תפסתי אותך

פרק 35

כשהגעתי הביתה ראיתי בסלון את קווין ואת חברו ריאן משחקים באקס־בוקס. יצא לי לראות אותו כאן כמה פעמים. ריאן היה נער יפה מראה בעל שיער שחור, עיניים בהירות וגוף טוב.
"היי, קווין, ריאן."
"היי, קייט, טוב לראות אותך." אמר ריאן ונופף לי לשלום.
"אני יכולה להשתמש במחשב שלך?" שאלתי את קווין.
"כן, ברור." אמר ואז צעק לריאן, "אוי, זה הסוף שלך..." והם המשיכו לשחק.
נכנסתי לחדרו של קווין וניגשתי למחשב. גלשתי באינטרנט וחיפשתי מידע על מה שוויל סיפר לי. גלשתי לאתר חדשות ידוע וחיפשתי חדשות מיום שישי כי הוא אמר לי שהפריצה הייתה ביום חמישי, אז סביר להניח שזה התפרסם רק בשישי, וראיתי את הכותרת: "ניסיון פריצה כושל לבנק טרוויאני. שוב גולד אבטחות מצדיקה את המוניטין המעולה שלה." התחלתי לקרוא, לאחר כמה שניות הרגשתי רע מזה שאני מחטטת ככה. הוא כבר סיפר לי מה קרה, אז מה אני בעצם מחפשת? אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שאני רוצה לדעת עליו עוד, ואני מוכנה לקבל את זה מכל מקור שיספק לי את המידע הזה. המשכתי לקרוא את הכתבה, היא לא הייתה מעניינת ולא היה בה יותר מדי מידע. כיביתי את המחשב והלכתי לחדרי. בדרך שמעתי רעשים מהחדר של אמבר, המשכתי במסדרון לכיוון חדרה ודפקתי בדלת.
"כן," היא צעקה.
"זאת אני," אמרתי.
"תיכנסי."
פתחתי את הדלת, היא בדיוק הרימה את קופסת התכשיטים שלה מהרצפה וענדה עגילים. היא הייתה לבושה יפה.
"לאן את הולכת?" שאלתי אותה.
"לשום מקום." המשכתי לחקור אותה בעיניי.
"מי למטה?" שאלה לאחר כמה שניות, ומהמבט על פניה התחלתי להבין בדיוק מה קורה.
"קווין וריאן." אמרתי וחייכתי.
"אה," אמרה והסמיקה קלות.
מיד הבנתי. אמבר שמה עין על ריאן. הבעיה היא שהוא החבר הכי טוב של קווין, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
"אמבר, בואי רגע לידי." אמרתי ופיניתי לה מקום לידי במיטה.
היא התיישבה לידי והסמיקה. "אני יודעת מה את חושבת... אבל זה לא ככה." אמרה.
"ספרי לי." עודדתי אותה.
"אני בכלל לא אוהבת טיפוסים כמוהו, אבל יש בו משהו... אני לא יודעת." היא שתקה והורידה את עיניה מטה, ובפנים הלב שלי נקרע בשבילה.
לאחר כמה שניות היא המשיכה: "אני לא יודעת, אולי זה רק בראש שלי. הוא כזה מושלם. כל הבנות רודפות אחריו, אני בכלל לא בליגה שלו."
"זה ממש לא נכון! אמבר, את יפה וחכמה. שלא תעזי לחשוב ככה על עצמך. הוא צריך להיות מטומטם אם הוא לא שם לב אלייך. אבל זה מסובך, הוא החבר הכי טוב של קווין."
"את לא חושבת שאני יודעת את זה? אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. והוא גם לא עוזר לי במיוחד, בכל מקום שאני נמצאת הוא מאחוריי, שומר עליי, לא נותן לאף אחד לדבר איתי. אוף, אני כבר לא יודעת כלום. זה פשוט מרגיש לי נכון כל כך." היא הניחה את הראש עליי וחיבקה אותי. חיבקתי אותה חזק חזרה. לא רציתי שהיא תיפגע, היא כזו ילדה טובה.
