תפסתי אותך

פרק 33

ניסיתי לחשוב איך אמצא אותו, לאן הלך? והחלטתי לבחור באסטרטגיה שאני משתמשת בה כל הזמן בעבודה. נשמתי עמוק וחייגתי למלון.
"מלון סטאר שלום, במה אוכל לעזור?" ענה פקיד הקבלה.
"שלום, אני מדברת מחברת יו.פי.אס, יש לי משלוח דחוף עבור מר גולד ומספר החדר שצויין על החבילה אינו ברור. תוכל לעזור לי ולומר לי את מספר החדר בו הוא משתכן?"
"לצערי לא." הוא אמר, "המידע הזה חסוי. תשאירי אותה בקבלה ואדאג באופן אישי שהיא תגיע ליעדה."
"לא. אני חייבת למסור לו את זה באופן אישי."
"צר לי אך איני יכול למסור לך את המידע הזה."
"הוא מצפה לחבילה הזו דחוף בדחיפות," הדגשתי. "אתה עלול לאבד את המשרה שלך." הוא שתק כמה שניות, שזה בהחלט היה סימן טוב, הצלחתי להשפיע עליו. כדי לא לאבד את המומנטום המשכתי, "אני צריכה למסור לו לחתימה מסמכים. הוא מחכה להם באופן דחוף, משהו שנוגע לעסקה בשווי מיליוני דולרים..." הוא עדיין התלבט והמשכתי ללחוץ, "כתוב כאן את שם המלון והסוויטה. איזו עוד הוכחה אתה צריך? מספר החדר כתוב בצורה לא ברורה."
"סוויטת פלטינה, קומה 24, חדר 2401. תעברי קודם בלובי."
"תודה, בוודאי." אמרתי, ניתקתי ונשמתי לרווחה.
מזל שאני מכירה את ויליאם. היה ברור לי שהוא מטיל אימה על כל הסובבים אותו, ושכל עובדי המלון מפחדים ממנו. נהג המונית עצר ליד בית המלון, שילמתי לו ומיהרתי להיכנס.
"ערב טוב, מיס." בירך אותי השומר בכניסה למלון, וחייכתי אליו. מזל שאני לבושה יפה, אף אחד לא יחשוד מכאן שאיני אורחת במלון, אני משתלבת פה טוב.
המשכתי במהירות לסוויטה של ויליאם, הייתי לחוצה כל כך שלא תפקדתי והייתי על טייס אוטומטי. רציתי רק להגיע אליו, ליפול על ברכיי ולהתחנן שיסלח לי ויקבל אותי חזרה. הייתי מוכנה לעשות הכול, וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת ה־כ־ו־ל!!! נכנסתי למעלית ועליתי לקומה האחרונה. דלתות המעלית נפתחו ויצאתי למסדרון, שהיה ריק מאדם. הסתכלתי על מספרי החדרים, והחדר הראשון היה של ויליאם, בדיוק במרחק כמה צעדים מהמעלית. לא ידעתי אם הוא עלה לחדר אחרי שדיברתי עם הפקיד. הצמדתי את האוזן לדלת ולא שמעתי כלום.
התהלכתי במסדרון ימינה ושמאלה כמו משוגעת. מה אגיד לו? שאני מצטערת? שלא קרה כלום? שרק יצאתי לבלות עם חברים מהלימודים והיד של דין... איך אסביר את זה? שיט, אין לי הסבר משכנע.
אני אגיד לו מה שבאמת קרה, שרציתי להעיף לדין את היד והוא בדיוק נכנס?! לא, זה לא נשמע טוב, זה נשמע כמו תירוץ עלוב. הנייד שלי לא הפסיק לצלצל, ועל הצג ראיתי את השם של דין. הוא בטח לא מבין לאן נסעתי, חשבתי לעצמי. אבל זה ממש לא אכפת לי, העברתי את הנייד למצב רטט והכנסתי אותו לתיק.
אזרתי אומץ ודפקתי בדלת. לבי דפק במהירות מטורפת והרגשתי שבעוד שנייה הוא יוצא לי מהחזה. אין מענה. דפקתי פעם נוספת אבל שוב אין קול ואין עונה. הבנתי שהוא עדיין לא עלה לחדר, לאן הוא הלך? אני ממש מקווה שלא לאחת הדוגמניות המזדמנות שלו. אמנם הוא ראה את היד של דין על רגלי החשופה אבל הוא היה צריך לשאול ולברר מה בדיוק קרה. לא מרימים ישר ידיים וקופצים למיטה עם הדוגמנית הראשונה שמזדמנת.
