אטסושי תמיד היה לבד, ההורים שלו נטשו אותו לפני שזכר את עצמו ובבית היתומים התנהגו אליו כאילו לא היה בן אדם, דבר שלא היה רחוק כל כך מהמציאות.
האנשים היחידים שהפיגו את הבדידות שלו היו הסוכנות, אבל למרות שתמיד שכנע את עצמו אחרת, היה חסר לו דבר שרוב בני האדם החשיבו כמובן מאליו, משפחה.
אפילו כשלא היה לבד אטסושי הרגיש כאילו הוא נמצא בחדר חשוך לבד והדלת לחדר הזה תמיד נעולה, בשלב מסוים הוא הפסיק להאמין שהדלת הזו תיפתח אי פעם ופשוט ויתר על הצפייה שמישהו יבוא לפתוח את הדלת הזו, היצור היחידי שיכל להיכנס לחדר היה הנמר, לא ידוע אם מכיוון שהיה חלק מאטסושי או מכיוון שחש את אותה בדידות כמוהו אבל אפילו לאחר שמונה עשרה שנה אפילו חריץ קטן לא נפתח בדלת שנדמתה ככבדה ממתכת.
"אטסושי!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!"
אטסושי הרים את ראשו מהתיקייה של המקרה שקרא "לי?"
"כן," ענה דזאי "היא ביקשה אותך במיוחד."
"היא?"
"כן, היא אמורה להגיע בכל רגע עכשיו." דזאי ענה בזמן שהוא פותח את החלון לרווחה, "השמיים בהירים ממש למרות שצפוי גשם עוד כמה שעות." מלמל לעצמו באותו רגע שנשמע צלצול פעמון והדלת נפתחה אטסושי הסתובב ובהבזק של שיער לבן זרועות חמות הקיפו את אטסושי, ראש של נערה לבנת שיער נקבר בשקע בין צווארו לכתפו ודמעות חמות זרמו על עורו הצח כשלג. למרות שהחיבוק הפתיע את אטסושי והוא הרגיש את המבטים של כל עובדי הסוכנות ננעצים בו הוא לא התנגד לחיבוק וחיכה שהנערה תגיב, הזרועות שלפני רגע חיבקו אותו בחוזקה לפתע תפסו בעדינות את כתפיו והנערה ישרה את פניה אל מול אטסושי, עם עיניים סגולות צהובות נוצצות מדמעות שזרמו מהן ללא סוף, ידה הימנית ירדה מכתפו ועכשיו החזיקה את הלחי שלו.
"זה באמת אתה אטסושי." לחשה בקול מאושר, שבור מדמעות , ברגע זה אטסושי היה ממש מבולבל. הוא בהחלט לא זיהה את הנערה והיה בטוח שלא פגש אותה מעולם אבל הוא הרגיש תחושה מוכרת ונעימה, מעין חמימות מוכרת ומנחמת להפליא. "אההה, אני מצטערת אתה בטוח אפילו לא מזהה אותי, ברור שלא...." אמרה הנערה המסתורית בזמן שהיא צועדת כמה צעדים אחורה ומנתקת את ידיה מכתפו ומהלחי שלו, הקול שלה פתאום נשמע עצוב עד כדי בכי כאילו ליבה נופץ לרסיסים, "השם שלי הוא אטסוקו נאקג'ימה, אני אחותך הגדולה".
באותו הרגע כשאטסושי שמע את המילים האלו הדלת לחדר החשוך בליבו חרקה ונפתח בה חריץ, מפיח תקווה שאטסושי לא הרגיש כבר שנים בתוכו וסוף סוף אור שמש בהיר חדר לחדר החשוך, מפיג את הצללים שכבלו את אטסושי לחשכה החונקת שבחדר.
~~~~~~~~~~~~
(489 מילים)
אז זה הפאנפיק הראשון שאני כותבת אם לא שמתם לב. הכתיבה לא מושלמת ויש קצת בעיה של אורך וריווח אבל זה משתפר. אם תוכלו אני ממש אשמח שתתנו לי הערות לגבי הכתיבה שלי, כל ביקורת שאתם אומרים עוזרת, מקווה ממש אני אצליח לעלות את הפרק השני בקרוב.
הערה זו נרשמת כמעט ארבע שנים אחרי שהפרק הזה עלה, אחרי שסיימתי לרשום את הספר. הפרקים הראשונים מסורבלים ולא מושלמים אבל זה משתפר משמעותית, ואם יש לכם סבלנות, הוא שווה את זה. אני אזהיר מראש שהוא הופך לאפל יותר עם הזמן וארוך כאורך הגלות. תודה שבחרתם לקרוא אותו🖤
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
