תפסתי אותך

פרק 27

התעוררתי בבוקר עם חיוך על הפנים ולהפתעתי ויל היה לידי. הוא נשאר לישון אצלי. קמתי בשקט כדי לא להעיר אותו, וכשהתרוממתי לאטי, הבחנתי שוב בקעקוע שהיה על זרועו. ניסיתי לראות אם אני מצליחה להבין מה מצויר שם, בפעם אחרונה ששאלתי אותו על הקעקוע הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר עליו, מעניין מה מסתתר מאחורי הקעקוע הזה. אני אוהבת דברים עם משמעות, אבל את זה לא הצלחתי להבין. התעטפתי בחלוק ויצאתי מהחדר לסלון בשקט. הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ אם.טי.וי והתחיל להתנגן השיר של שאניה טוויין - "אתה לא מרשים אותי". אני מתה על השיר הזה!
רציתי לפנק אותו ולהכין לו ארוחת בוקר, או לפחות לנסות, אז הלכתי למטבח וחיטטתי במקרר. בחרתי להכין לנו חביתת ירק, מתכון פשוט של ביצים, קצת מלח ופלפל, איזשהו ירק, אולי בצל, גבינה, לא משהו מסובך. הכי חשוב זה להקפיד שהיא לא תישרף. הוצאתי מהמקרר גבינות וירקות, חיממתי לחם בטוסטר והתחלתי לחתוך בצל ופטרוזיליה לחביתות. זה אמנם לא יהיה ברמה של לורן, השפית שלו, אבל זה יהיה אכיל. תוך כדי ההכנה לא הפסקתי לפזז במטבח לצלילי המוזיקה שבקעה מהטלוויזיה. הייתי כל כך שקועה בהכנה שלא שמתי לב וכמעט שרפתי את החביתה הראשונה. הסתכלתי עליה בתסכול, לא נורא, ניחמתי את עצמי והנחתי אותה בצלחת על הצד הלא שרוף, אני אוכל אותה. שמתי את החביתה השנייה במחבת. המשכתי לחתוך ירקות, וכל הזמן הצצתי לכיוון המחבת. אין מצב שאת זאת אני שורפת! סידרתי את הירקות על צלחת והנחתי אותה על הדלפק, הנחתי את החביתות על הדלפק והוספתי כמה סוגי גבינות. סיימתי לסדר את הדלפק בשילוב של כמה תנועות ריקוד, הסתכלתי עליו בגאווה וחייכתי לעצמי. ואז הרחתי ריח שרוף מהטוסטר. פאק, הלחם! הוצאתי מהר את הלחם השרוף מהטוסטר וזרקתי לפח. פתחתי את החלון ונפנפתי עם המגבת כדי שהריח יצא מהחלון והכנסתי לחם חדש. כשהרמתי את העיניים לכיוון חדר השינה, ראיתי את ויליאם נשען על הקיר ומסתכל עליי בחיוך מאוזן לאוזן. כשהתחיל להתקדם לעברי שאלתי, "כמה זמן אתה עומד שם?" קיוויתי שהוא לא ראה.
"מספיק זמן בשביל לראות אותך שורפת את הלחם." פאק, הוא תפס אותי על חם.
ויליאם התקרב אליי, נתן לי נשיקה על הפה והתיישב. לעולם לא יימאס לי מהשפתיים המושלמות שלו. הן משכיחות ממני הכול.
הוצאתי מהמקרר מיץ תפוזים והתיישבתי מולו. "אני מקווה שתאהב, זה לא ברמה של לורן, אבל אכיל." הרגשתי צורך להזהיר אותו.
"אני בטוח שזה טעים, תוציאי את הלחם מהטוסטר שלא יישרף שוב." מעולה, אמרתי לעצמי בציניות, עכשיו הוא יזכיר לי את זה כל הזמן.
הוא לקח ביס ואמר, "זה טעים יותר."
מובן שלא האמנתי לו וידעתי שהוא אומר את זה כדי לא לפגוע בי, אבל נהניתי מהספק. הנחתי את הלחם על השולחן ולקחתי ביס. דווקא די התרשמתי, זה היה לא רע בכלל. הוכחתי לעצמי שאם אני רוצה, אני יכולה להכין אוכל טעים ואכיל יחסית.
"תגידי, איך נשברה לך המצלמה?" שאל אותי משום מקום. מאיפה הוא יודע? ואז הבנתי הוא נכנס לחדר וראה אותה על השולחן, אוף, רק שלא יתחיל גם הוא להגיד לי שהמקצוע שלי מסוכן ושאני צריכה להפסיק. אין לי כוח לשמוע את זה.
"היא נשמטה מידי," אמרתי ולגמתי ממיץ התפוזים. "אני כזאת מעופפת לפעמים. אבל לא נורא, יש לי שלוש מצלמות נוספות." הוספתי כדי להמעיט בחשיבות המקרה.
הוא הסתכל עליי, המשיך ללעוס את האוכל בפיו ולא אמר דבר. ידעתי שההסבר שלי לא שיכנע אותו לרגע, אבל לשמחתי הוא לא אמר כלום.
לקראת סוף הארוחה צלצל הנייד של ויליאם, הוא ענה כמו תמיד ברשמיות, האזין למשך שתי שניות, ניגב את הפה במפית וקם מהשולחן.
"מתי הם הודיעו לך?"
"אז זה סגור?"
"מתי הם רוצים לחתום?"
"ידעתי שהם יתקפלו בסוף."
"אני רוצה סודיות מוחלטת." אמר.
זה נראה כמו סגירת עסקה רצינית לפי השיחה הזאת.
הוא ניתק את השיחה ופנה אליי. "אני צריך ללכת, יש לי כמה סידורים." הנהנתי, אבל ממש התאכזבתי. דווקא עכשיו מי שזה לא יהיה נזכר להתקפל? לא רציתי שילך, רציתי שיישאר עוד קצת.
הוא חיבק אותי, נתן לי נשיקה ארוכה ונכנס לחדר לקחת את הדברים שלו. סידרתי בינתיים את השולחן, וכשיצא מהחדר ליוויתי אותו לדלת הכניסה.
"נדבר." אמר, נתן לי נשיקה אחרונה והלך.
נשענתי על משקוף הדלת והרגשתי כמו בתוך חלום. אם אני באמת חולמת, הלוואי שלא אתעורר לעולם.
כל היום התבטלתי בבית, סידרתי את התיק לעבודה ליום המחרת והזכרתי לעצמי לעבור דרך מייקל ולפתח את התמונות שצילמתי ביום שישי. זה היה תיק קל, מגיע לי אחד כזה אחרי התיקים האחרונים שהיו לי. דיברתי עם אמי והבטחתי לה שבסוף השבוע הקרוב אגיע לביקור. לאחר כמה שעות של צפייה בטלוויזיה ושל בטלה, התעייפתי, התארגנתי לשינה ונכנסתי למיטה. זהמיטה הייתה ריקה בלי ויליאם, אבל הריח שלו נשאר טבוע בסדינים ועזר לי להירדם כמו תינוקת.