שתיים על הכוונת

פרק 23- אקדמיית לוסי

עוד יום רגיל בארמון. גון פותר בעיות בממלכה, אנסטסיה במעבדה עובדת על שיקוי חדש, אנה קוראת על "נפלאות האקסקליבר" בסיפריית הארמון וביש הקטן שהיה כבר בן 11 שיחק לו באוסף החרבות הנדיר של הארמון שהיה במקרה ממוקם בספרייה.
"לאלא, תזהר! זה ישבר!" צעקה אנה תוך כדי הצלת פריט שביר יקר ערך.
"ממש קשה להילחם במזל הרע שלך" נאנחה אנה.
"אמא" התעלם ביש מדבריה של אימו "אני יכול להיות אביר?" שאל ביש בגאווה.
אנה לא הבינה מאיפה הוא הביא את זה "בחייך, אתה לא יכול לצאת החוצה ואתה מדבר על להיות אביר?"
אך ביש המשיך עם פרצופו המתחנן.
"אתה יכול. אני מניחה." אנה נכנעה.
"אז אמא- תחתמי על זה!" הציג לה מסמך כלשהו "זהו דף הורים להירשמות לבית ספר לוסי- האקדמיה לאבירים ואבירות צעירים!". "אני רוצה להיות חלק מהם! לא משנה מה!"
"אוקי אוקי, אני אחתום. אתה ממש עקשן" גיחכה אנה וחתמה על החוזה (כמובן שזה לאחר שקראה את הפרטים עד הסוף).
"תודה אמא. הלימודים יתחילו בקרוב. אני אתחיל להתכונן"
"למה אתה מתכוון ב'להתכונן'?" אנה שאלה.
"אני חייב להתאמן כדי לעבור את מבחני הכניסה. ומלבד זה התכוונתי גם לדברים חומריים. אני צריך להכין תיק, ציוד ודברים כאלה. כי בחינות הכניסה בשבוע הבא!" ביש הסביר.
"זה לא היה כתוב בדף ההורים. יש עוד משהו שלא כתוב שם?" עמדה אנה זועפת בבנה."
ביש היה ילד טוב. הוא לא רצה לשקר לאימו. "טוב.. אממ.. יש שמועות רבות שמבחני הכניסה כוללים דברים קשים. אבל אני מאמין שאני יכול לעשות את זה" הביט בה ביש בחיוך, אך נראה שחיוך זה לא מספק את אנה. "תרחיב במילים 'דברים קשים' בבקשה".
"אממ.. אני בעצמי לא יודע. אבל שמעתי שזה לא נעים. בכל מקרה אני אסתדר.  את לא צריכה לדאוג" ביש ניסה להרגיע את הרוחות. הוא מרגיש בטורנדו בלתי פוסק של כאב ודאגה מאימו. הוא ידע שהיא מהטיפוסים שכשמבקשים מהם להפסיק לדאוג הן רק דואגות פי 100 יותר.
"אמא, אני יהיה בסדר. מבטיח." אמר ביש בייאוש כאילו כבקשה של 'אמא תעזבי אותי'.
'אתה לא יכול להבטיח דבר שכזה. אבל אני סומכת עליך לגבי זה"
"מה שמדאיג אותי יותר זו הרוח הרעה שלך." "איך תרסן אותה?"
"טוב.. אני לומד אצל דודה אנסטסיה ומתנסה בשיקויים. הפרויקט שלי הוא לרסן את הקללה הזו."
"יש לקללה הגבלות. כרגע אני מסוגל לראות בן אדם ברדיוס 8 מטר למשך 8 דקות. ככל שכמות האנשים גדלה כך הזמן קטן, ככל שהרדיוס קטן הזמן גדל." "הצלחתי להבין את כל זה" אמר ביש בחיוך.
"אבל החקירה זה הצעד הקטן. אני עובד עכשיו עם חומרים. זה לא מסובך כשמתחילים לחשוב על זה ברצינות. אבל זה עדיין לוקח זמן. הרבה יותר משחשבתי." הסביר ביש.
ואנה רק דמעה במחשבה "הילד שלי גדל כל כך".
"טוב אמא, אני בחדר- מתאמן" "תקראי לי אם את צריכה משהו" ביש צעד לחדרו ואנה הינהנה. "זו הפעם הראשונה שאתה הולך לחדר מרצונך" צעקה אנה לעברו. ביש גיחך "כן, נכון" הוא אמר מבלי להסתובב אליה "ביי" הוא נופף לה ונכנס לחדרו.
"מעניין איך אתה מתאמן? טוב, אשאל אותך בארוחת הערב. הרגע גיליתי שאתה יכול להספיק לאכול ביחד עם כולם ולא להתבודד בחדרך." אנה אמרה כמעמידת פנים שמדברת עם ביש ונוזפת בו.