'את לא הייתי סלחנית כל כך כשראית את פוקהונטס במשרד שלו,' הזכיר לי ההיגיון שלי. מעולה, הוא שוב עבר צד, מזגזג מהר ומוכן להגן על ויליאם. אוף, התיישבתי ליד הדלת. חלצתי את הנעליים כי כאבו לי הרגליים, נשענתי על הדלת וחיכיתי לגזר הדין. עדיין לא הייתי מוכנה להפסיד אותו, אני זקוקה לו. הייתי אובדת עצות. הזמן עבר לאט כל כך וכל דקה הרגישה כמו נצח. ואז... דלתות המעלית נפתחו והלב שלי נעצר. ויליאם! הוא ראה אותי ונעצר לשנייה. מבטו לא הסגיר דבר. נעמדתי בפנים למעלית, כשהנעליים והתיק בידיי, והשפלתי מבט. הרגשתי שהמבט שלו שורף לי את העור. הוא התחיל לפסוע לכיווני. קפאתי, הדם הפסיק לזרום לי בגוף, ואז הוא נעמד לידי, כתף אל כתף.
הוא לא הסתכל עליי ואמר, "לואיס, תלווה את מיס וילסון הביתה."
הרגשתי סכין חדה בלב. לא! בבקשה לא, הדמעות התחילו לרדת, לא הצלחתי לעצור אותן, הרגשתי שכל עולמי מתמוטט עליי. הוא פנה לדלת ונעמד מולה, לואיס עדיין עמד ליד המעליות ולא זז. מה לעשות? ללכת? לרדת על הברכיים ולהתחנן? לא נראה לי שזה יעזור. אני חייבת להיות אמתית.
הסתובבתי אליו, הוא לא הסתכל עליי, ואמרתי לו, "אתה חשוב לי," בקול שקט מעורב בבכי. אני לא יודעת מאיפה זה בא, כאילו מישהי אחרת אמרה את זה. הוא פתח את הדלת ונכנס, אבל השאיר אותה פתוחה. הסתובבתי בחזרה לכיוון לואיס, רגליי בגדו בי ולא ידעתי מה לעשות. להיכנס אחריו לחדר ולהתחנן? ללכת ולוותר עליו? ואז ויליאם שאל "את נכנסת?"
אלוהים, הרגשתי שאני יכולה שוב לנשום. הסתובבתי ונכנסתי לחדר. ויליאם סגר את הדלת. פניתי להניח את תיקי על שולחן קטן בכניסה אך ויליאם תפס אותי במפתיע מאחור והצמיד אותי לקיר.
"אז... אני חשוב לך?" לחש לי באוזן.
"כן," עניתי בלחש. חשוב מאוד, חשוב במידה שאני לא חושבת שאני מסוגלת לחיות בלעדיך.
"אבל הזין שלי לא מספיק לך?" שאל בקול שקט. עברה בי צמרמורת ועצמתי עיניים.
"ויליאם..." אמרתי בקול רועד. מגיע לי שיכעס עליי. ניסיתי לשחרר את ידיי ולהסתובב אליו, להסביר לו, אבל הוא תפס אותן חזק יותר.
"אם תזוזי עוד פעם אחת, אני קושר אותך למיטה." אמר שחרר את ידיי.
נעמדתי בלי לזוז, ממש לא רציתי למצוא את עצמי קשורה למיטה. הוא הרים לאט את שמלתי והוריד לי את התחתונים. הוא התכופף, נגע בקרסוליי ואמר בקול צרוד, "תרימי רגל... ועוד אחת." ויליאם השליך את התחתונים על הרצפה ונעמד שוב מאחוריי, צמוד אליי. "מי זה היה?" שאל והתחיל לגעת בי שם. פלטתי אנחה שקטה.
"ידיד," עניתי. אני לא מבינה, הוא מתכוון לחקור אותי עכשיו ככה? הרגשתי את הדגדוגים לאט־לאט מתגברים לי בתוך הבטן.
