תפסתי אותך

פרק 29

ביום שלישי, בזמן ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים, חשבתי על כך שכשדיברתי עם ויליאם, לא סיפרתי לו שאני טסה לבקר את המשפחה שלי בסוף השבוע, וידעתי שאני צריכה לעדכן אותו. חשבתי אולי לערוך במשרד וביקור פתע. זו תהיה הזדמנות טובה להודות לו על המצלמות ועל כך שהזמין לנו שולחן בטורו להערב.
לבשתי חצאית מיני שחורה, חולצה מכופתרת לבנה וז'קט שחור מחויט, את שיערי השארתי פזור, ויליאם אוהב אותי עם שיער פזור. לקחתי את התיק וכשנזכרתי שיש לי מעקב היום, לקחתי את אחת מהמצלמות החדשות והיקרות שוויליאם קנה לי. לא אהבתי את העובדה שהוא קנה לי אותן אבל אם הן כבר אצלי אז כדאי שאשתמש בהן, ויצאתי מהבית. נסעתי ברכבי לבניין גולד אבטחות בע"מ. זכרתי שהוא אמר ששם נמצא משרדו הראשי.
חניתי בחניון ליד הבניין והלכתי ברגל. הבניין עצמו מרהיב ביופיו ומרשים. בכניסה נכתב באותיות זהובות גדולות "גולד אבטחות בע"מ", מקורי מאוד, חשבתי לעצמי בציניות. הבניין היה גבוה מאוד וקירותיו החיצוניים היו עשויים מלוחות זכוכית משולבים בפלדה. נכנסתי דרך דלתות מסתובבות הישר לתוך לובי נרחב בעל תקרות גבוהות. ביני לבין דלפק הקבלה הגדול שמאחוריו ישבו שתי פקידות לבושות בקפידה, הפרידה עמדת בידוק עם שני שומרים בכל עמדה, ומשני צידי האולם היו מעליות.. האבטחה נראתה לי מעט מוגזמת. מה יש פה? זהב? ואז הבנתי שאין לי מושג לאן אני צריכה ללכת. גם אם הייתי מצליחה לעבור את השומרים, לא ידעתי באיזו קומה נמצא משרדו. הנחתי שהוא בקומה האחרונה אבל שאתקשר העדפתי להתקשר ולוודא. זאת תהיה חצי הפתעה. חייגתי אליו, היה צליל חיוג כמה שניות וזה עבר למזכירה אלקטרונית. ניסיתי שוב, אבל הוא לא ענה. לא נשארה לי ברירה וניגשתי לקבלה בתקווה שיקשרו אותי לוויל או לדיוויד.
"שלום, אני לוויליאם גולד."
"קבעת פגישה?"
"לא, אבל אם תתקשרי אליו, תראי שזה בסדר."
"גברתי, אני לא יכולה לעשות את זה אם אין לך פגישה."
"אני מבינה, אבל אם תחייגי למזכיר שלו, לדיוויד, הוא יאשר לך את זה." אמרתי לה ואז שמעתי קול מאחוריי.
"אין צורך להתקשר, היא תעלה איתי." הסתובבתי וראיתי את לואיס.
חייכתי אליו חיוך רחב, רציתי לקפוץ עליו בחיבוק אבל ידעתי שזה לא יהיה ראוי. הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה בחום רב.
"אני כל כך שמחה לראות אותך."
"אני שמח שנתקלתי בך. בואי, אלווה אותך."
עשיתי פרצוף של "אמרתי לך" לפקידה, שהייתה המומה, והלכתי אחריו. עברנו מהצד ולא דרך הבידוק היישר למעליות. כל האנשים בלובי הסתכלו עליי ולא הבינו מי אני ומה אני עושה עם המאבטח של מר גולד, וזה הסב לי הנאה. נכנסנו למעלית שנפתחת רק במפתח, והבנתי שלוויליאם יש מעלית פרטית, ברור.
"ויל במצב רוח טוב היום?" שאלתי את לואיס במעלית.
"את לא קוראת עיתונים, אני מבין."
לא הבנתי מה עומד מאחורי ההערה הזאת.
"דווקא כן, אבל היום לא יצא לי. למה?" שאלתי בחצי בלבול.
"את תגלי עכשיו." אמר בחיוך.
דלתות המעלית נפתחו בקומה האחרונה, כמו שצפיתי, היישר לעוד עמדת קבלה ובה שתי פקידות, גם כן לבושות בקפידה מוגזמת, ומאבטח נוסף ליד הדלת. מה נסגר עם האבטחה סביב ויל? הפקידות נראו לי לחוצות, לואיס הנהן להן בראשו, או לשלום או לאשר להן שזה בסדר שאכנס איתו, ונכנסנו ללובי נוסף גדול. בלובי הזה עמדו שתי ספות גדולות וביניהן שולחן עגול וממנו נמשך מסדרון ארוך שמשני צדיו דלתות עשויות זכוכית. המסדרון היה ריק ולא ראיתי אנשים מסתובבים בחוץ. לואיס ביקש ממני לחכות ליד הספות ונעלם במסדרון. פתאום שמעתי צעקות.
