תפסתי אותך

פרק 36

בבוקר התעוררתי למשמע דפיקות בדלת. זאת הייתה אמי.
"קומו, ילדים. ארוחת הבוקר עוד מעט מוכנה," אמרה והלכה לחדרים של קווין ושל אמבר כדי להעיר גם אותם.
שכבתי על הבטן, התמתחתי והסתובבתי על הגב. ויל התמתח גם הוא, הסתובב על גבו והכניס את ידיו מתחת לכרית. מבט מרוכז עלה על פניו והוא משך החוצה את מה שהוטמן תחת הכרית שלו. נדרשה לו שנייה כדי להבין שזו חולצתו שהוא שכח בדירתי בניו יורק, החולצה שלקחתי איתי כדי שאוכל להריח את הריח שלו בכל סוף השבוע. רציתי למות מבושה.
"מה זה עושה פה?" שאל בחיוך.
כיסיתי במבוכה את פניי בשמיכה, לא רציתי שיראה אותי נבוכה. הוא הוריד את השמיכה מפניי ונישק אותי נשיקה רכה על השפתיים, התיישב על המיטה, לבש את החולצה, קם ויצא מהחדר. התיישבתי על המיטה וכעסתי על עצמי ממש. איך שכחתי מהחולצה? מה אני אגיד לו עכשיו? איך אני אסביר את זה? כאילו שאת צריכה, הוא כבר הבין לבד, אמרתי לעצמי במרירות.
שמעתי אותו מדבר עם אמבר מחוץ לחדר, והיא נכנסה לחדרי.
"היי, אחות."
"היי." אמרתי לה.
היא התקרבה למיטה, התיישבה לידי וחיבקה אותי חזק.
"איזה כיף היה אתמול. תודה, נהניתי מאוד."
"כן, גם אני."
ויליאם עמד בפתח הדלת ושאל, "אתן באות?"
"בעוד כמה דקות." עניתי. הוא חייך אלינו וסגר את הדלת, הסתכלתי לאמבר בעיניים וראיתי שהיא רוצה לשתף אותי במשהו. "נו, ספרי כבר." אמרתי, הייתי במתח.
"אתמול ריאן אמר לי שאני הכי יפה במועדון, ונתן לי חיבוק חזק ונשיקה על השפתיים! היית מאמינה? אוי, קייט, מה אעשה? כשהוא לידי אני מרגישה שהכול מסביב נמחק וזה רק אני והוא."
"אמבר, גם לי נראה שהוא בעניין שלך אבל לפני שאתם מתקדמים הלאה אתם חייבים לספר לקווין, זה לא פייר. גם אם הוא לא ייתן לכם את ברכתו, אתם חייבים לספר לו."
"לספר מה? יכול להיות שזה רק בראש שלי."
"זה לא, אני ראיתי איך הוא מסתכל עלייך."
"באמת?"
"באמת." היא קפצה עליי שוב והתחבקנו, ואז יצאנו מהחדר. אמבר וקווין סיפרו חוויות מהערב הקודם, ואת שאר הארוחה העברנו בבדיחות המשפחתיות הרגילות. כשסיימנו לאכול, ויליאם פנה אל קווין ואל אמבר.
"לכו תתלבשו, הולכים."
"לאן?" שאלו יחד.
"זו הפתעה." אמר.
הם רצו למעלה, ואמבר הכריזה מיד בקול רם שהיא ראשונה במקלחת. אני וויליאם הלכנו בינתיים לסלון, וישבנו עם הוריי עד שהמקלחת תתפנה.
"באיזו שעה הטיסה שלכם?" שאלה אמי.
"הטיסה שלי בשש," אמרתי ופניתי אל ויל, "אתה חוזר איתי?"
הוא חייך ואמר, "לא, את חוזרת איתי." מיד הבנתי, אנחנו חוזרים במטוסו הפרטי.
"בוא נתפשר על זה שחוזרים יחד." אמרתי וחייכתי אליו. הוא החזיר לי חיוך.
אחרי שקווין ואמבר סיימו להתקלח, ויליאם ואני עלינו כדי להתחיל להתארגן. בדרך למעלה החלטתי לנסות לדלות מוויל מידע בנוגע להפתעה.
"יש מצב שתגלה לי לאן הולכים?"
"אני חושב שאת כבר יודעת את התשובה לשאלה הזאת."
ידעתי שהוא לא יגלה לי, אבל מותר לבחורה לנסות, לא? נכנסנו לחדר והוצאתי מהארון את השמלה הצהובה שאני אוהבת.
"רוצה להיכנס קודם?" שאלתי את ויל.
"כן," הוא ענה ויצא מהחדר, הפעם עם בגדים נקיים לשם שינוי.
