"בוקר." סאיורי אמרה לאטסושי, קולטת את עיניו נפתחות באיטיות.
"איפה-" שאל בקול צרוד מגרון יבש, משתעל בתגובה ומקבל כוס מים מסאיורי, מתחיל לקלוט את הסביבה שלו לאט לאט, חדר לבן מואר באור רך, טבעי. מרפאה.
"המרפאה של בסיס הגילדה, קרסת." ענתה בקול שקט, מוזר. לקח לאטסושי רגע להבין שהיא לא משתמשת בטון המונוטוני שלה איתו, זה הקול האמיתי שלה, הטון הטבעי שלה, זאת סאיורי האמיתית.
"כמה-" ניסה לשאול לפני שהשתעל שוב, הגרון שלו צריך זמן להתרגל לדבר שוב.
"ישנת שלושה ימים." ענתה, מקרבת את הכיסא עליו ישבה למיטה שלו ועוזרת לו להתיישב בה. הקרבה שלה מאפשרת לאטסושי לראות אותה מקרוב, העיגולים הכהים מתחת לעיניים, היציבה העקומה קצת, השיער הפזור המבולגן והבגדים המקומטים.
"את... היית כאן כל הזמן הזה?"
"עלית עליי." אמרה, מתיישבת שוב בכיסא שלה מולו, נותנת לשקט שהופר רק על ידי מוניטור הלב המצפצף לשרור עד שנאנחה, נאבקת בעצמה לפני שפנתה לאטסושי. "אתה-... אפשר-..?" ניסתה לשאול במחוות ידיים, אטסושי מבין את הרצון שלה ומהנהן, נותן לה לגעת באצבעות רועדות במפרק כף היד שלו, בודקת בעצמה שיש לו דופק תקין. כל גופה נרגע כאשר הרגישה בעצמה את הדופק הטבעי שלו ואת העור החמים.
"אני-... אני יודעת שאני לא אמא תקינה, או טובה, או אמא כמעט בכל בחינה, אבל אני דאגתי לך. בכנות. כנראה אני נקשרתי אליך יותר משהרשתי לעצמי ואתה כל כך מזכיר לי את עצמי של פעם-" התחילה לדבר, רצף המחשבות שלה הולך לאיבוד ונבלע בתוך עצמו.
"-סאיורי?" אטסושי עצר אותה מלטבוע בשטף הדיבור שלה, גורם לה להרים מבט אליו. "את לא צריכה להתנצל. לא האשמתי אותך לרגע. אולי פעם אבל הבנתי מהר מאוד את הנסיבות שלך. את לא צריכה להתנצל על כך שלא הצלחת להיות בכל כובע אפשרי שהניחו עלייך בו זמנית." הרגיע אותה, הקשר המיוחד שהתפתח בניהם מתבטא.
"אני-.. תודה. מגיע לך אחרי כל זה להכיר את הסיפור גם מנקודת המבט שלי, לא?" שאלה בחיוך, מרגישה כל כך קלילה ללא המסכה התמידית שלה וללא ההרגשה שהיא מאכזבת את הבן שלה. "מאיפה להתחיל? בניש-"
"-מה היה שם המשפחה שלך לפני הנישואים?"
"... ויסטריה, קראו לי סאיורי... ויסטריה. לא חשבתי על הילדה הזאת כבר הרבה זמן." ענתה, קצת מעורערת מכך שאטסושי באמת תהה לגביה ולא לגבי הסיפור מהרגע שהוא נולד. הילד שלה באמת היה מיוחד.
"שם יפה. מתאים לך." אמר לה, נשענן לתוך הכריות הלבנות שתמכו בגבו. מקבל חיוך עדין מסאיורי, החיוך הטבעי שלה היה יפה בהרבה מהאחד הסינטטי שהיא השתמשה בו באירועים ואטסושי הרגיש בר מזל שזכה לראות אותו.
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
