"אתה בטוח שזה רעיון טוב?"
"תסמוך עליי." המשפט הכי פחות מרגיע עלי אדמות נאמר מהג'ינג'י על הקביים לברונטי המודאג. עבר מספיק זמן ופיזיותרפיה שבית החולים אישר לצ'ויה יציאה למצוק הנוסטלגי בו כל הסיפור התחיל. למצוק בו נעשתה הצטרפותו לפורט מאפיה והברית הראשונה שכרת עם דזאי, לא יוכל לחזות לעולם את השתלשלות האירועים מאותו הרגע.
"אני בטווח צעקה, קח את הזמן." דזאי אמר בחצי לב, חרדותיו לא שוכחות אך מבין את המקום בו צ'ויה נמצא ומכבד את רצונותיו.
הג'ינג'י דידה לעבר שתי מצבות שחוקות מאיתני הטבע, לא דרך בנקודה זו כבר שנים רבות מכדי לדאוג להן. "יואן. שיראסה. איך אתם? צדקתם בסופו של דבר, אני בוגד. כלב של הפורט מאפיה." נאנח, התמונה של הנער עם השיער הבהיר והילדה האנרגטית עם השיער הורוד שתמיד נדבקה אליו עד הסוף של הבגידה המרה משני הצדדים.
"אבל כמו שלדקור אותי לא הספיק כדי להוריד אותי, מסתבר שגם המוות עצמו לא מספיק. הנה אני כאן, חי ועומד אחרי שעברתי לצד השני. זה לא מצחיק? תמיד אמרתם שאני עקשן מכדי להבין שהזמן שלי הגיע. מסתבר שגם בזה לא טעיתם." הגלים התנפצו בתחתית המצוק, מרגיעים את השרירים המתוחים שלו.
"גם אם אתם לא, אני מתגעגע אליכם זוג טיפשים. כמעט וקיוויתי לראות אתכם מחדש אבל תצטרכו לחכות לי קצת יותר. אני לא מתכוון להצטרף בזמן הקרוב. תשמרו על טויה בשבילי, היא עקשנית כמוני אבל כמו כולם, גם היא צריכה אדם לצידה. יואן, את בטוח תאהבי אותה, שתיכן נלחמות בציפורניים ובשיניים עבור אנשים שחשובים לכן." אמר בעדינות, הרוח נושבת לצידו ומובילה את ידו לגעת במצבות, הופך את ההבנה לאמיתית עבורו.
"ושיראסה- גם אתה טיפש מספיק כדי למות בשביל מישהו אחר. וחכם. ומוכשר עד אין קץ. להתראות, אני חושב שהגיע הזמן שלי להמשיך בחיים." צ'ויה סיים, מתיק את ידו מהמצבות האפורות הפשוטות וחוזר בפסיעות לעבר דזאי.
"סיימת?" הביט בו בעדינות, האדמומיות הקלה בלובן עיניו הכחולות לא חומקת ממבטו.
צ'ויה בתגובה, בחר לא לענות, משלב את ידו עם זו של דזאי ולוחץ קצת, רק כדי לוודא שהוא שם.
בדרכם חזור דזאי ביקש לעשות עצירת ביניים, קונה זר פרחים סגול ושניהם נכנסים לבית הקברות של יוקהאמה, הולכים בין שורות קברים עד שהגיעו לאחד רגיל לחלוטין. מצבת אבן מלבנית שחורה שהדבר היחיד שהבדיל אותה מהאחרות היה המילים שנחרטו עליה.
בכתב פשוט, שמה המלא של טויה נכתב ותחתיו ציטוט במרכאות, צובט בליבם של שני המבקרים, דזאי המנוסה מסתיר את יגונו אך הג'ינג'י הפוסע לא מצליח להתיק את עיניו מהמילים בגופן הפשוט מתחת לשם הכבד מכוח הכבידה בעצמו, מי כמוהו יודע.
" 'הדברים הנוראים ביותר שאנשים עושים- נעשים מאהבה.' מתאים, לא?" דזאי שאל בחיוך עצוב, הזר הסגול והטרי בולט כמו אצבע חולה ביד בריאה, טיפת צבע במצבה השחורה.
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