היום לא אזכה להצצה בגופו המושלם והנדיר, אמרתי לעצמי ועיקמתי את האף. נשכבתי על המיטה וחיכיתי שהוא יסיים. כעבור כמה דקות הוא פתח את דלת החדר.
"אני אחכה לך למטה,"
נכנסתי להתקלח, הסתדרתי וירדתי למטה. בדרך שמעתי אותם צוחקים, כנראה ממשהו שוויליאם סיפר. נעמדתי בפתח הסלון.
"אני מוכנה," אמרתי. הם קמו ויצאנו מהבית.
"תיהנו." אמרו לנו אימא ואדוארד בדרכנו החוצה.
נכנסנו ללימוזינה והתחלנו בנסיעה. בדרך חקרו אמבר וקווין את ויליאם וניסו להוציא ממנו מידע בנוגע למקום שאליו נוסעים, אבל לא היה להם שום סיכוי. הלימוזינה עצרה מול בניין גולד אבטחות בע"מ. הבניין הזה היה זהה לבניין בניו יורק והיה בעל עיצוב זהה. לא היה לי מושג שיש לו בניין גם בעיר שלי אבל משום מה זה ממש לא הפתיע אותי. תהיתי מה לעזאזל אנחנו עושים כאן. הוא רוצה לערוך לנו סיור בבניין? ויליאם תמיד מלא הפתעות, אז זרמתי עם הרגע.
לואיס פתח לנו את הדלת ויצאנו מהלימוזינה, ונכנסנו פנימה. כל האנשים שהיו בלובי בהו בנו. זאת הייתה הרגשה מביכה. אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להתרגל למבטים האלו או להשפעה שיש לנוכחות של ויל על אנשים. הלכנו לכיוון המעליות, אני לצידו של ויליאם, אמבר וקווין הלכו לידי ולואיס צעד מאחורינו. עקפנו את עמדת הבידוק, ושם חיכה אדם בשנות הארבעים המאוחרות לחייו. הוא ניגש לוויליאם ולחץ את ידו, ויל הציג אותו בפנינו כמנכ"ל הסניף בשיקגו. נכנסנו למעלית, ויל והמנכ"ל המשיכו לדבר עוד קצת, עד שהגענו לקומה האחרונה. דלתות המעלית נפתחו ויצאנו מהמעלית, המנכ"ל איחל לנו "טיסה נעימה" וירד חזרה למטה. טיסה נעימה? אני, אמבר וקווין הסתכלנו זה על זה, משכתי בכתפיי, לא היה לי מושג למה הוא התכוון. עלינו אחרי ויליאם במדרגות ברזל שהובילו לגג הבניין, ואז נגלה לפנינו מסוק יפהפה שנצבע בצבע מוזהב ועליו לוגו "גולד אבטחות". אלוהים.
ליד המסוק עמד גבר בסרבל שניגש אל ויליאם ברגע שהתקרבנו.
"ברוך שובך, מר גולד," אמר הבחור אל ויל. ויל הנהן וחייך והגבר המשיך, "מזג האוויר מעולה היום לטיסה, אדוני."
"מצוין. יש אישור המראה?"
"כן. המסוק מחכה לך." אמר וחזר לעמוד ליד המסוק.
"אנחנו הולכים לטוס בזה?" שאלתי את ויל בפליאה.
"כן," ענה ויליאם.
"די, איזה כיף. בחיים לא טסתי במסוק." אמרה אמבר, וקווין הצטרף להתלהבות.
לפתע ראיתי שהבחור שעמד שם כבר לא בסביבה.
"רגע, ומי יטיס את זה?" שאלתי בהלם.
"אני," ענה ויליאם.
"אתה?" שאלתי בפחד.
מה הקשר שלו למסוקים? כמה ניסיון יש לו? אין מצב שאני עולה על זה, החלטתי.
"כן, אני."
"כמה זמן יש לך רישיון על מסוק?"
"ארבע שנים," אמר וחייך אליי. "זה מספיק לך?"
"בכל כמה זמן אתה מטיס אותו?" המשכתי בחקירה.
"לפחות פעם בשבוע־שבועיים. עברתי את המבחן?" הושיט אליי את ידו. עדיין הייתי סקפטית, אבל הושטתי את ידי והוא משך אותי אליו.
"את סומכת עליי?"
"כן."
לא הייתה לי יותר מדי ברירה. ממש לא רציתי לעצבן אותו לפני שהוא הולך להטיס את המסוק כשאני בתוכו, אבל עדיין התקשיתי לעכל את כל הסיפור שלו.
"יש לך תחביבים ממש מסוכנים, מר גולד, רישיון לטיס, קפיצה ממטוסים, לא משעמם איתך לרגע."