"טוב, בואו נתחיל באימונים" אמר ביש בהתרגשות.
לאחר זמן לא רב גופו של ביש נהיה חלש, ליבו דפק בחוזקה והוא הרגיש שסחרחורת חזקה תוקפת אותו.
"לעזאזל, בקושי עברו 20 דקות, למה אני כל כך עייף?" ביש לא האמין. הוא החל להטיל ספק בקשר הדם שלו עם משפחתו. "זה המזל הרע המעצבן הזה, נכון? די כבר! זו ממש קללה! הלוואי שהקללה הזאת תרד מעליי! אני לא רוצה אותה! היא מחלישה אותי! איך אוכל להתאמן כך?" התלונן ביש למשך כמה דקות ואז נרגע באמצעות הנשימות העמוקות שאנה לימדה אותו "טוב, זה רק סיבה לעבוד קשה יותר" אמר לאחר שנרגע.
"ביש!! ארוחת הערב מוכנה!" זו הייתה הפעם הראשונה שקראו לביש לארוחה, ביש רגיל שהיו מסלקים אותו אל חצר הארמון בזמן שהיו מניחים את הארוחה בחדרו.
"כבר הבנת את זה, אה?" אמר ביש בגיחוך מובך בזמן שירד בראשו.
אנה הינהנה בכעס והושיבה את ביש, לאחר מכן הביטה במבט כועס באנסטסיה שכנראה ידעה זאת גם.
אנסטסיה בחרה להתעלם ממבטה של אנה.
"טוב.. בואו נאכל. צריך לחגוג את העובדה שביש יכול לשבת איתנו לארוחה" אמר אלבין כדי להרגיע את הרוחות.
"למרות שמזמן יכל לעשות זאת" אמרה אנה בשילוב ידיים כעוס.
לאף אחד לא היה באמת מה להגיד על זה, לכן הם החלו לאכול.
"אז.. ביש, התאמנת קשה?" שאלה אנה בעיניין.
"לא ממש" הסמיק ביש. "הייתי בחדר רק למשך כ20 דקות" ציין.
"אפשר להתאמן ממש קשה תוך 20 דקות. אל תכביד על עצמך" עודד אותו גון.
"אתה רוצה להיות אביר, לא? כל אחד מתחיל ממשהו. לדעתי זה מעולה! כך תוכל להתקדם עוד ועוד עד להשגת היעד שלך!" עודד אותו גם אלבין שישב מימינו.
ביש כבר ממש הסמיק "תודה לכם! זה לא מובן מאליו בכלל! אני שמח כשאתם מאמינים בי!" אמר בחיוך רחב.
"הקללה גורמת לי לאבד אנרגיה ולהיחלש במהרה" פלט ביש אנחה.
"איזו קללה?" אנה מפחדת שנוספו לבנה עוד צרות.
"אתה מתכוון למזל הרע שלך?" שאל אלבין.
"אבא, למה קראתם לי בשם הזה? למה, כולי ביש מזל?"ביש לא הבין מדוע קראו לו כך מכל השמות בעולם.
אלבין השפיל את ראשו, הוא לא באמת רצה לענות לו על זה. "סבתא שלך, אמא של אלבין נפטרה ביום שנולדת. חקרנו את הנושא והבנו שיש לך כוחות של מזל רע. זה המקור לשמך." אמרה אנה לבסוף.
ביש כיסה את אוזניו מהרגע ששמע שסבתו נפטרה. הדבר שהוא הכי שנא לשמוע עליו היה מוות לאנשים תמימים שלא מגיע להם למות. הוא פשוט לא רצה להקשיב לאמו אך קולה של אנה היה ברור. הוא הבין כל מילה בסופו של דבר.
"אתה בסדר?" שאל אלבין כשהניח יד על כתפו כתמיכה כאילו היה בטון שחיזק בניין מתפורר.
ביש בכה. הוא לא רצה להגיד שהוא בסדר. הדבר היה נחשב כשקר וזה לא מתאים לו. במקום זה הוא החליט לשאול "אני זה שצריך לשאול אם אתה בסדר אבא"."זה כל כך עצוב".
"ביש הוא ילד רגיש" חשבה אנסטסיה לעצמה. "איך הוא יגיב כשיגלה שהוא נחטף ע"י ערפד וביודעין נהנה מחברתו?" "או שהוא זוכר זאת וזה רק מעלה על רגשותיו?" "אין לדעת" "בכל מקרה יש לעלות את זה לתשומת לב."
