שתיים על הכוונת

פרק 30- תמיד מוצא פתרון

הבוקר של יומו הראשון של הלימודים התחיל. לונה החליטה להיות אנרגטית לכבוד היום הראשון ללימודים. "בוקר טוב!" אמרה לונה להוריה תוך שהיא ממהרת להכין את טוסט החמאה האהוב עליה.
"בוקר טוב כולם!" אמר ביש כשירד מחדרו במהירות.
"אנחנו מגישים פנקייקים- המאכל האהוב עלייך לכבוד תחילת הלימודים שלך אדון ביש הקטן" אמרה אחת המשרתות החדשות. לאחרונה הגדילו את מספר המשרתים בהרבה.
"כבר אמרתי לך, לקרוא לי ביש זה בסדר, סברינה" התעקש ביש.
"אני ממהר. אני יוצא" סיכם ביש. אף על פי שלא התנגד לקחת פנקייקים לדרך.
"חיכיתי כבר שבועיים. סוף סוף אוכל לראות אותך שוב!" אמרו לונה וביש בליבם בעוד שהם יצאו במהירות לכיוון בית הספר עם ארוחת הבוקר האהובה עליהם בידם.
"הלוואי שנהיה באותה הכיתה!" התפלל ביש והיה נראה נרגש עד השמיים וזה גרם לו לרוץ מהר יותר לכיוון בית הספר.
"כמות התלמידים עדיין ענקית! ובית הספר עדיין מהמם!" אמר ביש ברגשות שחוזרת על עצמה. בדרך כלל לוקח לביש זמן להעביר על סדר היום דברים שריגשו אותו.
"לפי המכתב שקאיר נתן לי כשסיימתי את השלישי הכיתה שלי אמורה להיות c1"
ביש נכנס לכיתה וראה שם את לונה. הוא הסמיק. ומימינה היא ראתה את ג'ים. זה גרם לו להתבאס בענק.
"לעזאזל, למה גם הוא כאן? ועוד ליד לונה" חשב ביש בעצבנות.
"היי לונה. הרבה זמן שלא התראנו. זה נשמע מוזר אבל התגעגעתי". "מאוד אפילו" גיחך ביש וניסה לעבור בין הכיסאות בכדי לשבת מצידה השמאלי של לונה וזה כלל לעבור את הכיסא של ג'ים.
ביש ניסה לעבור בזהירות אך לא הצליח להיזהר מספיק מהרמת הרגל של ג'ים שביש נתקל בה קשות באיזור הבטן. נראה שהפגיעה הצחיקה את ג'ים כהוגן. "סקוטא, צא!" קרא ביש וסקוטא בלם את נחיתתו הגסה של ביש. "לפעמים כוח מחסה על ביש" אמר ביש כשלא הצליח להשתלט על כאבו. ג'ים לא אהב את זה. הוא פשוט לא אהב את ביש בשום צורה. הוא רצה להחטיף לביש עוד מכות.
"זה לא ביש. ג'ים פשוט שונא אותך" אמרה לונה כשעצרה את ג'ים בפעם השנייה.
"זה מעלה זכרונות" גיחך ביש והרגיש שצלעותיו נפגעו למעט.
"כן, זה מעלה. זה היה היום שהראתה לי גישה שונה לגמרי לחיים. תודה לך על זה" אמרה לונה בחיבה וביש פשוט חייך לה בתגובה חיוך שטותי ומאוהב ולאחר זמן קצר נזכר בכאבו שהרגיש לו כאילו כל איבריו הפנימיים מתהפכים להם ממקומם. "מדוע בכל פעם שאני מגיע למקום המדהים הזה אני צריך לעבור גם אצל האחות?" ביש לא הבין מדוע זה מגיע לו ונאנח קלות.
"החדר בקומה 9. נכון?" ביש שאל מבלי לחכות לתשובה. "אני כבר חוזר. אם המורה בא תגידו לו שאני אחזור בקרוב". ביש נופף ללונה והלך.
"מיה. תגידי לי שהכל בסדר ואחזור לכיתה" אמר ביש לאחר שהאחות מיה רק בהתה בן בחשדנות למשך דקות שלמות.
"יש לך חולשה פיזית כלשהי? " שאלה האחות.
"לא שידוע לי" הניח ביש לנכון.
"אז למה שתגיע אליי שוב?" "מה קרה הפעם?"
"אם לומר את האמת זה בזכות חבר לכיתה. הוא פשוט הכה אותי בבטן." הסביר ביש.
"בגלל, לא בזכות." תקנה אותו מיה.
"בזכות. מכיוון שעכשיו יש לי את הזכות להכות אותו חזק בעצמי. על כל מה שהוא עשה.." הסביר ביש.
"היום הראשון ללימודים וכבר יש לך אויבים. הולכת להיות לי הרבה עבודה עלייך השנה" היה צפוי שמיה תומר זאת עם טיפה של צחוק אך אף לא גיחוך קטן יצא מפיה. היא הייתה רצינית עד כדי פחד. ביש לא האמין שאישה נחמדה שכזו יכולה לתת מבט שכזה.