"אני מקווה מאוד שאני לא משעמם אותך." אמר ונתן לי נשיקה על הפה.
"אתם מוכנים לטוס בשמי שיקגו?" שאל ויל את קווין ואת אמבר.
"כן!" ענו בהתרגשות.
נראה היה כאילו הם קיבלו את העובדה שהוא יטיס אותנו די בקלות, ורק אני הרגשתי מוזר עם זה. ככל שחשבתי על זה יותר, אין באמת סיבה שאני אופתע מכך שיש לו רישיון להטיס מסוק. אין שום סיבה שאני אופתע מכל דבר שקשור לוויל.
עלינו למסוק, ויליאם חגר את אמבר ואת קווין מאחור ואותי מלפנים לידו. הוא הסביר לנו בקצרה איך להתנהג באוויר, נתן לכל אחד אוזניות שאליהן מחובר מיקרופון כדי שנוכל לדבר זה עם זה והתיישב במושב הטייס. הוא דיבר עם מגדל הפיקוח כדי לקבל את האישורים הדרושים להתחיל בטיסה, והתניע את המסוק. המדחף החל להסתובב ולצבור מהירות, ולאט־לאט התרוממנו מהקרקע. לא עבר זמן רב והיינו גבוה בשמים מעל שיקגו. הנוף היה עוצר נשימה. גרתי בשיקגו כל חיי, אבל מעולם לא ראיתי אותה מלמעלה. טסנו מעל פארקים, מעל שדרת המותגים ובין גורדי השחקים. זה היה מדהים, וזאת בהחלט חוויה שאזכור כל חיי. אחרי סיבוב מקיף בעיר הנחית ויליאם את המסוק על גגו של אחד ממרכזי הקניות הגדולים בשיקגו, הקניון מתפרש על פני חמש קומות. נחתנו בקומה העליונה, המשקיפה על נוף מרהיב של העיר. השילוב של שיק אורבני עם בוטיקים ייחודיים הפך את המתחם הזה למתחם החנויות המרתק ביותר באזור. במנחת חיכו לנו לואיס ורוברט. ויליאם עצר לדבר איתם כמה שניות, ואני בינתיים החלפתי רשמים עם אמבר וקווין על החוויה המדהימה שחווינו הרגע. לשלושתנו זו הייתה הפעם הראשונה שטסנו במסוק ועדיין היינו מסוחררים. ירדנו לקניון לקומת המסחר, הסתובבנו בין החנויות, ולשם שינוי אנשים שם לא זיהו את ויליאם ויכולנו להסתובב כמו אנשים רגילים. זה היה כיף.
במהלך הסיבוב אמבר קפצה פתאום בשמחה ליד אחד מחלונות הראווה.
"או, הנה חנות מעצבים," אמרה ובהתה דרך החלון.
"בואו ניכנס," אמר ויליאם.
"ויל, לא צריך." אמרתי. לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן שהוא יקנה לה בגדים.
"קייט, רק נסתכל." אמרה אמבר בקול מתחנן.
ממש רק נסתכל, אמרתי לעצמי בפקפוק. מספיק שהיא תצביע על משהו וזה יהיה אצלה בארון. ויליאם שעמד ליד אמבר, התקרב אליי, הניח את ידו על גבי התחתון והרחיק אותי מעט לכיוון המעקה.
"קייט, מה הבעיה?" שאל בשקט אבל בטון עצבני.
שמעתי את הטון שלו, וחשבתי איך לנסח את מה שאני חושבת בלי להרגיז אותו עוד יותר.
"אין בעיה, פשוט... זאת לא חנות בשבילנו."
"קייט, מספיק עם זה. זה ממש מעצבן אותי, אם את לא רוצה לריב איתי תיכנסי לחנות ותחייכי חיוך יפה."
"היא כבר אוהבת אותך מעל ומעבר, אתה לא חייב לקנות לה עכשיו חצי חנות."
"זה ממש לא קשור, אני אקנה לה כי אני רוצה. היא בניגוד אלייך תשמח." הוא אפילו לא חיכה לתגובה ממני אלא הסתובב, חיבק אותה ואמר לה, "קדימה, בואי נעשה קניות."
"קייט?" פנתה אליי אמבר וביקשה אישור ממני.
לא עניתי לה ורק הסתכלתי על ויליאם. הוא נראה עצבני.
"את באה?" שאל.
"כן," אמרתי, ומתחתי על פניי חיוך יפה. ממש הייתה לי ברירה, אלוהים יודע איך ויליאם היה מגיב לכל תשובה אחרת, וממש לא רציתי להתמודד עם זה.
"יש!" אמרה אמבר וחיבקה אותי.