תפסתי אותך

פרק 20 המשך 1

צלצול הנייד של ויל העיר אותנו. ויל התרומם מעט כדי לקחת אותו מהשידה ונזהר לא להזיז אותי. גם לאחר שענה לשיחה המשכתי לשכב בעיניים עצומות, סירבתי להיפרד מהרגע. לא שמעתי את חילופי הדברים, אלא רק את בקשתו של ויל מלואיס שימתין לו מחוץ לחדר בעוד חצי שעה יחד עם רוברט. הוא ניתק את השיחה ונשק קלות על ראשי.
"יפהפייה, הגיע הזמן לקום." אמר והעיר אותי בעדינות. אהבתי שהוא כינה אותי "יפהפייה", זה גרם לי להרגיש מיוחדת.
"מה השעה?" שאלתי תוך כדי התמתחות במיטה.
"כבר שבע. צריך להתארגן."
"אבל יש עוד זמן, הקרב מתחיל ב־22:00, לא?"
"כן, אבל חשבתי שתרצי שנלך לתא ונצפה קצת במשחקים המקדימים. מה את אומרת?"
"ברור!" עניתי בהתלהבות וקמתי לכיוון חדר האמבטיה לשטוף פנים ולהתעורר.
ויל סיים להתארגן והלך לכיוון הדלת.
"אני יוצא לכמה דקות למשרד, יש לי סידורים." צעק אליי ויצא מהחדר.
יצאתי מחדר האמבטיה וניגשתי לארון לבחור שמלה. בזמן שהתלבטתי איזו שמלה ללבוש, ראיתי על השידה את הארנק של ויל, לידו חבילת שטרות מהודקת בסיכה יקרה מזהב וצרור מפתחות. ליבי התחיל לפעום במהירות. זו הפעם הראשונה שנקרית בדרכי ההזדמנות לשים את ידיי על המפתחות שלו. מהר ולפני שאשתפן לקחתי את המפתחות, הפלתי אותם למגירה וסגרתי אותה מהר. הוצאתי מהארוןאחת מהשמלות החדשות וניגשתי למקלחת להתלבש, לסדר את השיער ולהתאפר. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אותו צרור מפתחות. זרקתי אותם מהר כל כך למגירה, שלא חשבתי על ההשלכות. פאק, איזו טעות, אם ויל ישים לב שהמפתחות אינם הוא יכעס מאוד, אני בטוחה. הספקתי להכיר אותו, ואני יודעת שזה באמת יהיה הסוף של הקשר הזה שלנו. איזו מטומטמת אני. כעבור כמה דקות שמעתי את ויל נכנס לחדר, הצצתי וראיתי אותו צועד לכיוון הארון, נלחצתי והתחלתי להזיע בידיים, התפללתי בתוך תוכי שהוא לא יסתכל על המדף וישים לב שמשהו חסר. החלטתי שאני חייבת להסיח את דעתו. לבשתי את השמלה, יצאתי מהר מחדר האמבטיה וקראתי לו.
"ויל, אתה יכול בבקשה לעזור לי לרכוס את השמלה?" שאלתי אותו, בתקווה שזו תהיה הסחת דעת מספיקה.
הוא התקרב אליי לאט, כאילו פחד ממני, וכשהגיע תפס את הרוכסן בשתי ידיו. הרמתי את ידי, כדי שוויל יוכל לרכוס את השמלה עד הסוף.
"תודה." אמרתי כשסיים.
הלכתי לארון כדי להסתכל על עצמי במראה ובכוונה סגרתי את דלת הארון. ידעתי שאני משחקת באש. דרך המראה ראיתי את ויל. הוא לבש חולצת טומי הילפיגר לבנה ומכנסי ספורט־אלגנט שחורים. לא משנה מה יגידו עליו, הבחור בהחלט יודע להתלבש ותמיד נראה כמו אל יווני. התיישבתי על המיטה ונעלתי את נעליי. כשסיימתי להתארגן נעמדתי וחיכיתי לתגובתו של ויל. ויל, שהיה בגבו אליי, הסתובב ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
"את יפהפייה." אמר וחייך אליי חיוך מלא שיניים.
"תודה, גם אתה לא רע בעצמך."
"את מוכנה?"
"כן." אמרתי ולקחתי את התיק.
ויל החזיק את ידי ויצאנו מהחדר. רק אחרי שנכנסנו למשרד יכולתי לנשום לרווחה. הסחת הדעת שלי עבדה מצוין. יצאנו מהמשרד לכיוון המסדרון, שם חיכו לנו לואיס ורוברט. אמרתי להם שלום מהיר והסתכלתי למטה לכיוון הזירה. האולם היה כבר כמעט מלא.