"כל הידידים שלך נוגעים בך בצורה כזאת?" שאל והחדיר אצבע לתוכי. אלוהים. גנחתי, ניסיתי להתרכז בתשובות אבל ללא הצלחה, גל של עונג שטף אותי. "תעני לי." אמר בקול סמכותי.
"לא!" אמרתי בחצי צעקה, והנייד שלי התחיל לרטוט בתיק. ויליאם שמע את הרטט, התכופף לתיק והוציא את ידו מתוכי. נשמתי עמוק. הוא הוציא את הנייד מהתיק, נצמד אליי שוב והמשיך מאותה נקודה שבה עצר.
"אז מי זה היה?"
"אני לא יודעת, הנייד אצלך."
"ככה את רוצה לשחק?" שאל, דחף שתי אצבעות לתוכי והוציא ממני גניחה. התחלתי שוב להרגיש את הזרמים, הנייד שלי צלצל שוב. לא האמנתי שזה קורה לי, לעזאזל איתך, דין! ויליאם לחץ על הכפתור הירוק לתחילת שיחה והגיש לי את המכשיר.
"קחי, תעני." אמר לי ודחף את הנייד לאוזני. שיט, איך אני אצליח לדבר ככה?
"קייט, לאן נעלמת? למה את לא עונה?" שאל דין בלחץ.
"מצטערת, היה לי משהו חשוב לעשות."
"אבל ככה ללכת, בלי להגיד כלום?" שאל בטון מעט מודאג.
ויל בינתיים המשיך בקצב מהיר יותר ואני הרגשתי את האורגזמה קרבה ואת הדגדוגים מתחילים להיווצר לי בבטן. הרגשתי שבעוד שנייה אני מתפוצצת.
"מצטערת," אמרתי בקול טיפה צרוד, בקושי יכולתי לדבר.
"איפה את?"
"זה לא משנה, נדבר מחר." אמרתי וניתקתי את השיחה.
עזבתי את הנייד והוא נפל על הרצפה. הייתי ממש קרובה לגמור, אבל אז ויל הפסיק ולחש לי באוזן, "היום את לא גומרת, את בעונש."
מה? מה זה אומר? עמדתי מבולבלת מעט וחמה בטירוף, שמעתי אותו פותח את הרוכסן ומלביש על איבר מינו קונדום. לפני שהספקתי להבין מה קורה הרגשתי אותו חודר לתוכי. אלוהים. פלטתי אנחה חזקה והצמדתי את המצח לקיר. הוא זז בקצב מהיר והרגשתי שאני קרובה מאוד לאורגזמה, התחושה בבטן התחילה להתחזק ולהתעצם, עוד קצת ואני גומרת, ואז הוא הפסיק שוב.
"מה לא הבנת? את בעונש."
מה זה אומר? איך אני יכולה לא לרצות לגמור? הגוף שלי לא שואל אותי בכלל, יש לו רצונות משל עצמו. באותו רגע הוא תפס אותי, לקח אותי אל הספה וכופף אותי קדימה.
"אני עומד להחטיף לך עכשיו שמונה ספאנקינג." הוא ליטף לי את הישבן ואמר, "אם את רוצה שאני אפסיק תגידי לי לעצור."
לא עניתי והוא נתן לי מכה בישבן. "תעני לי."
"בסדר," אמרתי בקול רם, והוא המשיך ללטף את ישבני.
שמונה מכות זה לא נורא, חשבתי לעצמי, אני יכולה לסבול שמונה מכות, אני חוטפת מכות והפלות פעמיים בשבוע באומנות הלחימה, זה אמור להיות קלי קלות. הוא המשיך ללטף את ישבני החשוף, ואז הכה אותי בגב כף ידו.
"אחת," אמר. בסדר, זה לא היה נורא, אני מסוגלת לסבול עוד שבע מכות כאלה, חשבתי לעצמי.
הוא שוב ליטף אותי, ואז הכה אותי שוב, אלא שהפעם ביד פתוחה.
"שתיים," אמר וליטף את ישבני. גם זו לא הייתה נוראה כל כך, עוד שש כאלה... קטן עליי.
הרגשתי את ידו מתרחקת והייתה לי הרגשה שהפעם זה לא יהיה קליל כל כך. נדרכתי, ופתאום הרגשתי את הצריבה.
