שתיים על הכוונת

פרק 29- ביש מובך מ'חברה' שלו

כולם קיבלו את לונה בברכה "נעים להכיר לונה יקרה" פנתה אנה ללונה.
"אני שמח שמצאת חברה ביום הראשון בבית הספר" אמר אלבין
"טוב.. כן.." הובך ביש. הוא לא ממש ידע אם הם מוגדרים כזוג או לא. בכל מקרה הוא ידע שדברים כאלה לוקחים פרק זמן כלשהו אז אעדיף לחכות למעט עם השאלה הסופר מביכה הזו.
"אני אפילו שמחה יותר שפגשתי מישהו כמו הבן שלכם. הוא הפך את חיי לזוהרים יותר!" אמרה לונה נחרצות ועיניו של ביש נצצו נראה שהוא עומד לדמוע.
נראה שהוא קיבל זאת בירושה. הוריו הזילו דמעות שיכלו להתאסף לבריכה מלוחה וענקית.
"זה אומר שהם שמחים מהסיטואציה.  בואי נשאיר אותם כך ונלך לחדר שלי" הציע ביש ולונה הלכה אחריו.
"איזה כיף לך שיש לך בית כל כך גדול! זה ממש מרהיב!" לונה התלהבה מכל מקום קטן בבית. החדרים. המזדרונות. הסלון. המטבח. הכל!
"למען האמת. אני לא ממש יודע איך הבית נראה. כלומר אני יודע אך לא לפרטי פרטים. רק לאחרונה התחלתי להסתובב בבית בבטחה- מאז שהצלחתי להוציא את סקוטא. הם הגיעו לחדר "הייתי מחביא את סקוטא כאן. מתחת למיטה כדי שאוכל להסתובב בבית."
"בתור ילד אמא שלי הייתה כולאת אותי בתוך החדר ואיכשהו תמיד הייתי בורח" הוא גיחך. "היא תמיד הייתה נבהלת במחשבה איפה אני יכול להיות. הייתי עושה לה הרבה צרות בתור ילד". "אני שמח שהוריי עוד אוהבים אותי" חייך ביש בעוד ששקע במחשבות.
"עוד?" "למה עוד?" שאלה לונה מתוך חוסר הבנה.
"לא משנה" הוא התעורר מהמחשבות.
"אני חושב שאפשר לרדת לארוחה" אמר ביש.
"אוקי.." לונה ציפתה לתשובה.
כולם התאספו לארוחה והחלו בסעודה.
"מי הילדה שלידך ביש?" שאל גון בטון גס יחסית.
אנסטסיה בעטה בו מתחת לשולחן ושאלה את אותו הדבר "מי הילדה שלידך ביש?" אך בקול נעים ורך יותר.
"זו חברה שלי וחברת כיתה בעתיד. היא ממש חמודה, רציתי שתכירו" הסביר ביש ולונה הסמיקה.
"אני שמח בשבילך שמצאת חברה. אבל בפעם הבאה שאתה מביא אורח/ת תדאג לעדכן אותי." אמר גון וביש הסכים "אם אני לא רוצה להגיד לך אני אגיד לאחד השומרים בכניסה." הוא הודיע.
"למה שלא תרצה להגיד לי?" הופתע גון.
"לא יודע, מקרה עתידי כלשהו" אמר ביש כשמשך בכתפיו.
"אתה תמיד דואג להיות חופשי מכל מגבלה, אה?" "כל הכבוד. דאג להיות אדם חופשי. ללא מגבלות!" הדגיש לו גון.
ביש בדרך כלל היה שמח מאוד מכך שדודו מסכים איתו. אך עכשיו הוא מרגיש חוסר יכולת לשמוח כך, כנראה בגלל נוחכותה של לונה.
"יש לנו אורחת ואנו מתייחסים לביש יותר מדי". אמרה אנה. "מה שלומך לונה? למה החלטת להיות אבירה?" המשיכה.
