תפסתי אותך

פרק 19

ביום ראשון בבוקר התעוררתי כרגיל בסביבות השעה 10:00 והעפתי מבט לעבר המיטה של ויל. זה היה מיותר, ידעתי שהוא לא ישן כאן בלילה, אבל עמוק בתוכי קיוויתי שהוא חזר. התחושה הראשונית שלי התבררה כנכונה כשראיתי שהמיטה של ויל מסודרת. הלכתי לחדר האמבטיה כהרגלי, הסתכלתי במראה ובחנתי את פניי. זהו, אמרתי לעצמי, מחר את חוזרת הביתה. אמנם בהתחלה חיכיתי לזה, אבל משום מה המחשבה על עזיבה כבר לא שמחה אותי. נוסף על כל זה הטרידה והלחיצה אותי הידיעה שמחר הקרב של ויל.
ניסיתי להירגע ואמרתי לעצמי שהוא בטוח ינצח בקרב כי הוא חזק, שרירי, יפה ומצליחן... אמנם שתי התכונות האחרונות לא היו קשורות ליכולותיו להילחם, אבל היה חשוב לי לא להתעלם מהן. המחשבה עליו גרמה לי להתרגש ומצאתי את עצמי יושבת על הספה ומחייכת כמו ילדה.
למה הוא גרם לי להרגיש ככה? זה לא הוגן! שנאתי את ההרגשה שאין לי שליטה על הרגשות שלי. לאחר כמה דקות שמעתי דפיקה בדלת.
ולטר נכנס, הניח על השולחן את הקפה ואת המאפה ויצא מיד מהחדר, לא החלפנו מילה חוץ מ"היי" ו"ביי". הנחתי שוויל אחראי לשתיקה הזאת. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שהוא בטח לא יגיע גם היום, וזה הרגיז אותי. הוא ממש מגזים. מה כבר אמרתי? 'אמרת שהוא מנצל נשים,' הטיח בי ההיגיון שלי. אוף, אני והפה הגדול שלי. לא הצלחתי להבין איך הכול התדרדר מהר כל כך. רק ביום שישי הכול היה נפלא, צחקנו, דיברנו וממש התקרבנו. עד שנכנסה פוקהונטס למשרדו.
נו, בטח, הייתי צריכה לנחש. סטיבן, הנוכל הזה, איפשר לה לעלות כי הוא ידע שאני בחדר, והוא בטח לא ציפה שתוכניתו תצליח בצורה כזו. אם הוא היה יודע הוא היה הכי מאושר בעולם. מניאק חכם. שנאתי אותו כל כך באותו הרגע. התחלתי לחשוב על אותו רגע והצטערתי שקמתי לדלת, הייתי צריכה לתת לוויל לטפל בזה. מצד שני, אם הוא נפגע כל כך בשמה אז אולי אכפת לו ממנה וזאת הסיבה שהוא מתנהג בצורה כזאת כלפיי. הרגשתי את הלב מתכווץ. אכפת לו ממנה. הייתי רוצה שיהיה אכפת לו גם ממני. מה אני רוצה ממנו בעצם? לילה אחד של שיכרון חושים ואז אשחרר אותו לחופשי. שיכרון חושים? מאיפה הבאתי את זה, זהו, השתגעתי סופית. ההתחבטויות האינסופיות שלי התישו אותי והייתי חייבת לעשות הפסקה מכל זה. התיישבתי על הספה, שמתי פרק חדש של הסדרה ושקעתי כל כולי בצרות של הדמויות. עדיף להתמקד בצרות של אחרים.
לא שמתי לב לזמן, ופתאום הגיע הערב. כמו ביום שלפני, גם היום הגיע וולטר והגיש לי את ארוחת הערב, שמר על ארשת פנים רצינית ועל זכות השתיקה. נכנס ויצא מהחדר כמו רוח סערה. בניקור ניקרתי בארוחתי, ולאחר שסיימתי לסדר ולנקות אחריי התיישבתי על הספה, הכנתי שתייה חמה ולקחתי לידי את הספר שוויליאם נתן לי. העברתי את הערב בקריאתו עד שנרדמתי.