לנסות להקליל את האווירה המתוחה בינינו.
"ויל, תודה על השמלה, היא יפהפייה."
"אני שמח שאת אוהבת אותה ושלא הייתי צריך לפטר את מי שקנה אותה," אמר בחיוך והמשיך לכפתר את החולצה. הוא לבש מכנסיים מחויטים אפורים וחולצה לבנה. ממש ממתק לעיניים.
"מי קנה עבורי את הבגדים?"
"המזכיר האישי שלי, דיוויד אפס." ענה וסיים להתארגן.