"אני בסדר גמור. תודה לך ששאלת" ענתה לונה בחיוך. "ולגבי חולמי כאבירה.. טוב.. הבטחתי למישהו קרוב לשעבר שלי שנהיה אבירים יחד. עכשיו מה שמעניין אותי זה להיות אבירה עם ביש באותה היחידה. כי איתו אני מרגישה אושר אמיתי!" הסבירה לונה.
"העיקר שמצאת את הדבר שעושה לך טוב." אמרה אנסטסיה.
"מוסכם" אמרו כל אנשי השולחן.
"הארוחה הייתה מעולה. תודה לכם. לכולכם" אמרה לונה כשמדעה את עצמה דומעת.
"אני אלך עכשיו. ביי לכם. ביי ביש, נתראה בבית הספר" אמרה לונה.
"כן! הלוואי!" אמר ביש ונופף לה לשלום במבט מאוהב ולונה קיבלה את המבט הזה ברצון. היא חייכה אליו חיוך ביישני ושמח והלכה לה.
לונה הגיעה הביתה. היא כבר שחכה כמה ביתה שונה מביתו של ביש.
"איפה היית?" צעק עליה אביה בקול לא נעים.
"הייתי בבית של חבר" אמרה לונה בשקט.
פניו של אביה נחרפו יותר מהרגיל. "כמה פעמים אני אחזור על זה?! ג'ים הוא החבר היחידי שלך. שמעת? אחת ולתמיד תפנימי." אמר האב בתוקף.
"אבל אבא" היא נשמע כמתלוננת. ובצדק.
"ג'ים לא מתנהג אליי כראוי. וחבר שלי כן." אמרה לונה בהחלטיות לא נמוכה משל אביה.
"מי זה בכלל? חבר שלך במרכאות" אביה סירב לקבל את הכינוי.
"אתה לא מכיר אותו." חזרה לונה לדבר בלחש שקט.
"תגידי את השם שלו" התעקש אביה.
"קוראים לו ביש. הוא ממשפחת המלוכה". נכנעה לונה לספר לו.
"למה את מתלוננת על ג'ים בעוד שאת רוצה עבריין שכזה??" האב לא הבין והרים את קולו בשנית.
"הוא לא עבריין. הוא איש טוב. הוא תמיד דואג לי ורוצה לטובתי. והוא גם מאוהב בי חזרה." הסבירה לונה.
"ביש הרג כ11 איש כשהיה בן4. רוצח נחשב לעבריין" אביה ניסה להבהיר לה את כל הדברים עד הסוף. הוא תמיד חשב שבתו היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר אך לא היה לה אכפת מזה.
"אתה לא יודע מה הוא עבר. עכשיו דבר שכזה בחיים לא יקרה כי.." לונה לא רצתה לספר לאביה על הקללה. הוא לא יאמין לזה בחיים וזה רק יגרום לה להיחשב כמוזרה עוד יותר משהיא כבר.
האב לא הבין למה היא עצרה מלדבר "כי...."הוא ניסה לזרז אותה להמשיך.
"לא משנה למה. אני פשוט יודעת שזה נגמר. קשה להסביר מדוע." לונה גירדה מאחורי האוזן.
הדבר שלונה הכי לא הבינה באבא שלה היה שהוא אלף אך הוא מעולם לא האמין בקסמים או בשיקויים או קללות או רוחות. כל דבר שכבר יש בעולם האלפים הוא לא מאמין בו.
אביה נשאר מבולבל. "טוב, אני בחדר" אמרה בזהירות מבלי שיכאס עליה על הבקשה אביה לא ענה דבר. והיא פשוט הלכה לחדרה.
"מה ממש משגע אותי שאבא מתייחס אליי כילדה קטנה שלא יודעת דבר בעוד שהוא יודע פחות ממני. כאילו זה לא שג'ים הרג פחות מביש. זה ממש מעצבן!" לונה חשבה לעצמה ואז נרגעה. "אין לי כוח לחשוב עליו עכשיו. אני אלך לישון עכשיו." המשיכה לומר לעצמה "הלוואי שהבית הזה היה דומה לבית של ביש" אמרה לונה תוך דמיון מרובה של הבית של ביש. המחשבות האלה גרמו לה להצליח לישון למרות צעקות וריבים המרובים בתוכו.