"פשוט תתחילי בטיפול" נתן לה ביש פרציף חמוץ. "טוב טוב" אמרה מיה והלכה להביא את הכלים הדרושים."בכל מקרה- את תצטרכי לתת כמה טיפולים גם לאויב שלי. ג'ים לין".
"אתה מכיר את הלונים? אחד מהם לומד כאן?" נבהלה מיה. היא הייתה נראת על תנאי לעילפון.
"מי הם כבר הלנים?" גיחך ביש. הוא רצה לשמוע שהם משפחה שיש לה עסק לליצנות או משהו כזה. הוא רק דמיין את ג'ים בתחפושת ליצן ופאה צבעונית, וכמובן שהוא לא שכח את האף האדום. זה גרם לביש לצחוק.
"הם משפחה של מתנקשים" אמרה מיה וזה הפסיק את צחוקו של ביש.
"אההה???? מה אמרתתת???" ביש לא האמין עורן כמעט הלבין.
"כן! נותנים להם משימה והם מחסלים את מי שצריך. ג'ים הזה שלך בטח הספיק להרוג מאות אנשים עד שהגיע לכאן" הסבירה מיה.
"אני מפחד" אמר ביש תוך כדי יאוש. "לא פלא שהוא תמיד הרגיש צורך לשים את עצמו גבוה ממני."
"הגיבור צריך להתמודד מול מתנקש כדי להחזיר אליו את אהובתו.. זה נשמע כמו סיפור מעשיות" חשב ביש בקול תוך שנכנס למין דיכאון קטן.
"אתה בריא עכשיו!" קראה מיה. "סיימתי לטפל באיברים שלך".
"תודה לך האחות מיה!" צעק ביש וחזר במהרה לכיתה.
"אם תרוץ מהר מדי הטפר יקרע! תזכור זאת לשבועיים הקרובים!" צעקה לו מיה בחזרה.
ביש לא רץ במהירות אסורה אך כן במהירות שתאפשר לו לא לפספס את השיעור הראשון בבית הספר היוקרתי והראשון בחייו. כל חייו ביש למד ממורים פרטיים מטעם הארמון הוא לא רצה להשאיר רושם שגוי. "אני אספיק!" הוא האמין בעצמו.
לפתע הצלצול הופיע והמורה ששמו לא ידוע הופיע אל מחוץ לדלת.
"היי. אני ביש גולד. הייתי אמור להיות בכיתה הזו. אך קרתה תאונה. אתה בטח כבר יודע עליה" ביש ניסה להסביר.
"אני לא יודע דבר בחור צעיר. עכשיו אם תסלח לי.." הפרופסור ניסה להתחמק מביש, הוא היה נראה כאילו זמן השינה שלו הוא שעתיים מתוך ה24. שיערו השחור מראה קמצוץ של שיער לבן, עינייו היו אפורות בהירות, כמעט לבנות, והוא היה גבוה אך טיפה כפוף.
ביש לא ציפה לתגובה הזו אך הניח לפרופסור לנפשו. "תתעדכן עם חברייך לכיתה לגבי הנאמר." אמר לו הפרופסור והלך במהירות במהלך המזדרון.
"ביש פתח את הפתח הקטן שנוצר בדלת בחוזקה לאחר הפגישה עם הפרופסור ואמר "לונה! היית אמורה להגיד למורה שהלכתי לטיפול קצר!".
"מצטערת ביש" לונה השפילה מבט.
"היי. את בסדר?" ביש שם לב למשהו משונה בלונה. הוא הרגיש זאת לפעמים. הוא לא הבין מה הסיבה לכך.
ביש ניסה לגעת בכתפה של לונה לאות עידוד אך ג'ים העיף את ידו ונעץ בו מבט מפחיד.
ביש הרגיש ממש רע. הוא חשב שבית הספר התחיל זה יהיה הזמן שלו ושל לונה להיות אחד עם השנייה. "לונה. אנחנו צריכים לדבר" סימן לה ביש לצאת החוצה. לונה שילבה את אצבעותיה בתגובה.
היא ניסתה לומר לו "הלוואי שאצליח להגיע"
"מה הקטע של האצבעות השלובות האלה?" ג'ים שאל כחושד.
"אה זה.. אמרתי לו שאני ואתה כאחד ואנחנו לא יכולים לדבר" התחמקה לונה.
כשבית הספר נגמר באותו היום ג'ים הציע לקחת את לונה לביתה במכונית של הורייו אך לונה סירבה ונופפה לו לשלום בנחמדות מזוייפת מאוד. כמו שתמיד הייתה איתו.
המכונית של ג'ים התרחקה ונראתה כניצוץ קטן בשולי הדרך.
"אוקי! עכשיו נוכל לדבר!" הודיעה לונה. "מה רצית לספר לי?"
"לפני שאתה אומר את זה.. אני יודעת שזה מבאס שג'ים שוב לקח עליי שליטה אבל גם אין לי דרך לברוח מזה."