"שלוש," אמר. ידעתי שזו תהיה מכה כואבת יותר וצדקתי, אבל שכנעתי את עצמי שעוד חמש כאלה קטן עליי.
ואז, בלי אזהרה מוקדמת, בום. שוב צריבה.
"ארבע," אמר, נשמתי ואמרתי לעצמי שנשארו רק עוד ארבע מכות, קלי קלות. אמנם הישבן שלי כבר נהיה רגיש, אבל אני יכולה לעשות את זה.
עוד לא סיימתי לחשוב את זה וכבר בום, הוא נתן עוד מכה והפעם זה היה כואב יותר מהקודמות.
"חמש," אמר. הוא ליטף אותי ולא ידעתי אם הוא עושה את זה בשביל להרגיע את ישבני המסכן או בשביל להכין אותו למכה הבאה. שוב הרגשתי את ידו מתרחקת, נדרכתי והכנתי את עצמי לצריבה, אלא שהוא חיכה עם המכה בכוונה כדי לענות אותי. לפני שהספקתי להכין את עצמי שוב, בום, מכה בגב כף היד. זה היה כואב.
"שש," אמר. הישבן שלי כבר שרף והדמעות איימו לפרוץ, מצצתי את שפתי התחתונה חזק כדי לא להשמיע קול. לא הייתי מוכנה לתת לו את הסיפוק שהוא שבר אותי. נשארו לי שתי מכות אחרונות וזהו, אני יכולה לעמוד בזה. ואז הרגשתי שוב את הצריבה.
"שבע," אמר, עצר לשנייה וליטף את ישבני.
המכות האחרונות ממש כאבו, ולא ידעתי אם זה בגלל שהוא נותן מכה חזקה יותר, או בגלל שהישבן שלי כבר רגיש. כך או כך אמרתי לעצמי שלא משנה כמה כואבת תהיה המכה האחרונה, אני לא אצעק. אין מצב שאגיד לו לעצור, אני לא אתן לו את ההנאה הזאת. שרף לי הישבן והדמעות כבר החלו לזלוג במורד לחיי. ניסיתי לעצור אותן אך ללא הצלחה. ואז הרגשתי את היד מתרחקת ובלי עיכובים מיותרים - בום.
"שמונה." אמר והתרחק ממני מעט.
לחיי היו רטובות מרוב דמעות, אבל נשמתי לרווחה שלפחות כל עניין הספאנקינג מאחוריי.
נשארתי כפופה קדימה, ואז הוא התכופף אליי ולחש לי באוזן. "אני הולך לזיין אותך עכשיו," אמר ונכנס לתוכי. בהתחלה הוא זז לאט, אבל אז הוא התחיל לזוז מהר יותר, הרגשתי שגופי מחפש פורקן. הייתי כאובה ועייפה, ודמעות עלו בעיניי. ויליאם שם לב שאני בוכה, הפסיק וסובב אותי אליו, ואני כבר לא יכולתי להתאפק.
"אתה חתיכת מניאק בן זונה, אל תיגע בי!" צעקתי עליו.
הוא ניסה לחבק אותי. "אני מצטער." אמר.
"כן, ממש מצטער," אמרתי בבכי, "התכוונת לענות אותי ככה כל הלילה."
הוא עזב אותי והשפיל מבט, מאשר לי את שמה שחשבתי זה נכון.ידעתי שזה מה שהוא התכוון לעשות. הסתובבתי ממנו והלכתי לכיוון חדר השינה. פתחתי את הדלת וסגרתי אותה מאחוריי, ונכנסתי למיטה בוכה. שחזרתי את מה שקרה כאן עכשיו. 'יופי,' אמרתי לעצמי בציניות, גם סבלתי את העונש שלו, ובסוף קיללתי אותו, ככה שהוא שוב כועס עליי, אבל הוא יכול להיות בטוח שהוא מוריד את הספאנקינג הזה מרשימת העונשים שלו. אין מצב שאני נותנת לו לעשות את זה שוב. כאב לי הראש, שרף לי הישבן והייתי מותשת נפשית וגופנית מכל היום הארוך הזה. התקפלתי במיטה, חיבקתי את ברכיי ונרדמתי.