"אני אקנה את העיתון הזה, אפטר את כל העובדים, ואמכור אותו בחתיכות לכל המרבה במחיר."
זה היה קולו של ויליאם.
"ויל, תירגע, אתה עצבני ולא חושב בהיגיון." אמר קול שלא זיהיתי.
"זה חופש הדיבור של העיתונים היום." אמר קול נוסף.
"לא אכפת לי. תקנה את העיתון היום!" אמר ויל נחרצות לאחד האנשים שאיתו דיבר.
ואז ראיתי את דיוויד.
הוא נראה מופתע וחיבק אותי. "היי, קייט, מה שלומך?"
"בסדר, דיוויד."
"ויליאם יודע שאת כאן?"
"לואיס מודיע לו עכשיו."
"קראת את העיתון היום?"
"לא, מה היה בעיתון היום?" זו כבר הפעם השנייה ששואלים אותי את זה. עכשיו ממש סקרן אותי מה הסיפור.
"אל תשאלי, ויליאם עצבני מהבוקר. כולם כאן הולכים על קליפות ביצים לידו."
יופי, אמרתי לעצמי, מצאתי זמן לבוא לספר לו משהו שעלול להכעיס אותו עוד יותר. ההיגיון שלי צעק לי 'תברחי וכמה שיותר מהר ורחוק,' אבל אחרי כמה שניות השתרר שקט במקום והנחתי שלואיס הודיע לוויליאם שאני כאן. פתאום ראיתי את ויל הולך לכיווני, וכל מה שיכולתי לחשוב באותו הרגע זה שהוא נראה מושלם כל כך בחליפה מחויטת שזה ממש פשע. דיוויד אמר לי שלום ומיהר לפנות את השטח, והנחתי שזה בטח לא טוב.
"קייט, הכול בסדר?" שאל אותי ויליאם.
"כן, כן, הכול בסדר."
"בואי למשרד שלי," אמר וחיפש בעיניו את דיוויד.
"דיוויד!" צעק משלא ראה אותו.
"כן, בוס." הוא קפץ ממשרדו.
"שאף אחד לא יפריע לי."
"כן, בוס."
ויל הניח את ידו על גבי והוביל אותי אל משרדו. הוא פתח את הדלת ונכנסתי למשרד גדול ומפואר. במרכז החדר עמד שולחן עץ מאסיבי, מאחוריו ספרייה מלאה בספרים ובקלסרים, גדול בפינת החדר הוצבו ספות לצד בר משקאות ומולן ניתב שולחן נוסף, קטן הרבה יותר. ויל סגר את הדלת אחריו ובלחיצת כפתור הכהה את החלונות.
"אני מקווה שאני לא מפריעה לך." אמרתי לו והרגשתי את ידיו על כתפיי. התגעגעתי כל כך למגעו. הוא סובב אותי ונישק אותי בלהט, לשונו נדחקת לתוך פי. נתתי לה להיכנס ולהרטיט לי את הלב.
"החצאית הזאת... אני לא אוהב אותה." לחש תוך כדי הנשיקה.
"למה?" שאלתי בפליאה.
"היא מחרמנת את כל מי שמסתכל עלייך."
"היא בסדר גמור." עניתי בחיוך.
הוא חייך אליי חזרה, המשיך לנשק אותי ותוך כדי הוא תפס את ידי והניח אותה על איבר מינו ואמר, "זה מה שהחצאית שלך עושה לכל מי שמסתכל עלייך." הוא שיחרר את ידי וידיו הרימו לי את החצאית. "אני לא רוצה שתלבשי אותה."
המילים והמעשים שלו חרמנו אותי, אבל מה הוא חושב? שהוא יגיד לי מה ללבוש? אני אלבש מה שאני רוצה, חשבתי לעצמי, אבל לא עניתי לו. לא רציתי להיכנס איתו לוויכוח ולהכעיס אותו עוד יותר, הבנתי שהוא עצבני. הוא דחף אותי בעדינות לאחור עד שהרגשתי את השולחן מאחוריי, נשענתי עליו והוא התכופף והוריד לי את התחתונים עד שנפלו לרצפה. לא האמנתי שהוא מתכוון לשכב איתי כאן, במשרדו, זה לא נראה לי אמיתי וכבר הרגשתי את הרטיבות בין רגליי. הוא ליטף לי את הישבן והפליק עליו קלות.
"אני אוהב את הישבן הזה."
"אני שמחה, ולא, הייתי צריכה להחליף אותו." אמרתי בשובבות.