היא התרוממה חזרה והמשיכה לדבר. "אוי, קייט, הוא מבלבל אותי כל כך. לפני כמה ימים בבית הספר הייתי בקפטריה וקניתי אוכל, הייתי עם איימי, הלכנו לכיוון השולחן שלנו ואז הוא עצר אותנו ולקח אותנו לשולחן של הבוגרים. את קולטת?" אמרה בטון מופתע.
"באמת?" שאלתי. וואו, זה רציני.
"כן, וזה לא הכול. מישהו מהחברים שלו זרק הערה 'פרגיות חדשות', וריאן התעצבן, הוא קם מהשולחן ונתן לו בוקס. קייט, את לא מבינה, אפילו קווין היה בהלם. אוי, קייט, אני כבר לא יודעת מה לחשוב."
"ששש... הכול יהיה בסדר. את יודעת שאת תמיד יכולה לדבר איתי, גם כשאני לא כאן?"
"כן. תודה, קייט, הייתי צריכה את זה."
"בכיף, תמיד." נתתי לה נשיקה על הלחי ויצאתי.
נכנסתי לחדרי ושכבתי על המיטה. אוי, אחותי הקטנה מאוהבת בחבר הכי טוב של אחי. מצב לא פשוט, ואני לא יכולה לעשות כלום בנידון, אני רק מקווה שהיא לא תיפגע בסוף. לפי מה שהיא מספרת, נשמע שגם הוא בעניין שלה. מעניין לאן זה יוביל. מחשבותיי נדדו לוויליאם כמובן. עדיין לא האמנתי שהוא יישן אצלי, בבית הוריי, כאן בחדרי, לידי. הוא באמת עזב את המלון, את הסוויטה המפוארת שלו, בשביל לישון איתי כאן, בחדרי הצנוע. זה ריגש אותי מאוד. המשכתי לשכב במיטה עוד כמה דקות ואז שמעתי קולות מלמטה, זיהיתי את קולו של ויליאם. יצאתי מהחדר לכיוון המדרגות וניסיתי לזהות מה נאמר.
"אני אראה לך מה זה." זה היה קולו של קווין.
"לא, לא, לא..." שמעתי את קווין צועק.
"זהו. אני גומר אותך עכשיו." זה היה קולו של ויליאם.
ירדתי למטה מהר, נעמדתי ליד הכניסה לסלון וראיתי את ויליאם ואת קווין משחקים משחק מחשב.
"קייט, הנה את," אמר קווין והמשיך, "אני מכסח את חבר שלך במכות רחוב."
"בחלום שלך." ענה לו ויליאם והם צחקו.
צחקתי גם אני, נכנסתי לסלון והתיישבתי ליד ויל. שמתי את ידי על כתפו, הוא נישק אותה וחזר למשחק. המחווה הקטנה הזאת ריגשה אותי כל כך, אני לא יודעת למה. בטח בשבילו זה שום דבר, מחווה קטנה, אבל בשבילי זה היה כל העולם. בלעתי את הגוש שהתיישב לי בגרון וצפיתי במשחק שלהם. גם אמבר ירדה למטה והתיישבה איתנו בסלון. היא ואני החלפנו בינינו חיוכים, וקלטתי את ריאן מסתכל עליה. מהמבט שלו לא היה אפשר להתבלבל. הוא בטוח בעניין שלה. איזה מצב מסובך.
קווין, ויליאם וריאן המשיכו לשחק, להתווכח ולצעוק. גברים והצעצועים שלהם, אמרתי לעצמי. אחרי עוד כמה סיבובים ראיתי שהשעה 18:00, שעה לפני ארוחת הערב, והחלטתי לעלות לנוח קצת. הייתי עייפה מאוד וחשבתי להזמין את ויל למעלה.
"ויל, אני עולה לנוח. אתה בא?"
"עוד מעט, אני קודם אשתיק את אח שלך," אמר והסתכל על קווין.
"נראה אותך," ענה לו קווין. חייכתי אליהם.
"טוב, אני למעלה." אמרתי וקמתי לכיוון המדרגות.