"יש הרבה קהל," אמרתי לוויל.
"כן, אני יודע. כל הכרטיסים נמכרו."
הקרב של ויל משך הרבה אנשים להיכל. הגענו לתא של ויל, לואיס ורוברט עמדו מחוצה לו בשעה שאני ויל נכנסנו. התיישבתי על הספה שפונה אל הזירה והתמלאתי התרגשות. בעוד שעתיים ויל עליה יעמוד בזירה ויתחרה. חששתי ממה שיקרה אם הוא יפסיד. ממה שהספקתי להכיר אותו עד עכשיו, יהיה לו קשה מאוד להתמודד עם הפסד, שלא לדבר על זה שאם יפסיד, טד לא יגלה לו איפה בילי נמצא. יותר מדי בסיכון היה על כף המאזניים.
הקריין הכריז כי הקרב הבא יתחיל בעוד כמה דקות ועדיין אפשר להמר. ויל בינתיים מזג לשנינו כוסות יין.
"זה לא טוב לשתות לפני הקרב." אמרתי לוויל.
"זה בסדר, רק כוס אחת. הקרב בעוד שעתיים." אמר לי והגיש לי את הכוס.
"אבל רק אחת." אמרתי בהחלטיות והנפתי לכיוונו אצבע לאות אזהרה, שיבין שאני רצינית.
"כן, המפקדת." אמר בחיוך תוך כדי הצדעה והתיישב על הספה.
"ויליאם, אני לא צוחקת, כוס אחת וזהו."
"אם לא הייתי יודע, הייתי אומר שאת דואגת לי." אמר וחייך את החיוך היהיר שלו.
"כמה שאתה מרוצה מעצמך."
"מרוצה מאוד."
הרמנו כוסית לחיי המשחק והניצחון של ויל והחזרנו מבטינו אל הזירה, שם יצא הקרב הראשון לדרך. אמנם צפיתי בקרב, אבל מחשבותיי היו במקום אחר. הייתי מתוחה מאוד והרגל שלי החלה לרעוד בלי שאשים לב, ויל הניח עליה את ידו להרגיע אותה.
"קייט, די. הכול יהיה בסדר. אל תדאגי." הנהנתי, לא יכולתי לדבר מרוב לחץ.
"אתה זוכר כתף ימין?"
"זוכר," אמר.
האווירה בחדר הייתה מתוחה, ורק צלצול הנייד של ויל הצליח לנער אותי מהמחשבות. ויל ענה לשיחה, הקשיב לכמה שניות ואז אמר לצד השני, "אני יורד." הוא ניתק, נעמד והתמתח. הסתכלתי מיד בשעון לראות מה השעה, וראיתי שכבר תשע בערב והגיע הזמן ללכת לעשות חימום. קמתי אחריו ונעמדתי מולו.
"אני צריך ללכת." אמר וחפן את פניי בין כפות ידיו.
הנהנתי בראשי וחייכתי, אבל בתוך תוכי כל הרגשות שלי כמעט התפוצצו ורק התחננו שלא ילך. לא יכולתי להתאפק יותר ופשוט קפצתי עליו בחיבוק חזק. הוא חיבק אותי חזרה וניסה לעודד אותי.
"יפהפייה, אל תדאגי. באמת שהכול בסדר."
חיבקתי אותו לא רק בגלל שדאגתי שמא יקרה לו משהו בקרב. מבחינתי זה היה חיבוק פרידה. חשבתי על מפתחות החדר שבמגירה וגיבשתי תוכנית. לא ידעתי מתי איישם אותה, אז החלטתי לזרום ולחכות להזדמנות הנכונה. אמנם עשרת הימים האלה היו מדהימים ושונים מכל חוויה אחרת שעברתי, אבל בתוך תוכי ידעתי שלעולם לא יהיה לי מספיק ממנו. ידעתי איזה קשר הוא מחפש ועם אילו בחורות הוא יוצא, וזה הספיק לי. אם ויליאם ינצח בתחרות הוא יוכל למסור לי את האינפורמציה על בילי גם בטלפון, ואם הוא יפסיד גם ככה לא יהיה לו מה לספר לי. אני לא אעמוד בעוד מפגש איתו פנים אל פנים, גם ככה זה כואב מדי.
