"התכנסנו היום כדי להיפרד בפעם האחרונה מאחותנו, פקודתנו, מפקדתנו, חברתנו ומורתנו- טויה אלווירה דזאי." מורי אוגאי, מפקד הפורט מאפיה בכבודו ובעצמו קרא בקול אל קהל האנשים המקשיבים.
ההלוויה הפומבית נערכה עבור כל חברי הפורט מאפיה, נפרדים מהשלישית בסגל הפיקוד שלהם בלב כבד. היא הייתה מפקדת מהמעלה הראשונה שלא תוכל להיות מוחלפת בקלות או בכלל לכן רבים התקבצו באולם לחלוק לה כבוד אחרון.
תמונתה של טויה בשחור לבן נתלתה על דופן הבמה השחורה בצורה יפנית מסורתית, כך שלאחר הטקס כל נוכחי האולם יוכלו לומר לה מילות פרידה.
"טויה שלנו נפלה בקרב מול לא אחר מפיודור דוסטויבסקי שמאיים על שלום העיר שלנו מעל לשנה, והצליחה להציל במותה אנשי צוות רבים. הקרבתה של אחותינו לנשק לא הייתה לשווא ולעולם לא תישכח. היא לחמה עד רגעה האחרון כמו המפקדת הדגולה שהייתה והוכיחה שתואר זה ניתן לה בכבוד. במקום לבכות את מותה, קראו קריאת קרב ושמרו את מורשתה לעד." מורי המשיך את נאומו, מקבל שאגה מחרישת אוזניים מכל המאפיונרים ששהו בחדר. שאגה כזו נשמעה רק לפני משימות שטויה הנחתה, רק שאז היו שאגות מורל ולא יגון.
"עכשיו נקרא את יקיריה להספיד אותה, כבודם במקומם מונח." שחור השיער החווה בידו לשורת האנשים המצומצמת שעמדה בסוף הבמה, כמעט ולא גלויים לעין. בשורה הראשונה של הקהל עמדו חברי הסוכנות שהוזמנו באישור חריג ואנשים שהיו קרובים אליהם מהפורט מאפיה כך שאטסושי, אקטגווה וגין עמדו אחד ליד השני, נשמתם נעתקת כאחת כאשר ראו את מראה אטסוקו כאשר עלתה לדוכן ההספדים.
"טויה." קראה בטון רגוע שהשתיק את כל יושבי החדר, טון כנה. "לא אשקר, לא היית אדם טוב לפי ההגדרה. היית פושעת, רוצחת, איך שלא תקראי לזה- אך מעשייך היו חטאים כאשר בליבך הייתה כוונה טובה, ועינייך? היו קרות כדי להסתיר חמלה ודאגה. לא היית שטן, היית מלאך עם הילת דם שנוגס בשיניו במוות ומעז לחייך. היית המשפחה שלי כשלא היה לי אדם מלבדי ותמיד תישארי כזו. אפילו אם צעדינו לא יצעדו יותר ביחד, אנחנו עדיין חולקות את אותה הדרך. לנצח איתך. אטסוקו."
הנאום של לבנת השיער היה אמיתי, מכל הלב, ומתומצת, עומדת על הבמה דקה בודדת אך עותקת את נשימת השומעים. לא הייתה מילה מיותרת בהספד שלה.
אחריה עלה דזאי, המשפחה הביולוגית היחידה שלה ושונה באלף אלפי הבדלות מקודמתו, עומד מול הדוכן למראה המבטים המשתהים של כל אלו שהכירו אותו מחיים אחרים בהם היה אחד מהם.
"טויה," אמר, קולו צרוד מחוסר שימוש אך אף שריר בפניו לא העיד על שימת לב לפרט זה. "חכי רגע במרוץ התמידי שלך ותני לי להיפרד, להיזכר איך קולך נשמע. התמונה שלך זזה אך כבר אין קול.
אמרנו אחד לשני אלפי פעמים שאנחנו שונאים אחד את השני ואני לא חושב שהתכוונו לאף אחת מהן. כל רגע כזה מוחלף בזכרון שבו נאמרות המילים שצריכות להיאמר, ומתווספות אלו שמעולם לא נאמרו. כפי שביום האתמול שרת לי את המנגינה האחרונה שלך אני לנצח אהיה אסיר תודה להקרבתך. עמוק בתוך המרירות, הזמן לא ימחוק אותך. כמו שהבעתך צרובה במוחי, זכרך נצרב בחיים הללו. הזמן שלנו נעלם טיפין טיפין עד שלא נותר ממנו דבר, אך הזכרונות שלנו יהיו שיר הערש שלי. לפני שאת הולכת אחותי הקטנה, תני לי להשתהות בזכרך. אוסאמו."
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
