"הלו?" שאל ג'ים. "הסתבכתם במשימה?" שאל ג'ים בלעג.
"סתום" לאריסה התערבה. "הבסנו אותו" הוסיפה.
"אותו? רק אחד?" חשב ג'ים. הוא הבין לגבי הכישוף.
"מה אתה עושה המפקד?" שאל דקר
ג'ים שתק. הוא לא רצה לענות "בורח כי אני פצוע אנושות כדי שיירמן יטפל בפצעיי"
"קפטן! אתה שומע?" נבהל דקר.
"כןכן. אני כאן. הם השתמשו בכישוף אשלייה. נכון?" ווידא ג'ים.
"נכון"
"אז הפרופסור צדק לגבי הכיוונים. הם פשוט ניסו לשחק לנו בראש פסיכולוגית מהרגע הראשון" הסביר ג'ים לעצמו בקול.
"אפשר להגיד שעשינו לו את הנקמה המושלמת" ענתה לכך לאריסה. והשניים גיחכו לדבריה.
"אני חייב לנתק" אמר ג'ים בפתאומיות מוחלטת וניתק את הטלפון.
"רגע קפטן–!" ניסה דקר לומר אך הטלפון התנתק בכל אופן. "לאזעזל. לא הספקנו לומר לו שאנחנו באים". "להתקשר שוב?"
"עדיף שלא. הוא כנראה הסתבך. נאלץ למצוא אותם בכוחות עצמנו." הגיבה לאריסה והמשיכה בעבודתה.
"עם מי אתה מחליף מידע?" דרשו האחים לדעת. עדיין נראים כגוף אחד. כמו מארק.
"שיט! הם מצאו אותנו. לא משנה כמה פעמים ניסינו לאבד אותם כדי לאגור כוחות.." ג'ים הסתכל על התקרה. מתפלל לנס.
"היי! תסתכל עלינו. כלומר.. עליי.." התבלבלו השניים.
"זה בסדר. אני יודע על הכישוף" התחצף ג'ים.
הגוף דמוי מארק עשה פרצוף מודהם לשנייה אחת בודדה. ואז חייך. "יש לנו יריב טוב." הוא שמח.
"או שיש לנו יריב שיש לו חברים טובים" אמר השני בעוד השניים מתבהרים לדמויות משל עצמם.
שניהם עדיין היו לבושים בתלבושת בית הספר. כמו שמארק היה.
הראשון היה בעל עור שזוף, שיער לבן ועגילים לבנים. וגבוה. מחזיק בגרזן כסוף שנראה חד במיוחד. עבר ליירמן צמרמורת כאשר הביט בו. כאילו לא ראה אותו מעולם. לג'ים לא היה אכפת. הוא בא ממשפחת מתנקשים. מן הסתם שהוא לא יפחד מסכין. גם כשהיא נראת שייכת למלאך המוות.
"היי. תמשיך את הטיפול" ביקש ג'ים. הוא רצה להחלים כמה שיותר מהר.
"אני ממשיך" הוא אמר בחיוך קטן. באמת היחיד שיכל אח פעם לעצבן אותו זה ג'ים.
השני היה בעל עור בהיר, שיער שחור ועגילים שחורים. לעומת השני הוא היה נמוך. הוא החזיק ברובה. אותו אחד שעשה חור בתקרה.
הם היו נראים דומה רק באופן הפוך. תווי הפנים שלהם היו דומות שהיה ניתן לחשוב שהם אחים באמת.
ג'ים היה נראה מודאג. והוא לא יכל להסתיר זאת.
"אתה דואג שלא נחסל אתכם?" צחק בעל השיער הלבן לן.
ג'ים לא התייחס. "הפרצוף שלך חמוד" אמר לג'ים. "נכון מיל?" שאל את בעל השיער השחור.
"הפחד בפניו נחמד.." אמר מיל בלי הרבה חשק.
"כן. הוא חמוד. אני הולך לכתוש אותו עם הגרזן שלי" התלהב לן.
"לירות בילד השחצן?" מיל הגיעה לעניין.
"אתה יכול אם אתה רוצה. אני מעדיף לטפל בזקן קודם." משך לן בכתפיו. "אז מה אתה אומר על זה- אתה תירה בילד ואני אטפל בזקן."
"לא נו. אני אטפל בילד ואז נטפל ביחד בזקן. אתה זוכר מה סכמנו מקודם.." הסביר לן.
"אנוכי שכמוך.." צחק מיל. "אבל אין לי בעיה עם התוכנית" הוא קרץ אגודל לכיוונו לאות חיוב.
"טיפש. מגלה את התוכנית שלו בקול. ברור שנתחמק מהירייה" חייך ג'ים חיוך קטן.
מיל ירה. השניים התחמקו כצפוי. לפתע מיל הופיע בשנית. מאיים על ראשו של ג'ים.
"נו למה אתה מחכה?" התעצבן ג'ים. "תירה!" אמר בטיפשותו כאשר החזיק בקנה הרובה.
"אם אתה אומר" עיניו של מיל הפכו מלוכסנות בזמן שירה בג'ים.
ג'ים עדיין נושם. מר יירמן הרגיש בכך. אך ג'ים הרגיש משותק. משותק מפחד. כאילו מיל השתיל לו את הקליע בתוך הנוח והוא רודף אחר עצמו.
