"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
לפני שאני מתחילה, אני רוצה בראש ובראשונה להודות לאוזניות האדומות שליוו אותי במהלך התקופה הארוכה הזאת בחיי ונשברו חצי שנה לפני הסוף, הייתן נאמנות מאין כמותכן.
אז וואו, זה באמת נגמר. שלוש וחצי שנים מהחיים שלי סביב מסמך דוקס אחד ופתאום, ברגע אחד, הכל נגמר. הזוי. כל כך הרבה מילים שרציתי לומר וכאלו שאני בחיים לא אומר, הכל כאן, הכל סביב זה. היו שלבים בחיים שלי שזה היה היומן שלי, כל דמות מייצגת אתגר או סממן בחיים שלי, כל פרט ופרט שמוזכר כאן קשור אלי איכשהו בדרך כזו או אחרת. ועכשיו, הגיע הזמן להיפרד.
אני רוצה להודות לכל מי שקרא את זה, גם אם הוא נכנע באמצע. גם אם לא הסכמנו על הכל. הייתם מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לבקש.
אני רוצה להודות לאקסית שלי, אם בכלל מותר לי לקרוא לה ככה, שלימדה אותי מה זה אהבה ואיך לאבד את הכל בחיים מרגיש. מה זאת בגידה ומה זה כאב. איך יגון באמת מרגיש. הסיפור הזה לא היה דומה למה שיצא ממנו אם לא את.
אני רוצה להודות למשפחה שלי, שבזכותה חשבתי על הדמות של סאיורי, הדמות של אטסוקו, ועל הדמות של אמא של דזאי וטויה. אני רוצה להודות לאנשים שלימדו אותי מהי חמלה, איך להיות אדם טוב יותר ואיך לעזור לאחרים. שום דבר לא היה דומה לעצמו בלעדיכם.
אני מודה על כל הריבים, על כל הכאב, על הפציעות והאובדן, שלימדו אותי איך להתמודד, איך להיות בן אדם, ובד בבד התוו את הדרך שבה הסיפור הזה התקדם, גם אם העלילה הייתה קבועה מראש, המילים הן אלו שמשנות ומשתנות אחרי הכל.
אני רוצה להודות לפינטרסט על כל השראה ששאבתי משם ולהודות במיוחד למוזיקה, שנתנה לי כל כך הרבה רעיונות ועזרה לי לרשום. עזרה לי להשאר ערה בשעות הקטנות של הלילה כשאני נלחמת על להקליד רק עוד פסקה אחת ואז אני אלך לישון. גם אם איבדתי מעל אלף שעות שינה בשביל הסיפור הזה, אני לא מתחרטת על אף שנייה.
אני רוצה להודות לסופרים שלימדו אותי לאהוב את אומנות המילים, לימדו אותי איך לכתוב ואיך לאהוב את הכתיבה. גם אם זה מרגיש כאילו אני מנסה לגרום לשדים שחיים במוח שלי לשלם שכר דירה והם לא בקטע של ועד בית.
ועם כל הדברים השלילים, החוויה הזאת הייתה בסך הכל חיובית ויוצאת דופן. לרשום ספר באורך מלא. מדהים מה אדם מסוגל לעשות בשנייה שהוא מבטיח לעצמו שהוא לא יכנע. וויל, מוזת הכתיבה שלי שאני חבה לו את כל הסיפור הזה, גאה בי מאוד, וזה כל מה שחשוב.
...
אבל אני מניחה שעם סיפור כזה אני לא יכולה פשוט לומר תודה ולא לפתוח כמה מהנושאים בסיפור.
אני רוצה להתחיל בזה שהעובדה שהדמויות שלי עושות משהו לא אומרת שאני תומכת בו או מעודדת אותו. אני רשמתי כדי לפרוק וכדי ליצור, לא כדי לשכנע.
אלימות כלפי ילדים ומשפחה מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה משהו בסדר. הפרעות אכילה הן בעיה אמיתית ומחלה לכל דבר, לא סתם אמצעי ספרותי. שתי הדמויות שנגעתי בנושא הכאוב הזה איתן באו כדי להראות שאותו דבר יכול לפגוע בשני אנשים שונים מזוויות שונות לחלוטין, לא כדי לנרמל אותו. והתקפי חרדה והתאבדות- אם יש לכם בעיה כלשהי, תפנו לעזרה. אנשים שאוהבים אתכם בחיים לא יחשבו שאתם מטרד. אולי לשתף זה קשה אבל עוד יותר קשה זה לראות אנשים שאתם אוהבים הולכים ומאבדים את עצמם מבושה והכחשה. לדבר על הבעיות שלי הציל אותי, תנו לעצמכם להינצל גם. ההודעות שלי תמיד פתוחות בשבילכם.
עוד נקודה היא מערכת היחסים של אטסושי ואקטגווה, שאף שהייתה חמודה למדי, לא הייתה מושלמת. ניסיתי לעשות את הפאנפיק הזה נכון ככל האפשר ולקחתי בחשבון את האישיות של הדמויות והסיפור שלהן. אי אפשר לצפות מאנשים שמעולם לא נאהבו כמו שצריך לנהל מערכת יחסים מושלמת בלי טעויות ובמיוחד כאלו ששנאו אחד את השני מאוד. לכתוב את שתי הסצנות בהן הוזכרה אלימות כלשהי במערכת היחסים שלהן היה קשה מאוד עבורי והתלבטתי על שתיהן המון אבל החלטתי שזה נחוץ בתקופתו. אני לא חושבת שרשמתי את שתיהן באופן מושלם או מיטבי והייתי משנה באחת מהן לפחות המון דברים אבל הבסיס היה נשאר כי אלו הדמויות ואלו היו הבעיות במערכת היחסים שלהם בשלב שבו הם נמצאו בה.
ואף שאני אוכל לדבר לנצח, אני חושבת שהסיפור הזה יכול לדבר בפני עצמו. נשאר לי רק סיפור אחד שרציתי לספר לכם מאז שהתחלתי את המסע הזה.
בסדרה, שם המשפחה של אטסושי הוזכר אולי פעם או פעמיים כשלא הקשבתי, לכן כשהתחלתי לרשום את הספר הזה, הנחתי שבגלל שהוא יתום אין לו שם משפחה ואני צריכה להמציא לו אחד. על דף תלוש במחברת שהתעסקתי איתה היתה רשימת השמות ממנה בחרתי את השמות של אטסוקו וטויה ושני שמות נוספים מהעשרים שם היו "נאקורה" ו-"האג'ימה". שיחקתי עם השמות עד שהגעתי לשם "נאקג'ימה" והחלטתי שהוא מושלם למטרה. נחשו כמה הייתי מופתעת לגלות שזה באמת שם המשפחה שלו.
תודה שוב פעם לכל מי שהגיע עד הלום. אני מקווה שדרכינו יצטלבו בשנית בדרך כזו או אחרת.
אוהבת עד אין קץ,
גו - צ'אן.
נתראה בפעם הבאה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~
(777 מילים)
(סך הכל 139,819 מילים)
בימים הקרובים הספר יעבור עריכה. אנא גלו הבנה לכמות ההתראות. לוב יו
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
