בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime

The Past is Present

אטסושי מעולם לא היה לחוץ יותר מהבוקר שבו בית היתומים נסגר.

יותר מידי מחשבות רצו במוח שלו, 'מה אם משהו יקרה?', 'האם הם יעצרו את זה?', 'מה יקרה לילדים?', 'האם אחד מהילדים ימרוד?' מה יקרה לאאו-'

"ההבעה הזאת לא בדיוק מחמיאה לך" אטסוקו קטעה את רצף המחשבות שלו.

אטסושי חייך חיוך קטן לעברה, "יש חדשות?", שאל, מנסה להתמקד בכל דבר אחר מהדאגות שלו.

"האנשים של צוות הסגירה בדרך לכאן וקיבלנו אישור לדאוג לאאוי בעצמנו.", אטסוקו אמרה את כל הדברים כאילו היא מקריאה ממסמך אבל זה לא עצר חיוך ענקי מלהיפרש על הפנים של אטסושי.

"באמת?" שאל בטון נרגש ועיניים זוהרות משמחה. הלב של אחותו הגדולה התחמם מהמראה, היא עדיין לא התרגלה לדרך שבה אח שלה מתרגש מדברים קטנים וזה שימח אותה. אטסוקו הנידה בראשה לחיוב ולפני שהיא הספיקה לראות את ההבעה של אטסושי הופכת לשמש שניה קראו לה לעזור באזור אחר.

למרות שהלחץ שלו כמעט הרג אותו, בשנייה שבה אנשי הצוות הגיעו ובית היתומים נסגר באופן רשמי הוא הרגיש כאילו הורידו אבן ענקית מהלב שלו והוא שחרר אנחה שהוא אפילו לא ידע שהוא החזיק, יכול להיות שדמעה או שתיים זלגו מהעיניים שלו, הוא בעצמו לא ידע, הוא רק ידע שהיד שלו מצאה את דרכה ליד של אקטגווה, מחזיק אותה בחוזקה כאילו הוא יעלם אם הוא ישחרר את האחיזה שלו.

אחרי שעה של עבודה, העברת מסמכים ושיחות עם שוטרים, אקטגווה ואטסושי הלכו למצוא את אאוי בזמן שאטסוקו דיברה עם סאיורי על משהו שנראה רציני.

ההליכה הייתה ארוכה ודי שקטה, אטסושי הולך בקצב צב עם קביים שלקח לאטסוקו שעה לשכנע אותו להשתמש בהם ואקטגווה שקט כרגיל. כשהם הגיעו לחדר שבו אאוי חיכתה, ההבעה על הפרצוף של אאוי מיד השתנתה, מפרצוף אדיש היא נראתה כמו ילדה היפראקטיבית נורמלית ורצה לחבק את אטסושי שחיבק אותה בחזרה. "זה נכון שאני הולכת איתכם?" שאלה בטון נרגש ואטסושי הניד בראשו לחיוב, גורם לאאוי להתחיל לקפןץ כמו הילדה הקטנה שהיא. לאטסושי באמת יש המון השפעה על אנשים בהתחשב בכך שאתמול היא הייתה כל כך מכונסת בעצמה.

הם הלכו ליציאה מבית היתומים, ובזמן שאקטגווה ואאוי המשיכו להתקדם לכיוון אטסוקו, אטסושי עצר להסתכל על בית היתומים בפעם האחרונה, מחייך אליו חיוך עצוב. הטראומה שלו לעולם לא תעלם אבל הוא מסוגל לנצח אותה והוא הוכיח את זה לעצמו בימים האחרונים, אולי הוא לא נפטר לחלוטין מהעבר שלו אבל הוא הוכיח לעצמו שאפשר אחרת ושהעתיד עוד ניתן לשינוי, כמו במקרה של אאוי.

.

אטסושי רצה מאוד לומר שהנסיעה ברכבת חזור הייתה שקטה אבל היא לא.

בגלל שאאוי התעקשה לשבת ליד אטסושי, אקטגווה ואטסוקו חלקו ספסל וניצוצות שנאה עפו ביניהם, דבר שאגב לא הפריע לאאוי להירדם אחרי כמה דקות, ממלמלת משהו בסגנון "תעיר אותי כשזה יסתיים." ונרדמת על הירך של אטסושי.