"הכל בסדר ג'ים?" שאל מר יירמן. אך ג'ים החל לצרוח בתגובה.
"הו! זה עובד!" אמר מיל בעוד שמסתכל על הרובה שלו בחיוך. וחיבק אחיו לאות שמחה. "כל הכבוד" לן ליטף את ראשו. ומיל הסמיק.
"מה עשיתם לו?" השנאה של יירמן בערה בעיניו.
"רק הזכרתי לו את הזכרונות הכי גרועים שלו. הסיוטים הכי נוראיים שלו נגלים כרגע לנגד עיניו" ענה לן בחיוך ובחיבה רבה לרובה שלו.
"עכשיו יהיה הרבה יותר פשוט לכרות את ראשו" שמח מיל והרים את הגרזן על כתפיו.
"ח-חכה!" מלמל ג'ים.
"אה?" מיל לא הבין מה הקוברן שלו רוצה ממנו.
"אממ.." ג'ים חשב מה לומר. ואז עלה לו רעיון. "למה שתהרוג אותי עכשיו? אני מוכן לתת לכם מידע על בית הספר כולו ועל הממלכה כולה" אמר ג'ים בשכנוע. זה היה נשמע משכנע כל כך שפרופסור יירמן חשש שג'ים רציני וזה אכן יקרה. לפתע ג'ים נזכר בלונה, בביש ובשאר הכיתה. רואה תמונה של כולם שמחים. והוא נשאר לבדו. ג'ים החל לבכות. אלה כנראה הדמעות הראשונות שלו.
"אתה באמת מאוד חמוד.." אמר מיל בפרצוף חמוץ. "מה אח. אתה מסכים לעסקה?" שאל מיל את לן.
"אנחנו באמת צריכים מידע. תכננו לתת למורה כאן לעשות את זה בשבילנו. אבל כשאני חושב על זה אני מניח שהוא לא יודע מה קורה בכל הקומות. ובנוסף- מורה זקן שנאמן למוסד בו הוא עובד לא יכול לתת עוד הרבה מידע בנוגע לשאר הממלכה." חשב לן.
"אתה צודק.." עשה מיל פרצוף חושב.
"מצב שני- זה יהיה מאוד כיף להרוג אותו כאן ועכשיו"
"יאמר לזכותי שאני כבר יריתי בו" צחק מיל.
"אתה באמת אנוכי.." נאנח לן.
"יש לי רעיון" אמר מיל. "אתה יכול לענות את המורה הזקן ולסחוט ממנו מידע- כשתסיים תהרוג אותו. ואני אשאר לטפל בילד. המוח שלו לא יחזיק מעמד עוד הרבה. הוא יתן לנו את המידע שנצטרך." נשק מיל בלחי של לן.
"מסכים" שמח לן.
הם לא הצליחו להביס את השניים האלה יחד. אז כל אחד לבד?! בלי כוחות הריפוי של יירמן. "אנחנו אבודים" סיכם ג'ים.
"רגע." חשב ג'ים לעצמו. "חשבתי עכשיו על משהו נוסף מלבד כאב? או שכל מה שחשבתי יוביל לכאב"
"זה אפשרי. אני חושב"
"תנסה לחשוב על תוכנית" פקד ג'ים למוחו.
"יש לי שאלה" אמר ג'ים אל השניים.
"מה?" שאל לן.
"אתם אחים או בני זוג?"
"גם וגם" ענה מיל.
"איך גם וגם?" צחק ג'ים. "אחים זה לא הדבר הזה שבא לך להרוג אותם בכל יום מחדש?" "נו באמת אחים רבים כל הזמן!" סיכם.
"אז אתה לא יודע מה זה אחים" ענה מיל בשלווה. לעומת לן שהיה עצבני.
"אנחנו לא אחים ביולוגית" הוא אמר בעצבנות. ומיל היה נראה כאילו רצה להכות את לן ממש חזק.
"אז למה אתם נקראים אחים?" שאל ג'ים.
"זה לא עניינך" אמר מיל. "עדיין, שמעת יותר מדי. אבל זה לא משנה ביחס לעובדה שאתה הולך למות" אמר מיל, מבולבל, איך יש לג'ים דבר בראש מלבד כאב.
מיל תפס בידו של פרופסור יירמן והחל להרביץ לו. יירמן ישר דאג לטפל בפצעים. אך זה היה קשה. כאילו הגרזן של מיל יוצר פצעים קשים לטיפול. אפילו בשביל המורה של יחידת הריפוי. אז המורה נפצע במהרה.
"תתחיל לדבר זקן" מיל המשיך להכות אותו. ונתן לו מכה חזקה באיזור הצלעות
"אני לא הולך להגיד כלום" הגיב הפרופסור. ונשאר בעמדתו. למרות שגופו נראה שוב במצב נורא.
YOU ARE READING
שתיים על הכוונת
Phiêu lưuלפני שנים רבות, כשהעולם עוד היה תוהו ובוהו, כוחות האופל יצרו את לילית אשר מדמה נוצרו הערפדים המרושעים. לאחר זמן מה, כשנמאס לכוחות האפלים ממנה, יצרו גם את בני האדם שיצאו עם חוש צדק חזק יותר ממה שהכוחות ציפו... יום אחד אולדין בן האנוש, ערך ניסוי על ח...
