תפסתי אותך

פרק 30 המשך

"לא. יש לך זמן עד יום שישי. אני רוצה שתישני אצלי בסוף השבוע."
פתאום נזכרתי שבכלל לא סיפרתי לו שאני נוסעת להוריי בסוף השבוע ופחדתי שהוא יתעצבן.
"מה קרה?" הוא שאל כשקלט את הבעת הבלבול שהייתה לי על הפנים.
"ויליאם, בסוף השבוע הזה אני טסה לשיקגו למשפחה שלי," אמרתי בלחש.
"מתי חשבת לספר לי?" שאל בכעס.
"רציתי לספר לך ביום שלישי כשבאתי אליך, אבל... היית עצבני, אז... חיכיתי להזדמנות אחרת."
"פתאום את מפחדת כשאני עצבני? את מעצבנת אותי כל הזמן."
לא כל כך ידעתי איך אני יוצאת מזה, לא רציתי לריב איתו.
"אני מצטערת."
"טוב, כשתחזרי. מתי את חוזרת? מתי הטיסות שלך?"
"ביום שישי ב־08:00 בבוקר וביום ראשון ב־18:00. אני אגיע היישר אליך."
זה בכל מקרה היה התכנון המקורי שלי.
"הבנתי, את צריכה הסעה לשדה התעופה?"
"לא, תודה, הזמנתי כבר מונית."
"טוב."
"אתה רעב? בא לך שנזמין לאכול?" שאלתי מהר בניסיון להעביר נושא.
"להזמין? את לא סומכת על עצמך במטבח?" הוא חייך. 'מעולה,' אמרתי בציניות, ידעתי שהוא לא ישכח לי לעולם את התקרית עם הלחם השרוף.
"תיזהר שלא אכניס לך משהו לאוכל בטעות." הוא צחק מכל הלב וזה ריכך אותי.
"כן, להזמין נשמע בטוח יותר."
"מעולה." אמרתי וקמתי מהר מהמיטה לפני שיתחרט, איזה כיף, הרווחתי את הזמן שרציתי.
הלכתי למטבח ולקחתי את עלוני הפרסום של המסעדות שאני מזמינה מהן אוכל בדרך כלל.
"מה בא לך לאכול? סיני, תאילנדי מוקפץ, פסטה?" צעקתי מהסלון.
הוא יצא מהחדר לבוש במכנסיים בלבד, ולרגע שכחתי מה רציתי להגיד. המראה שלו ברגע זה בהחלט התווסף לרשימת הסיבות למה כן.
"תאילנדי, לא אכלתי הרבה זמן."
"מעולה, אני מזמינה מוקפץ ואגרולים. זה בסדר?"
"כן, את נשמעת לי מומחית." אמר בהומור.
חייכתי אליו, אין לך מושג אפילו כמה, אמרתי לעצמי, והתקשרתי למסעדה.
"היי, אני רוצה להזמין." אמרתי למי שענה לשיחה.
"הו, היי, קייט." ענה הקול מהעבר השני.
"היי, ג'ון." אמרתי וחייכתי אל ויליאם. עכשיו הוא מבין עד כמה.
"את ההזמנה הקבועה?"
"כן, כפול שתיים."
"אהה, כפול שתיים, מישהו השיג אותי וחטף לי אותך." אמר ג'ון במבטא חזק.
"כן, ראית מה זה." צחקתי.
"איך פספסתי אותך..." הוא אמר שוב בצחוק.
"תפסיק עם השטויות שלך."
"טוב, ההזמנה תגיע אלייך בתוך חצי שעה." ג'ון אמר ואיחל לנו בתיאבון.
"תודה." אמרתי וניתקתי.
"אני רואה שיש לך מחזרים." אמר בהומור. הוא לא מפספס כלום.
"מי? ג'ון? הוא סתם נחמד אליי." חייכתי אליו.
"אם את אומרת."
הלכתי לכיוון הסלון, עליתי עליו והתיישבתי על רגליו. "האם אתה מקנא, מר גולד?" התגריתי בו.
הוא תפס אותי והתחיל לדגדג אותי. "זו קנאה? עוד לא ראית כלום." אמר והגביר את הדגדוגים.
"די! ויליאם!" צרחתי עליו והתחלתי לצחוק.
הוא נרגע לאט, נשכב עליי ונתן לי נשיקה ארוכה, הרשיתי לעצמי לטבוע בנשיקה שלו, לטבוע בים של זהב.
עשרים דקות מאוחר יותר צלצל פעמון הדלת. קפצתי מהספה והלכתי לפתוח את הדלת.
"היי, הזמנת אוכל?" שאל השליח מהמסעדה.
"כן, תודה. כמה זה?"
"30 דולר."
לקחתי את השקיות והנחתי אותן על הדלפק, הוצאתי כסף מהצנצנת שאני מחזיקה השיש, אבל ויליאם הקדים אותי ומסר לשליח שטר של 50 דולר.