עמדנו מחובקים בתא במשך כמה דקות שהרגישו כמו נצח, ופתאום ויל הרחיק אותי ממנו, ובלי אזהרה מוקדמת הרגשתי את שפתיו מלטפות ברכות ובאיטיות את שפתיי. לאט־לאט פי נפתח והלשון הסקרנית שלו חדרה פנימה והתחילה ללטף ולחקור את חלל הפה שלי. נסחפנו לנשיקה מהפנטת, והרגשתי את כל גופי מתעורר לחיים. רציתי אותו כל כך כאן ועכשיו, על הספה הזאת, אבל אז הוא הפסיק.
"אני. חייב. ללכת." אמר, ובין כל מילה נשק על שפתיי. הוא אחז בידי והלכנו יחד לכיוון הדלת. נעמדנו מאחוריה ולפני שהוא יצא הוא נישק אותי שוב נשיקה ארוכה, כאילו ידע שזו הנשיקה האחרונה. לא רציתי שהיא תיגמר, הלכתי לאיבוד בעולם שלו וזה היה נפלא. המשכנו להסתכל זה על זה ואז לחשתי באוזנו, "זה שלך, נמר, קח את זה."
"זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות." אמר ופתח את הדלת.
הוא הורה ללואיס להישאר איתי ורוברט הלך בעקבותיו. הוא הסתכל עליי פעם אחרונה וסגר את הדלת. נשענתי על הדלת וניסיתי להחזיר לעצמי את הנשימה. הורדתי את הנעליים והתהלכתי בחדר כמו משוגעת. הייתי לחוצה מאוד ולא הצלחתי לחשוב בהיגיון על מה שקורה לי, על מה שקורה לגופי. מעולם לא רציתי מישהו כמו שאני רוצה אותו. התיישבתי על הספה וכדי להירגע שיננתי בראשי את המנטרה "שלווה... שקט..."
הקרב האחרון הסתיים והכינו את הזירה לקרב הראשי. ברמקולים הודיעו שיש דקות אחרונות להימורים, תיארתי לעצמי שקומת ההימורים מלאה באנשים ויש לחץ רב על הקופות. מזגתי לעצמי עוד כוס יין, שלישית במספר, וחיכיתי במתח. כעבור כמה דקות נשמעו ברקע תופים המבשרים על סיום ההפסקה ותחילת הקרב. רעד עבר בגופי ולבי החל לפעום מהר.
אנשים אחרונים נכנסו לאולם והתיישבו במקומם בזמן שהכרוז החל לדבר. "הגענו לקרב המרכזי של הערב. קרב של פעם בחיים. אני רוצה להכריז על המתמודד הראשון, הוא הגיע אלינו מאוקלהומה סיטי, טד 'המפצח' ריטר..." רוב הקהל הריע בקולי קולות וכמעט כל ההיכל היה על הרגליים, והיו כמה בודדים שקראו קריאות בוז.
שנאתי את טד. אפילו לא רציתי לחשוב מה היה קורה אילו ויל לא היה מגיע בזמן באותו היום. פתאום נזכרתי שאפילו לא שאלתי אותו איך הוא הופיע שם מלכתחילה אבל עכשיו זה כבר לא משנה. הסתכלתי עליו הולך לכיוון הזירה עטוף בחלוק ועברה בי בחילה. הוא הוריד את החלוק, נתן אותו למאמן שלו ונכנס לזירה, הסתובב בזירה עם הפנים לקהל, החל לעשות פוזות ולהרים את הידיים באוויר.
הכרוז קרא לשקט באולם והחל להציג את ויל. "ובצד השני, הוא מגיע אלינו מניו יורק, כן, חבר'ה, הוא אחד משלנו, האחד והיחיד, ויליאם גולד..."
ברגע זה כל הקהל קם על הרגליים. עברה בי התרגשות מטורפת, הרגשתי שלבי עוד שנייה יוצא ממקומו. ויל הלך לכיוון הזירה בחלוק לבן, הוא עצר בשורה הראשונה ליד סטיבן וליד בחורה שלא זיהיתי, תיארתי לעצמי שזו אחותו כי ידעתי שהיא מגיעה, הוא נתן לה נשיקה בלחי והמשיך לזירה. המאמן שלו הוריד לו את החלוק, ויל החליף איתו כמה מילים, הם נגחו זה במצחו של זה ואז ויל עלה לזירה. אני יכולה להישבע ששנייה לפני שהוא נכנס הוא הסתכל לעברי. השופט קרא להם להתקרב אליו וחזר בפניהם על הכללים - אסור לבעוט לאזור המפשעה, אסור לנשוך וכו'. הם נתנו הצמידו כפפות לאות הסכמה, התרחקו זה מזה ונעמדו במקומותיהם.