'היא בהחלט ילדה יפהפייה.' טויה חשבה בעוד עיניה התרחבו. אטסוקו, הילדה שבשבילה הייתה כמו אחות קטנה, עמדה בשיא תפארתה. לבושה בשמלה מרהיבה בצבע כחול בהיר שהתחילה בקו עצמות הבריח שלה וירדה בחינניות עד הרצפה, מחזיקה כינור שקוף ומישירה מבט לקהל החשוך, מפספסת אותה ממרחק מטרים ספורים.
זה לא היה חלום, זו הייתה המציאות.
אטסוקו ואטסושי אכן היו שם, כל המאמץ הזה לא היה לחינם- אז למה היא לא מרגישה שמחה?
המחשבות שלה נעצרו כשהקשת של אטסוקו נגעה בכינור, ומנגינה עדינה התחילה להתנגן.
(ממליצה לשים את השיר. אשים למטה את הגרסה של הכינור כי למה לא. חשוב לציין שהשיר היה בלשון ניטרלית אבל שיניתי את זה לנקבה כי עברית.)
"את בזיכרונותיי, מלאת חיים כל כך, כאילו את נמצאת כאן לידי." קול מתוק התחיל לשיר, לקח לטויה שנייה להבין שהאחד ששר הוא אטסושי. לילד בהחלט יש קול מרשים.
"אך אני מושיט את ידי ולפתע את נעלמת." המילים האלו היו מילים כלליות של שיר, אז למה היא הרגישה כל כך הרבה רגש בתוכן?
"מכל הזיכרונות שאצורים בליבי, אני אוסף את אלו שלך ומחבר אותם, צופה בהם מוקרנים מעבר לחדר- אני מרגיש אותך בכל גל של כאב." למילים האלו היה משקל אישי, זה היה ברור ובצד השני של החדר היא יכלה לראות בעיני רוחה את אקטגווה עומד בעיניים פעורות.
זה קשה לראות מישהו שאתה אוהב כל כך קרוב כל כך אבל רחוק כל כך, ומדבר עלייך מילים כה עצובות.
"דואך והולך רחוק מדי בלי לספוג אור או מים, חותם את לבי הפצוע עם נדר נטול שורשים." שיפסיק אקטגווה חשב בכאב, הוא לא חייב להמשיך, זה רק יכאב יותר.
"שתי כוסות מונחות זו לצד זו, תפקידן מעולם לא הוגשם, בדיוק כפי שהיו מאז שנגעת בהם לאחרונה." אקטגווה לא יכל להמשיך להקשיב יותר למילים והתמקד במנגינת הכינור.
בלי מילה נוספת, אקטגווה הלך לקצה החדר, מהופנט מהקול היפיפה של האדם שהוא אוהב כל כך ומרגיש דקירה כואבת בליבו מכל מילה נוספת שהוא אמר.
'אם אני אצליח לדבר איתו, זו הולכת להיות שיחה כואבת.' אקטגווה חשב, ההבנה שיש סיכוי שזו הפעם האחרונה בחיים שלו שהוא יראה את אטסושי אם הם יכשלו מחלחלת.
הוא שמע את המילים של השיר והבין אותן אבל הוא נתן להן לעבור מאוזן אחת לשנייה שלו, לא מוכן להתעכב על הכאב ולתת לו להסיח אותו מהמשימה שלו.
אקטגווה במקום סקר את החדר, מסיח את דעתו מהקול של אטסושי בכל מחיר.
החושך הקשה על המשימה אבל אחרי שנים בפורט מאפייה הוא כבר היה מתורגל. רוב האנשים היו קפואים, מהופנטים וככל הנראה בכך שהוא היה היחיד שזז הוא משך יותר מדי תשומת לב.
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
