⚠אזהרת טריגר: התעללות⚠
~~~~~
השלושה היו שקטים להחריד מהשנייה שנכנסו לאחוזה.
הם גם היו שקטים לחלוטין כאשר עברו בין חדרים מרהיבים שגרמו לדזאי ולטויה להיראות כאילו דוקרים אותם בבטן בסכינים מלובנות כאשר עברו לידם.
לבסוף הם עצרו בחדר שנראה כמו סלון מאוד מפואר בו עמדה נערה, לכל המאוחר בגיל שמונה עשרה, עם מעטפה גדולה בידה ומבט ריק בעיניים.
"אוסאמו-סאמה, טויה-סאמ-"
"אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה." טויה שדרה לעברה מבט קרח שלא הפריע לנערה במקצת בדרך לא ידועה.
"ברוכים השבים, הליידי מחכה לך טויה-סאמה. אוסאמו-סאמה ואקטגווה-סאמה מוזמנים לחכות כאן או בקומה השנייה בחדר ה-"
"אנחנו נחכה שם, תודה לך." הפעם זה היה תורו של דזאי לקטוע את הנערה ולגרור את אקטגווה מחוץ לחדר.
.
כאשר טויה הגיעה לחדר המתפרה שבו דזאי ואקטגווה חיכו בו, מבט רדוף זהה לשל דזאי ושל הנערה במורד המדרגות היה בעיניה וסימן סגול זהה לשל דזאי עיטר את לחייה.
ללא מילים, היא צנחה לאחד מהכיסאות שהיה בחדר, ואמרה בקול חצי מת "אני רוצה להקיא. אוסאמו, בבקשה תהרוג אותי."
אנחה שכנראה הביעה הזדהות נשמעה מדזאי ושניהם השתתקו.
נכנע מהסודיות שהייתה ביניהם, אקטגווה סוף סוף העז לדבר- "אפשר להבין מה קורה כאן לעזאזל?" אמר לשניהם בטון תקיף שדורש תשובות מידיות, טון שעבד על כל הקורבנות שלו מלבד שלושה- אטסושי ושני האחים שישבו מולו.
"חשבתי שזה היה ברור מאוד מהמבט שדפקת לשלט בכניסה קודם."
וכרגיל, טויה לא טעתה במילותיה. רעד עבר באקטגווה כשהוא נזכר בשם "דזאי" רשום בכתב מסולסל על חזית הבית.
"זאת אומרת ש-"
"כן". המילה הראשונה שדזאי אמר מאז שטויה נכנסה לחדר.
"ברוך הבא לבית הישן שלנו זרד." טויה אמרה בצחוק סרקסטי שנשמע יותר כמו אנחת כאב.
המילים עדיין לא התחברו בראש של אקטגווה- הבית הישן של דזאי-סאן וטויה. הם קוראים לו המקום המזעזע ביותר על כדור הארץ. יש פה ליידי מסוימת. הם מכירים את הנערה מלמטה כבר כמה שנים. אז-
המוח שלו כאב מהצפת מידע ושנייה לפני שהוא התפוצץ, טויה קטעה את רצף המחשבות שלו.
"יגיעו לעשות לנו את כל הבולשיט של המדידות עוד מעט ואז את כל החארטה של הנימוסים וגינונים כנראה ביחד עם הסיוט של הריקודים ישר אחר כך." אפשר היה להבין שטויה נהנת.
"אני רואה שהשפה שלך מלבבת במיוחד." דזאי אמר בסרקסטיות לטויה שלא טרחה אפילו להזדקף.
"אני תקועה בבית הזה. איתך. ועם בן האדם השנוא עליי ביותר עלי אדמות, כשהחברה הכי טובה שלי נעדרת והדרך היחידה לראות אותה תהייה לסבול את כל העינוי שברחנו ממנו מחדש. מה אתה מצפה ממני לומר? שזה היום הטוב ביותר בחיי וקשתות יורדות מהתקרה?" היה משהו בדבריה של טויה. בעיקר סרקזם אבל גם טיפת היגיון.
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
