בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime

Dreams Come True

(הערת המחברת: האמר זה סוג רכב, משומש על ידי ארגונים צבאיים בדרך כלל)

.

"ג'ינקו." לבן השיער הסתובב למשמע הכינוי שלו, מחייך לבעל הקול ונשאר לצידו במקום להמשיך ללכת. זה בטוח חלום, שהוא עומד ביפן, ליד החבר שלו, בבניין הסוכנות.

טויה לא דיברה הרבה, נכנסת למרפאה עם יוסאנו ונועלת את הדלת לכולם, לא מספקת הסבר לאף אחד מלבד אלו שידעו. כל האנשים שאינם קשורים מבינים שזה המקום שלהם להתפנות.

שני הבנים הלכו בשקט מחוץ למבנה, זה לצד זה מאחורי כולם, נגיעות אקראיות של כפות הידיים מספיקות להם כל עוד הם בחברת אנשים, לאהוב אחד את השני זה גזר דין מוות עבורם אם אנשים ידעו. שניהם הגיעו להאמר שחור, אטסושי מרים גבה כאשר אקטגווה סימן לו להיכנס לרכב.

"ממתי יש לך רישיון?" שאל, נכנס לרכב בחשד.

"מאז שנעלמת והיה לי זמן סוף סוף." ענה, חוגר את עצמו מול ההגה.

"אה, אז אני הבעיה עכשיו?"

"תמיד היית, תמיד תהייה." ענה לו, גורם ללבן השיער להזעיף פנים לרגע ואז הוא התרכך שוב פעם, מחייך לשחור השיער ומכה בכתפו קלות.

"אידיוט."

אקטגווה התניע, שניהם מתחילים בנסיעה שקטה, אטסושי מתעסק עם תחנות הרדיו עד שמצא אחת שאהב, נותן למוזיקה למלא את החלל של השקט ביניהם. עיניו נודדות לחבר שלו כאשר הוא היה עסוק בנהיגה, הפוני שנתן לו לגדול סוף סוף בהחלט החמיא לו והסיח את דעתו של אטסושי. הוא חיי מחדש את כל מה שחלם עליו בחודשים האחרונים, התחושה הנוסטלגית כמעט וזרה לו.

סוף סוף הוא היה רגוע, סוף סוף הוא היה במקומו. הוא היה ליד החבר שלו, ליד המשפחה שבנה לעצמו עם הסוכנות, ולרגע, לא היה אכפת לו מה העתיד צופן. הוא היה מאושר עכשיו.

עיניו נפתחו מעט יותר באושר כאשר קלט איזה שיר מתנגן מתחנת הרדיו. "אני אוהב את השיר הזה!" קרא מחייך, מתחיל לשיר בלי לחשוב יותר מידי. חותמה של קתרין נח על הרגליו ועל קולו.

"תרתי אחרי סיבה להישאר כפי שאני," התחיל לזמר, קולו העדין ממלא את מרחב ההאמר הצבאי בניגוד יפיפה. "אם יש דמות בדמותי שעצורה בליבך, אז אפילו בלב החשכה או על מרום הגבעה, אוכל להתגבר על הכל עם העצמי החדש."

עיניו נעצמו, מתמסר למוזיקה. "כדי שנוכל לחייך בכל סיטואציה. כדי שנוכל להמשיך לצעוד קדימה ולחפש את הסיבה לחיינו, אקרא בשם, בשמך, כדי שלעולם לא תשתנה." אקטגווה היה מהופנט, מצליח להתרכז על הכביש בקושי רב כדי להחנות בצד ובמזל מקרי שהיה די ריק בשעה זו. הוא זכר שהשירה של אטסושי הייתה מדהימה אבל הוא היה עסוק יותר בלשרוד ולהציל אותו באותו לילה. עכשיו, כשהם לבד, רק שניהם, בלי דאגות, והקסם מתהווה מול עיניו, החוויה הייתה שונה לחלוטין.