הסתכלתי עליהם עוד פעם אחת לפני שעליתי וראיתי אותם שקועים במסך. הם יכולים להישאר כאן שעות, חשבתי לעצמי וגלגלתי עיניים. עליתי לחדרי, נכנסתי למיטה ונרדמתי בשניות.
ויל העיר אותי בנשיקות. הוא נישק אותי בלחי ובמצח ועל השפתיים. איזה כיף להתעורר ככה.
"קומי, ישנונית. אימא שלך כבר סידרה את השולחן. עוד מעט מתחילים לאכול."
התמתחתי וחייכתי. "לא רוצה," אמרתי בקול מתפנק, והסתובבתי במיטה. ויליאם התיישב על המיטה ומשך אותי אליו לחיבוק חזק. אוו, הגבר הלא ייאמן הזה יושב אצלי בחדר ומחבק אותי. מי היה מאמין. בטח לא סקרלט, חשבתי לעצמי וחייכתי.
"עד עכשיו שיחקתם?"
"כן," ענה לי.
"בנים," אמרתי ונענעתי בראשי, ויליאם חייך בתגובה.
איזה כיף לראות אותו ככה, בלי כל המחסומים שלו, לראות אותו נהנה מדברים פשוטים בלי מטוסים פרטיים ובלי מכוניות יוקרה.
"קדימה, בואי, אנחנו צריכים לצאת הערב," אמר ונעמד.
"מי למטה?" שאלתי והתיישבתי במיטה.
"כולם, בואי."
"טוב, אני שוטפת פנים ויורדת." קמתי מהמיטה והלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים. ויליאם נשען על המשקוף והסתכל עליי.
"מה?" שאלתי.
"יפהפייה."
חייכתי אליו. זו הפעם הראשונה שהציניות שבי לא סותרת אותו מיד, הוא באמת גורם לי להרגיש יפה וסקסית.
"בוא נרד." אמרתי לו, לקחתי את ידו וירדנו במדרגות.
"היי, קייט, איך ישנת?" שאלה אמי.
"מעולה, לא הייתה מזיקה לי עוד שעה," עניתי.
היא חייכה אליי והמשיכה בהכנות לארוחת הערב. נכנסנו לסלון, אדוארד עמד שם ובחן את בקבוק היין שוויל הביא.
"ויליאם, לא היית צריך." אמר אדוארד והצביע על הבקבוק. נראה לי שהוא הבין כמה הבקבוק הזה שווה.
"זה בדיוק מה שאמרתי לו, אבל הוא התעקש," אמרתי לאדוארד.
"אהה, זה כלום." אמר ויליאם בביטול.
בטח זה כלום, בשבילו הכול זה כלום.
"נשתה את זה בערב, אחרי הארוחה." אמר אדוארד והניח את הבקבוק בארון המשקאות שלו.
הוא התיישב על הספה ופנה אליי. "אז מה נשמע, קייט? איך במשרד?"
"נהדר, תודה." עניתי בקצרה. ממש קיוויתי שלא יתחיל עם החקירות שלו עכשיו, וכמה שהעבודה הזאת מסוכנת ובלה בלה בלה.
"אני עדיין חושב שהעבודה הזאת לא מתאימה לך." מפתיע.
"אדוארד, זה מה שאני עושה." מה עוד אני יכולה להגיד? ויליאם ישב בשקט ולא התערב, אני יודעת שגם הוא לא מרוצה מעבודתי, אף על פי שהוא מעולם לא אמר לי את זה במפורש.
"יש לך בכלל עבודה?" שאל אדוארד.
"אתה לא תאמין כמה." עניתי בתקווה שכאן זה יסתיים, אבל התברר שאין לי מזל כזה.
"הפסקת לחפש עבודה בתחום הפרסום?" שאל.
יום אחד הוא ואימא עוד יהרגו אותי עם השאלות שלהם על העבודה.
"את מחפשת עבודה בתחום הפרסום?" קפץ ויליאם והתערב בשיחה.
יופי, רק זה היה חסר לי. מר 'אני יכול לעשות הכול' נזכר להתערב.