"תמיד יש דרך!" התעקש ביש. "ידעת שהמשפחה של ג'ים היא משפחה של מתנקשים? אני דואג לך! מה אם יום אחד תפגעי?" ביש ניסה לשכנע את לונה בכל דרך אפשרית.
"אם אתה דואג לי תשאיר את המצב כמו שהוא." לונה שוב שקעה במחשבות. "זו הדרך היחידה." משכה לונה בכתפייה.
"ואת לא רוצה לספר לי למה זו הדרך היחידה?" שאל ביש כשמבטו הושפל.
"אני יכולה. רק אם תבטיח לשמור על זה בסוד" אמרה לונה וסימנה לו להתקרב.
היא החלה ללחוש לו: "טוב, אז ככה. האמת שהמשפחה שלנו הסתבכה קצת עם משפחת לן- המשפחה של ג'ים. אחי הקטן בטעות הרס משהו חשוב של הצבא. הם לא סיפרו לנו מהו- זה היה מידע מסווג. מאז הוא המטרה של משפחת לן. יום אחד הלנים הגיעו לביתנו. אני זוכרת את היום הזה. זה היה בשעות הערב כשאבי חזר מעבודתו. אחי התלהב מסרט מצוייר חדש ושכנע את המשפחה כולה לראות אותי. היינו במהלך הצפייה ובאופן מפתיע מישהו דפק בדלת. 3 אחים זרים וג'ים מבניהם פרצו את הדלת שלנו ועוד מבוגר אחד- זה היה אביו של ג'ים. זה היה מוזר, הרגשתי שג'ים תמיד בהה בי, זה הטריד אותי והעביר בי צמרמורות אך ניסיתי להתעלם מזה, לא ידעתי למה הם מסוגלים, אני חושבת שאני עדיין לא מבינה. "קיבלנו משימה להרוג את הילד. תביאו אותו" פקד האב והושיט את ידו ללטף את אחי, הוא כנראה רצה להרגיע את הילד כדי שיוכל לבוא ללא התנגדות, הם לא חבורה שמראה הרבה רחמים. שערו היה ג'ינג'י בעל נמשים על לחייו, עיניו היו שחורות כלילה ובגדיו גם כן כמו על שאר המשפחה היו שחורים. חלק קראו להם משפחת לן וחלק קראו להם אירגון טאי. אביו של ג'ים הקים את האירגון עם חברי הנוער שלו וכיום משפחתו ממשיכה את המסורת הנוראית הזו."
"אירגון טאי. השם הזה נשמע מוכר" חשב ביש לעצמו.
"לאחר מכן לא הסכמנו להביא את אחי הקטן והם החלו להפעיל כוח. הם לא איפשרו לנו לזוז ולקחו את אחי. ג'ים ראה שאני עצובה ואמר לאביו על רגשותיו כלפיי. ואביו הסכים לשנות את התנאים: במקום להרוג את אחי התקיימה השבועה למשפחת לן שאני אהיה אישתו של ג'ים. וזו הייתה הפעם הראשונה שאירגון טאי לא השלים משימה".
ביש קיבל יותר מדי מידע. ולחשוב שהיא ידעה שחבר שלה מתנקש, ועוד אחד שרצה להרוג את אח שלה. ביש היה המום כך שהדבר היחיד שיכל להוציא מהפה היה: "וואו".
"אז אם תפרו את השבועה אח שלך יהרג?" הסיק ביש.
"אם לומר את האמת ג'ים פעם אמר לי- 'אם תבגדי בי פעם אני מבטיח לך שאני אהרוג את אחיך'. נבהלתי מהמשפט הזה" הסבירה לונה.
"הייתי הורג אותו!!" ביש חשב כשקימץ את אגרופו.
"זה קרה כשהיינו בני 6. לא היה לי הרבה מה לעשות מנגד מלבד להסכים להחלטה של האבות המבוגרים..." הסבירה לונה.
"רגע, אבל לא אמרת שהוא הציע את העסקה החלופית ברגע שהיית עצובה. זה לא אומר שהוא לא אהב לראות אותך עצובה? כי אם כך הוא לא היה בחיים הורג את אחיך." הסביר ביש.
"זה לא משנה. גם אם הוא לא היה עושה את זה. הוא החלש מבין האחים. שאר המשפחה תהרוג את אחי בגלל שבירת ההבטחה. גם אם הוא יגן עלינו הוא יכשל.." הסבירה לונה.
"לא! אני לא מאמין לזה! תמיד יש דרך!" ניסה ביש לשכנע אותה.
"אני תמיד מצליח לחשוב על משהו. גם כשזה נראה ברור שהכל אבוד! אני מבטיח לך. אנחנו נחשוב על משהו ואני אדבר איתך ברגע שתהיה לי תוכנית. בסדר? המצב פשוט לא יכול להישאר כך- זה עצוב מדי."
"צריך למצוא פיתרון. אני תמיד מוצא פיצרון. "אני אמשיך בדרך הזו עכשיו. נתראה" נופף לה ביש והם נפרדו.
"תמיד מוצא פיתרון. אה?" חשבה לונה לעצמה.