"טיזרית קטנה." אמר, הרים לי רגל אחת והניח אותה על ירכו. הוא הסתכל עמוק בעיניי, שלח את אצבעותיו המיומנות למטה והחל ללטף אותי בעדינות. אחזתי בדש המקטורן שלו כדי לייצב את עצמי, והוא התכופף אליי לנשיקה ארוכה וחושנית. הרמתי את ידיי וכרכתי אותן סביב עורפו, נהנית מהטעם שלו ומהריח שלו, והרגשתי שאני חייבת אותו כאן ועכשיו. באותו הרגע הוא החליק לתוכי את אצבעו ואני שלחתי את ידיי לאחור כדי לאחוז בשולחן. קימרתי את גבי וכל גופי רעד מעונג.
"תפתחי את החולצה שלך," אמר בקול צרוד. הוא הפסיק את מה שעשה, פתח את מכנסיו והלביש על איבר מינו קונדום. אני פתחתי מהר את הכפתורים בחולצתי. הוא הרים את רגלי השנייה על רגלו, משך אותי אליו, חדר לתוכי בפראות וחסם את הגניחות שלי בנשיקה סוערת.
"אני אוהב שאת תמיד מוכנה בשבילי." לחש באוזני והגביר את הקצב.
בידו האחת הוא החזיק אותי שעונה על קצה השולחן, ובידו האחרת שחרר במיומנות את שדיי מהחזייה וליקק את פטמותיי בזו אחר זו. התחלתי להרגיש שאני קרובה מאוד לקצה ושאני צריכה אותו כל כך.
"אל תפסיק." התחננתי.
"לא הייתה לי כוונה כזאת," הוא מלמל לתוך הנשיקה, השכיב אותי על השולחן, נשכב עליי ותפס את שתי ידיי מאחורי ראשי. אלוהים. קימרתי את הגב כדי לקבל אותו הכי עמוק שאפשר והוא הגביר את הקצב. גנחתי וצעקתי, וויליאם נישק אותי כדי לחסום את הקולות. הרגשתי את הדגדוגים מתפוצצים לי בבטן.
"תגמרי בשבילי, אני רוצה להרגיש אותך." לחש לי באוזן, וכאילו היה לו כפתור נסתר ששלט בגופי, גמרתי באותו הרגע והוא מיד אחריי. כזאת שליטה הייתה לו עליי. ויל נשכב עליי מתנשם ומיוזע, חיבקתי אותו חזק עד שהסדרנו את נשימתנו. הוא קם ויצא מתוכי והרגשתי ריקנות פתאום.
"בואי." אמר ומשך אותי אל מאחורי שולחנו הענקי. הארון נפתח והוביל אל מקלחת. ממש מפתיע, חשבתי לעצמי בציניות. הורדתי את הבגדים ונכנסתי לשטיפה מהירה, ויליאם הוריד בינתיים את בגדיו והביא לי מגבת רכה ונעימה להתנגב בה. אחרי שסיימתי להתלבש יצאתי למשרד הלא ייאמן שלו וישבתי בכיסא שלו. איזה כיסא של מלכים, חשבתי לעצמי, מפה הוא שולט בעולם. הסתובבתי בכיסא ואז הבחנתי בעיתון שהיה מונח על שולחנו. מיד הצצתי בכותרת:
"הטייקון ויליאם גולד, שכבש את עולם הטכנולוגיה, כובש עכשיו את עולם הנדל"ן."
אוו, אז על זה כולם מדברים.
"אל תאמיני לכל מה שאת קוראת," שמעתי לפתע את קולו של ויל מאחוריי.
הוא סובב אותי בכיסא לכיוונו, נשק לי על השפתיים, לקח את העיתון מידי וזרק אותו לפח.
"אני לא רוצה שתקראי את העיתון." אמר ונתן לי עוד נשיקה.
"לא יצא כמו שרצית?" שאלתי. לפתע הוא הרצין.
"לא רציתי את הכתבה הזאת, ומי שכתב אותה ישלם על זה ביוקר."
"למה אתה מתכוון?"
"אני הולך לקנות את העיתון ולפטר את כולם."
"ואז יכתבו עליך בעיתון אחר 'ויליאם גולד קנה עיתון,' אז תקנה גם את העיתון הזה?"
"כן."
"אתה חסר תקנה," אמרתי בחיוך והסתכלתי בשעון. "אני חייבת ללכת."
"בואי, אני אלווה אותך."
יצאנו ללובי, וויל ליווה אותי עד למעלית.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהחניתי סמוך למשרדי היה לעצור בדוכן עיתונים כדי לקנות את העיתון. אמנם יש לי אותו בבית, אני מקבלת עיתון בכל בוקר, אבל הייתי ממש סקרנית ורציתי לקרוא את הכתבה עכשיו. ידעתי שהוא עשיר אבל לא ידעתי עד כמה וזה סיקרן אותי.