שתיים על הכוונת

פרק 19- מסתבכים בצרות

"היי גון" אמר כריס בעצב, בלי להפנות לג'ון את המבט.
"זה לא היה צפוי. כשחושבים על זה באמת לא הגיע משם רעש כבר זמן רב" חשב גון לעצמו "אני כל כך אידיוט"
"מה אתה רוצה?" שאל כריס. "החלטת לחזור אולי?" שאל כשחייך למעט, נראה שדבר שכזה היה מעודד אותו כעת.
שאלותיו של כריס גרמו לגון להעלות את קצב פעימות ליבו אך הצליח להרגע במהרה.
"אתה בסדר?" גון היה זקוק למידע.
"טוב.. הבאתי הביתה חבר, והוא מסרב לקחת מה שהבאתי לו"
"מה הבאת לו?"
"הצעתי לו כמה מהחומרים שאחי מייקי נתן לי בעבר"
גון התגעגע למייקי ולכן חשב עליו למשך כמה שניות.
"הילד הזה הוא האחיין שלך, נכון?" השאלה הזו עוררה את גון. "אולי תעזור לי?"
גון נחרד מהשאלה והחליט להעביר נושא "כריס אתה רוצה להיות רופא כשתגדל. נכון?" גון נזכר שמייקי סיפר לו על כך בעבר.
"כן! אני כל כך רוצה!" התלהב כריס. תאמינו או לא. אך הוא עדיין נראה כילד קטן. קצב הגדילה של ערפדים מאוד איטית ביחס לבני אדם ואלפים. תקופת הילדות של ערפד ממוצע מתרחשת מגיל 0 לגיל 160. אז כריס לא רק נראה כילד קטן כאשר התלהב למרות היותו בן 28. "אני רוצה להיות רופא הארמון וכולם אהבו את הרעיון שלי!"
"הם לא סומכים על אף אחד הערפדים האלה" אמר גון בליבו.
"ולמדת כבר רפואה?" שאל גון, הפעם בקול, בניסיון למשיכת תשומת הלב של כריס ואנה הבינה שזה הזמן להוביל את ביש הרחק משם.
"לא, עוד לא, אבא אומר שאני צריך לחקור את הרוב בעצמי ולאחר מכן לבקש הסברים." "ניסיתי.. הצלחתי להבין רק חלק קטן. אני מתבייש להראות לאבא את מה שלא הצלחתי" הובך כריס ותוך כדי גם נכנס בו עצב.
"אל תדאג. הכל בסדר" ניסה גון להראות עידוד אך ללא אועיל, הוא ניסה לשים את ידו על כתפו של כריס לאות עידוד.
"מה אתה בכלל מבין? לא ראית את אביך אפילו פעם אחת. אני מנחש שאתה לא יודע איך הוא נראה!" אמר כריס בכעס כשהוריד את ידו של גון.
גון בתוך עצמו ממש התעצבן. לשיחות שבהם הוא חייב להיות נחמד עם אנשים שהוא לא אוהב הוא כבר רגיל. כריס הזכיר לו את האזרחים המתלוננים באופן בלתי פוסק וגון בניסיון לעזור להם.
אבל! הוא לא יכל לשמוע אותו מדבר על אבא שלו. כאילו באיזה זכות אתה מדבר עליו בעוד שאתה יודע שאביך הוא זה שהרג אותו?!
"תהיה בשקט!"
"אה?" "מה אתה אומר גון?" כריס לא הבין.
"אני לא ארשה לך לדבר על אבא שלי, בחיים לא!" התעצבן גון וכריס הסתכל לפתע על אנה שאחזה בידיה את ביש על אדן החלון.
"הוואווו!! החומרים גורמים לו לרחף. זה כל כך יפה!" אמר כריס כשביש הסיח את דעתי מגון.
"לעזאזל אני כועס עליך!" התעצבן גון וניסה להסיט אותו מביש כדי שלא יבחין שאנה מחזיקה אותו.
אנה השתתקה במקומה. "יש פה משהו" אמר כריס כשנגע באנה. "הו הבנתי מה קורה פה!" קרא כריס בהכרזה.

