הכל היה שחור.
אקטגווה היה רגיל לחשכה, היא הייתה הבית שלו. המקום שבו הוא הרגיש הכי בנוח.
למרות המאמץ שבדבר, הוא פתח באיטיות את העיניים שלו לכדי חריץ, מסונוור מהאור וסוגר אותם ישר בחזרה.
'למה כל כך מואר כאן?' חשב בעודו קם מהרצפה.
העיניים שלו סוף סוף התרגלו לתאורה החזקה ואקטגווה הבין שהוא ניצב בנמל, בדיוק בנקודה בה הוא נלחם עם אטסושי לפני קצת יותר מחצי שנה.
רוח יוני חמה פיזרה את השיער שלו.
היה שקט שם. זה היה נחמד.
"ריו."
גין.
'מה היא עושה כאן?' אקטגווה חשב, מסתובב לראות את אחותו המחייכת.
'משהו לא בסדר כאן.' אקטגווה חשב, סורק את אחותו שחורת השיער.
השמלה הלבנה - אדומה שלה התנופפה ברוח-
'רגע, שמלה אדומה? היא לא הייתה רק לבנה?' אקטגווה נחרד. ההבנה מכה בו.
אקטגווה הושיט יד כדי להגיע אל גין אבל נעצר כאשר ראה נוזל אדום כהה מכסה את הידיים שלו.
'לא.'
הלב שלו החסיר פעימה והרגליים שלו פעלו אוטומטית, לא חושב אפילו על הפעולה.
אבל לפני שהוא הספיק להגיע אל גין, מטען רופף הגיע.
מוחה את הקיום המחייך שלה מול עיניו במשקל אלפי טונות.
"לא! בבקשה לא!" צעק ורץ אל שלולית הדם הנקוות מתחת למטען.
אבל השיער השחור של גין לא היה הדבר שהוא נפגש איתו.
שיער לבן חתוך בגסות ויד בהירה נגלו לאקטגווה.
מחזה מחריד שייחרט במוחו לנצח.
'יש עוד סיכוי-' חשב בפאניקה ורכן לחפש דופק ביד הרפויה.
עור קפוא כקרח, חסר דופק וחסר חיים.
עור צחור מרוח בדם שעל הידיים של אקטגווה.
'לא, זה לא קורה, חייבת להיות פה טעות!'
אקטגווה סרק את הסביבה בפאניקה, מחפש כל דבר שיכל לעשות.
בחוסר אונים, ניסה להרים את המטען בכישלון טוטאלי, יכולת אנושית קלושה מול אלפי טונות.
"הרגת אותם."
אקטגווה קפא במקומו.
הקול הזה יכול להיות שייך רק לאדם אחד.
"אתה הרגת אותם." הקול של דזאי אמר בטון מקפיא עצמות.
לאט, אקטגווה הסתובב, רואה דמות שחורת שיער מאחוריו.
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
