"זה יהיה נחמד לדעת מה אנחנו נעשה היום אם יורשה לי לשאול?" אחרי שעה וחצי מרותק לקיר אתמול, לאטסושי באמת שלא היה אכפת כבר, שואל את השאלה בטון עייף בארוחת הבוקר, לא טורח אפילו לגעת באוכל שלו או להרים את העיניים שלו מהמלחייה.
האחוזה הגדולה הייתה שקטה לחלוטין ומבודדת מכל העולם החיצוני אבל למרות זאת אפשר היה לראות במהירות שבה אנשי הצוות שעובדים בבית הגדול מבצעים את הפעולות הבסיסיות ומעבירים חפצים מחדר לחדר שמשהו מתרחש, ובהתחשב בעובדה שאטסושי ואטסוקו היו חדשות די גדולות למקום, הוא לא התכוון להאמין שהם לא מתכננים משהו גדול.
למרות זאת, שפת הגוף המעודנת של סאיורי ואקיהיקו לא הסגירה דבר והשרתה נינוחות לא מרגיעה בחדר האוכל השקט.
"טוב ששאלת." המילים האלו לא הרגיעו במעט את העצבים של אטסושי ורק העלו את המתח במערכת שלו.
בתנועה איטית, סאיורי העבירה מולו מסך מלבני שהוצג עליו מערכת שעות עמוסה.
"אתם תתחילו את היום ביחד באימון בסיסי של שעתיים בקומה מינוס אחת כדי לשפר את היכולות הבסיסיות שלכם לפני שתעברו לגילדה. אחר כך יש לכם חצי שעה להתרענן ולעבור כל אחד לאגף אחר- אטסוקו לאולם בקומה השנייה כדי לתרגל מוזיקה ואטסושי למשרד שמונה בקומה שלוש כדי ללמוד לנהל טפסים ועבודה משרדית. אחרי שלוש שעות אתם יורדים לארוחת צהריים ואז מתחלפים לעוד שלוש שעות. אחר כך יש לכם הפסקה של חצי שעה להתרעננות לפני שאתם חוזרים למשרד מספר שש ביחד כדי לעבוד על כתיבה וניסוח. בשעה שש וחצי יש לכם מדידות ובשעה שבע וחצי מוגשת ארוחת ערב לחדר שלכם." סאיורי אמרה בעל פה ובחיוך, נותנת לאחים לעכל את המידע בזמן שהיא מסיימת את ארוחת הבוקר שלה.
"רגע- מדידות? למה?" אטסושי שאל אחרי שהוא קלט את פרט המידע האחרון שהוצג מולו בפיקסלים ברורים על גבי המערכת הדיגיטלית.
"לאירוע בעוד שבוע בערך וכדי שיהיו לנו את המידות שלכם מהר ככל האפשר, להזכירך, הבגדים היחידים שיש לך כאן הם אלו שהבאת מיוקוהאמה." סאיורי אמרה במהירות, לא מתעכבת על אף מילה בזמן שהיא קמה מהשולחן ומתקדמת לכיוון היציאה, שלמזלו של אטסושי, הייתה די רחוקה.
"איזה אירוע?" השאלה שנשמעה יותר כמו דרישה יצאה חלשה ויבשה מהפה של אטסוקו שלא הוציאה מילה מהפה שלה כל הארוחה ולמרות זאת, תפסה את תשומת הלב של כל האנשים בחדר.
"יודיעו לכם בהמשך היום, מקסימום בהמשך השבוע אז אין סיבה שאני אעכב אתכם עכשיו." סאיורי אמרה ויצאה מהחדר, לא מתעכבת על אף מילה ולא מורידה את מסכת שפת הגוף הרגועה שלה לשבריר שנייה.
בלי מילה נוספת, שלושת לבני השיער שהיו בחדר יצאו ונפרדו כל אחד לדרכו.
אטסושי הצליח למצוא את הדרך לחדרו בלי להיפצע או ללכת לאיבוד בדרך נס וראה שעל המיטה שלו מונחים בגדי אימון שהוכנו שם מראש, הוא הניח שסט זהה הונח גם אצל אטסוקו. גופייה שחורה, מכנסיים ומגפיים צבאיים וכפפות חסרות אצבעות. פשוט אבל יעיל.
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