                                ***
"אממ..אממ.אמממ.." החלה אנסטסיה לזמזם ברחבי חדר הכס. "זה מנגינה שאמא נהגה לשיר לי כשהייתי קטנה." אמרה אנסטסיה לעצמה. "את יכולה לתקן את הבלגן הזה. אני יודעת את זה" אמרה לה אימה בכל לילה לפני שינתה.
לפתע הסיטואציה הכתה בה. "את יכולה" היא אמרה בחיוך. "כמובן אמא, הטוב תמיד מנצח את הרע. ככה זה בכל הספרים שקראתי!"
"המציאות היא לא ספר" ג'ון השותף לחדרה של אנסטסיה התעורר משנתו.
"תהיה בשקט!" היא התעצבנה עליו והוא חזר לשנתו.

"אני יכולה לעשות את זה! אני מודעת לכך שהמציאות היא לא ספר בו מקרים טרגיים הם לא אופציה."
"אבל.."
"אני אעשה זאת! כדי לקיים את ההבטחה שהבטחתי לאמא" אמרה אנסטסיה בעוד שהיא רצה בין פינות החדר מעלה דמעות בלתי נראות.
"מי זה?!" שאל אש מבולבל ואנסטסיה רק המשיכה לזמזם.
"זה הסימן שלי לעוף מפה!" אמרה אנסטסיה.
אך לפתע.. הדלתות נסגרו. "לאזעזל, עכשיו לא אוכל לברוח" נלחצה אנסטסיה.
"אנסטסיה.  זו את נכון?" איפה את? אני רוצה לראות את הבת שלי"
"מה גורם לך לחשוב שאני עדיין הבת שלך?" התעצבנה אנסטסיה בעוד שהיא הולכת למיקומים אקראיים כדי שאש לא יתפוס את מיקומה המדוייק בשל קולה. במיוחד כיוון שהיכולת במיוחדת של אש יכולה להרוג את אנסטסיה קלות.
"למה את שואלת את זה? הרי את יודעת את התשובה.." "זה בגלל ש.. בתוך תוכך את עדיין ערפדית!" "מספיקה טיפת דם מהאלפים האלה ואת כבר רוצה לחסל אותם. נכון?"
הבכי של אנסטסיה רק מלפני רגע נרגע ולפתע- דמעותיה עלו בשנית.
לעומת הפעם הקודמת שבכתה עכשיו היא לא יכלה לזוז. האמת שיתקה אותה.
"תחזרי הביתה אנסטסיה. אני מבטיח שתרגישי כאן בנוח" אמר אש בחיוך.
"מה לעזאזל.. מה גורם לך לרצות אותי עכשיו?" "יכלת להגיע אליי בקלות."
"בחיי, אני לא יכול להתגעגע לילדה שלי? אני רק רוצה שתישארי בבית. האם זה יותר מדי לבקש?"
"תפסיק לשקר ותגיד כבר!"
"אוקי.. עלית עליי. אני רוצה אותך כי את חכמה."
"תביני, כולם מזלזלים במשימות שאני נותן להם שזה נהיה כבר מעצבן. את היחידה שלוקחת דברים ברצינות. לא אכפת לי שזה בגלל שאת חלשה. החוכמה שלך זו החוזקה שלך!" אמר אש בעוד שמצא את המיקום המדוייק של אנסטסיה.
"אז תחזרי. נכון?" שאל אש בחיוך כשפס את ידיה.
אנסטסיה ניסתה להתנגד "אל תזוזי!" הפרצוף של אש נהיה רציני.
"אין לך הרבה ברירות. את פשוט צריכה לבוא" הסביר אש.
"מה לעשות?" אנסטסיה ניסתה להירגע ולחשוב.