"לא, חיפשתי מזמן," עניתי לוויליאם ואז הסתובבתי חזרה אל אדוארד, "חקירות זה מה שאני עושה עכשיו. למה אתה ואימא לא יכולים לקבל את זה?" שאלתי בקול עצבני.
"כי זאת עבודה מסוכנת." אמרה אמי, שבתזמון מעולה בדיוק נכנסה לסלון.
מובן שגברת שתלטנית תגיד את דעתה, גם אם לא נשאלה.
"מה אתה חושב על כך, ויליאם?" שאלה אמי את ויל, ואני מיד התפרצתי.
"אימא! מה זה משנה מה ויליאם חושב על כך?" נזפתי בה. ויליאם כמובן לא התייחס אליי.
"אדריאן, אני חושב שזה מסוכן ולא מתאים לה." אמר.
הרגשתי כאילו לקחו אקדח וירו לי בראש, או שאולי קיוויתי שזה מה שיקרה.
"אז תנסה לדבר איתה, אולי לך היא תקשיב." היא אמרה לו.
"הלו, אני יושבת כאן אם לא שמתם לב?!" עניתי בעצבים.
"אדוארד יסדר לך ראיון עבודה, טוב?" שאלה אמי.
"לא, אימא! ואת יודעת למה? כי אדוארד לא יסדר לי ראיון אלא הוא יכפה עליהם לקבל אותי באמצעות הקשרים שלו, וזה בדיוק מה שאני לא רוצה. אני רוצה שיקבלו אותי בזכות עצמי."
"אבל סקרלט התקבלה ככה, ותראי אותה," אמר אדוארד.
"אני לא סקרלט, אני רוצה להצליח בכוחות עצמי."
"את עקשנית," נזפה בי אמי.
"ואת כל הזמן מנסה לסדר לי את החיים, את לא מבינה שהם כבר מסודרים." אמרתי לה בעצבים. בדיוק באותו הרגע נכנסה אמבר לסלון.
"היי," אמרה בעליזות, אבל אף אחד לא ענה לה. שתיקה מעיקה השתררה באוויר.
"מה קרה?" שאלה והסתכלה עלינו.
"כלום, חמודה. בואי, מתחילים לאכול." אמרה לה אימא בחיוך מאולץ והלכה למטבח.
נשארנו לשבת בסלון בשתיקה רועמת, ואז איימי נכנסה לבית וחיבקה את אמבר. יופי, קצת הסחת דעת לא תזיק, חשבתי לעצמי. אחרי כמה דקות אמי קראה לנו לבוא לאכול. אדוארד קם והלך למטבח, וגם אני וויל נעמדנו. ויל תפס את ידי וסובב אותי אליו.
"למה לא סיפרת לי שאת מעוניינת בתחום הפירסום?"
"ככה, כי זה לא עניינך."
"למה את מדברת ככה?"
"כי הבהרת היטב את הכוונות שלך לגביי. אתה מזיין והולך, אמרת את זה בעצמך, אתה לא נשאר. הצעת לי קשר שבו יש בינינו סקס בלבד, אז אני חושבת שחיי הפרטיים לא אמורים לעניין אותך."
"אז למה הזמנת אותי לכאן?"
"למה באת?"
"קייט..." התחיל לומר אבל השתתק. נראה לי שהגזמתי, הוצאתי עליו את כל הכעס שהצטבר בי וקיוויתי שלא פגעתי בו או משהו כזה.
"אני לא נשאר לישון כאן היום." אמר בסופו של דבר. פאק, אני והפה הגדול שלי.
"ויליאם, אני מצטערת, לא התכוונתי. אני שמחה שאתה כאן, באמת, אני עצבנית על ההורים שלי, לא הייתי צריכה להגיד את זה. בבקשה, בוא נדבר על זה אחר כך, הם מחכים לנו."
"טוב." ענה לאחר שתיקה של כמה שניות, ואז הוסיף, "אבל ממש לא סיימנו לדבר."
מזל, חשבתי לעצמי, אם הוא היה הולך עכשיו, בני משפחתי לא היו מדברים איתי. במיוחד אמבר.