"תשמור את העודף." אמר וסגר את הדלת.
הספקתי לראות את הפנים המופתעות של השליח שהיה בהלם מהטיפ לפני שהדלת נטרקה.
"ויליאם! למה אתה צריך כל הזמן לשלם?" שאלתי אותו קצת בכעס. זכרתי שמתישהו אמרתי לעצמי שאני אעיר לו על זה, אז זו הייתה הזדמנות מצוינת.
"כי אני רוצה."
"אתה בלתי אפשרי."
"גם את."
"יופי עכשיו גם לי יש תנאי לקשר שלנו - פעם אני משלמת ופעם אתה משלם על האוכל לסירוגין," אמרתי וסידרתי את האוכל על הדלפק.
"באמת נראה לך שאני אסכים לתנאי הזה? אל תעצבני אותי, אין מצב שזה יקרה בחיים."
"זה שיש לך הרבה כסף לא אומר שאתה צריך לשלם כל הזמן, וזו גם לא חוכמה כי יש לך יותר כסף מחצי מהגלובוס."
"חצופה קטנה, זה לא קשור, איפה ראית שגבר נותן לבחורה שלו לשלם?" אמר והתיישב ליד הדלפק. גלגלתי עיניים, זאת לא באמת הייתה שאלה אלא עובדה. גם ידעתי שהוא לא יסכים לזה בחיים, ולכן נתתי לזה לעבור. לא רציתי להתווכח או לריב איתו, אהבתי אותו כשהוא חופשי ושמח.
"אתה רוצה מקלות אכילה או מזלג?"
"לא אכלתי מוקפץ כבר הרבה זמן, אז אני לא זוכר איך אוכלים במקלות."
"יש משהו שמר גולד לא יודע?" חייכתי. "בוא, אני אלמד אותך. אתה רואה, תופסים את המקל התחתון בין האגודל והאמה ככה, ואת המקל השני מחזיקים מעל בעזרת האצבע, מבין?" הדגמתי לו איך אוחזים במקלות.
הוא ניסה לאחוז את המקלות אבל הסתבך. לקחתי חתיכת עוף בעזרת המקלות, הכנסתי לתוך פיו ונשקתי על שפתיו המושלמות.
"תגידי, מה אעשה איתך?" אמר והמשיך לנסות לאכול לבד. אחרי כמה ניסיונות כושלים הוא הצליח.
"כל הכבוד, נמר." חייכתי.
הוא הסתכל עליי ולא אמר דבר, תהיתי על מה הוא חושב.
"נו, טעים?" שאלתי.
"טעים. אני אגיד ללורן שתתחיל להכין לי מוקפץ."
הנהנתי והמשכנו לאכול.
ויליאם אכל בריכוז, ניצלתי את זה כדי להגניב מבטים לזרועות החזקות שלו. בשלב כלשהו הוא הזיז את היד, ואז הבחנתי שוב בקעקוע שלו. סקרן אותי מאוד לדעת מה משמעותו. בפעם הקודמת הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה, אבל חשבתי שאולי עכשיו, אחרי שנפתחנו יותר זה לזה, כבר לא תהיה לו בעיה, אז שאלתי שוב.
"ויליאם, הקעקוע שלך, מה הוא מסמל?"
הוא נעצר לרגע, הבחנתי שהוא מתקשה לרגע ואז הוא השתחרר.
"סתם קעקוע. אין לו כל משמעות." אמר והמשיך לאכול.
בסדר גמור, אמרתי לעצמי, אתה לא חייב לספר אם אתה לא רוצה.
"ותגיד, מה נסגר בסוף עם העיתון? קנית אותו?" שאלתי בניסיון לשנות נושא ולפתח שיחה על משהו.
"למה את שואלת?" שאל והסתכל עליי במבט תמוה.
"סתם מתעניינת בחיים שלך. אתה לא חייב לספר לי."
"קניתי אותו."
"ופיטרת את העיתונאי שרשם את הכתבה עליך?"
"עדיין לא, מחר אני מקבל בעלות על העיתון."
"ואז תפטר אותו?"
"כן."
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב." אמרתי והוא חייך.
"למה את חושבת ככה?"
"כי הכתב הזה נשמע לי כמו מישהו ששווה לשמור עליו, ועדיף שהוא יהיה איתך מאשר שיהיה נגדך. אני לא אומרת לך שאתה לא יכול להתעלל בו קצת ולהפחיד אותו, אבל אל תפטר אותו. תחשוב על זה רגע, אם היה לו האומץ לכתוב עליך, זה אומר עליו הרבה. עדיף שהוא יהיה בצד שלך."
"אני אקח את זה לתשומת ליבי." אמר בחיוך.