"אני בסדר בן, זה קרה ממזמן. כבר השתקמתי" אמר אלבין בחיוך מעט מזוייף. הוא ידע שהוא מתגעגע לאימו, גם כאשר שנא אותה- הוא כיבד אותה. ולאחר שמתה הוא הצליח לפרוץ את כל האהבה שלו אליה. אז כמובן- הוא היה עצוב. אך ידע שצריך לעבור הלאה.
"ביש. מדוע זה כל כך מעציב אותך?" שאלה אנסטסיה לפתע.
"מה את מדברת אנסטסיה? ואת מדברת על כך שאני חסר לב" גון התפרץ, פשוט בכל פעם שתהיה הזדמנות הם יקטלו אחד את השניה זה פשוט בלתי נמנע.
"ביש יודע למה התכוונתי" התעקשה אנסטסיה.
"זה מבאס אותי דודה" אמר ביש כשדמעות מבצבצות בעיניו.
"זה מבאס אותי שכולם חושבים שאני מפלצת בגלל המזל הרע שלי!" ביש הגביר את קולו והדמעות זלגו על לחייו.
"לא לזה התכוונתי!" אנסטסיה צעקה גם כן כדי להרגיע את מחשבותיו.
"כנראה שאתה לא זוכר. אז זה לא משנה.." אמרה אנסטסיה בשקט גדול הרבה יותר ממקודם. היא התביישה לומר זאת לאחר שגרמה לסערה שכזאת.
לא סתם כל יושבי השולחן נשארו פעורי פה לאחר דבריה.
"אממ.. עכשיו אני סקרן" אמר ביש אך ידע שזה לא יעזור לו. הוא ידע עד כמה חכמה דודה אנסטסיה. הוא ידע שברגע שהיא מחליטה משהו היא לא תשנה אותו וגם זו בדרך כלל ההחלטה הנכונה.
"טוב, סיימתי לאכול. אני עולה לחדר שלי" אמר ביש.
"לך לישון בבקשה. כבר מאוחר" אומנם אנה השתמשה במילת נימוס והמילים היו מכובדות למדי אך הטון שלה היה מפחיד כמעט כאילו היא מאיימת עליו ללכת לישון.
"כן בסדר. אלך לישון" ביש כמעט קיבל התקף לב מהמבט שקיבל מאנה לפני שנייה אך הסתיר זאת.
"לילה טוב" בירך את כולם והלך לחדרו.
"אנסטסיה את יכולה להסביר מה זה היה בבקשה?" אנה לא הבינה מה היא רצתה מבנה.
"היא רצתה לבדוק האם הוא זוכר את החטיפה" אמר גון. "לעומת בן 4 הוא מאוד חכם, היא רצתה לבדוק גם את רמת הזיכרון שלו"."והתוצאה היא שהזיכרון שלו לא היה ברמה של לזכור משהו שקרה כשהוא היה בטווח גיל צעיר" הסביר גון.
"רגע הוא לא כבר יודע שהוא נחטף? אני סיפרתי לו את הסיפור כבר כמה פעמים" אמרה אנה.
"את סיפרת לו שהוא נחטף?!" גון היה בהלם. ואנה התעלמה. בעיקר בגלל שלא ידעה כל כך מה להגיד.
"זוכרת שהשארת את את ביש לבד בבית והייתי אמורה להשגיח עליו?" אמרה אנסטסיה בחיוך קטן.
"מה עשית אנסטסיה?" שאלה אנה והייתה והייתה מתה להגיע כבר לנקודה.
"הבאתי לו שיקוי שיכחה שרקחתי. אז ליתר דיוק גון- רציתי לבדוק אם השיקוי עבד."
"הבנתי. בהחלט עדיף שהוא ישכח את זה" אמרה אנה במבט רציני.
"כדאי שנלך לישון גם אנחנו" הציע אלבין וכולם התפזרו.
הבוקר הגיע, והחל יום אימונים נוסף של ביש ויחד עם זאת עבד במעבדה עם אנסטסיה. כך כל יום עד ליום הבחינות.
"אתה בסדר. הקללה כמעט בלתי נראת עכשיו. אתה יכול להיות ברדיוס של 30 מטר עם עד כ700 אנשים לזמן של כשעתיים!"
"זה מטורף! אני מאוד שמח" אמר ביש בהתלהבות.
"בהנחה שתשתה את התרופה" הזכירה לו אנסטסיה. "גלולה אחת כל 5 שעות."
"כן, אני זוכר" אמר לה ברצינות והמשיך לשמוח.
"גם האימונים התקדמו מאוד טוב היום." ביש נראה מרוצה מהתוצאות והחל להתרגש "אוקיי! מחר עליי לעשות את הכי טוב שלי!" ביש היה נראה כמתפוצץ מהתרגשות.