"חוץ מזה, אתה אוהב אנשים שעושים לך בעיות," אמרתי וקרצתי לו, ואז קלטתי שאמרתי את המילה "אוהב" במשפט. הייתי חייבת לתקן את זה. "לא התכוונתי לאוהב אוהב, אלא התכוונתי ל... אתה יודע..."
"אוהב?" שאל שוב בכוונה, הוא ראה שאני מתפתלת.
"לא, אוהב בצורה חברית."
"חברית?"
"לא! לא חברית כמו חבר..." התחלתי להסתבך עם עצמי, להזיע וכמעט נחנקתי.
"תירגעי, אני סתם מתעסק איתך, הבנתי למה התכוונת, ואת צודקת."
"באמת?" הסתכלתי עליו במבט מופתע.
"באמת."
"אז אתה לא תפטר אותו?"
"לא, אני רק אפחיד אותו קצת." הוא חייך אליי וגומות החן המושלמות שלו הופיעו על פניו. חייכתי חזרה לגבר היפה הזה. סיימנו לאכול, פיניתי את השולחן וסידרתי קצת, וויליאם נכנס לחדר להתארגן. בזמן שארגנתי את המטבח חשתי עצבות קלה, ידעתי שמהרגע שהוא יצא מביתי, אני לא אראה אותו עד יום ראשון. זה המון זמן, חשבתי לעצמי.
הוא יצא מהחדר לבוש בחולצתו המכופתרת ואת הז'קט והעניבה אחז בידו.
"אתה הולך?"
"כן, מחר יש לי פגישה חשובה בבוקר."
"אז מה? תישאר," אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב, "בבקשה."
"טוב, מספיק עם הפרצוף הזה. אני נשאר."
"יששש, איזה כיף!" אמרתי וחיבקתי אותו.
הוא התיישב על הספה והתקשר, שמעתי אותו מדבר עם העובדים שלו.
"אני נשאר לישון כאן, תשלח את רוברט להביא לי דברים מהבית, לורן תכין לי תיק." אמר וניתק, ומיד חייג שוב, בינתיים התיישבתי לידו וחיפשתי מה לראות בטלוויזיה.
"לורן, תכיני לי חליפה ותחתונים, מכנסי בד שחורים וחולצה לבנה. רוברט יבוא לאסוף את התיק בעוד כמה דקות."
לאחר שסיים את שיחותיו, בעודי מזפזפת בשלט, הוא פנה אליי ושאל, "אז מה רואים?"
"לא יודעת, בוא נזמין סרט."
"אני בוחר," הוא אמר.
הנהנתי בהסכמה. אבל הזהרתי אותו, "לא סרט דרמה." לא בא לי להזיל דמעה כמו בפעם הקודמת.
"בכיינית קטנה, אל תדאגי, לא דרמה." עשיתי לו פרצוף לא מרוצה והוא צחק. כמובן לא באמת אכפת לי מה נראה, העיקר שהוא כאן, לידי. מבחינתי יכולתי לשבת ולהסתכל עליו ערב שלם.
"למה לא הלכת לשיעור שלך ביום שני?" שאל פתאום.
שאלתו הפתיעה אותי. "איך אתה יודע על זה?"
"בריאן סיפר לי. הוא חושב שזה בגלל שהוא הזמין אותך לצאת איתו."
"ממש לא! נתקעתי בעבודה. וחוץ מזה, אתם מדברים עליי? מה, אתם חברים? חשבתי שהוא המאמן שלך," הזעפתי פניי, "הכול בגללך. אתה שכנעת אותו להתחיל איתי כדי לראות מה אני אעשה. ממש בוגר מצידך."
"מה פתאום! זה מה שאת חושבת? נראה לך שהייתי עושה דבר כזה? בחיים לא. למה, את שלחת את חברה שלך סקרלט לפלרטט איתי?"
"לא." אמרתי בתוקף. אפילו נגעלתי מהרעיון שלהם יחד.
"אז גם אני לא. הוא אמר לי שהוא רוצה להתחיל איתך ושהוא שם עלייך עין מזמן."
"באמת?"
"כן,"
זה לא מה שרציתי לשמוע. המצבגרוע ממה שחשבתי.
"אני מתכוונת ללכת מחר ולדבר איתו כרגיל, שיבין שמבחינתי כלום לא קרה."
"יופי, עכשיו אפשר להתחיל לצפות בסרט?"
"כן."
כמה דקות לאחר תחילת הסרט לואיס דפק בדלת. רציתי לקום כדי לפתוח לו את הדלת, אבל ויליאם הקדים אותי ולקח ממנו את הבגדים. הוא הלך לחדר להניח את הדברים ולהחליף למשהו נוח. כעבור דקות ספורות חזר לבוש במכנסי בד ובחולצה הלבנה. אני אוהבת לראות אותו לבוש כך. הוא נראה פחות מאיים ואפילו צעיר יותר. הכנתי לנו פופקורן עם חמאה, ואת הערב סיימתי במיטה בין זרועותיו המענגות.