בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime

Silhouettes from the past

⚠אזהרת טריגר⚠: התקפי חרדה, התעללות מנטלית

כשהמבנה הגדול ניצב מולם אטסושי קפא מפחד, דבר שזיכה אותו במכה קלה בגב מאקטגווה, "העבר הוא בעבר אטסושי." אמר לו והמשיך ללכת. לשלוש המילים האלו היו השפעה רבה. אטסושי חייך וכמעט מיד הדביק את הקצב. 

"יש כניסה מהצד הימני של הבניין, אתה יודע איך להוביל אותנו למגדל האמצעי משם?" אטסוקו שאלה.

"כן, מנקודת הכניסה תמשיכו ישר עד הסוף ואז תפנו ימינה אחר כך שמאלה ותמשיכו ישר, בגלל האנשים שמסתובבים במסדרונות אולי כדאי שתעברו דרך תעלות האוורור." אטסושי ענה ונעצר. כדי להיכנס למבנה דרך הכניסה של אטסוקו צריך לעבור מעל הגדר בלי שישימו לב אליך, להתגנב לצד של מבנה הילדים, ולעבור דרך פרצה בקיר. השלושה עברו את הגדר בשקט ונכנסו דרך הפרצה בקיר לתוך המסדרון, אקטגווה השתמש בראשומון שלו כדי לפתוח את תעלות האוורור והם התחילו להיכנס.
קודם הרימו את אטסוקו לבפנים ואחר כך אקטגווה עלה, כששניהם הושיטו את ידם לאטסושי שיעלה אחד מאנשי הצוות פנה במסדרון. אטסושי מיד העיף את הידיים שלהם שלא יתגלו ואיש הצוות ראה רק את אטסושי, "אני אסתדר, אל תדאגו." לחש להם והתחיל לרוץ, איש הצוות אחריו.

 אטסושי הפסיק לספור כמה פעמים פנה אחרי הפעם השלוש עשרה וכמה מסדרונות עבר אחרי האחד העשירי. בית היתומים היה גדול כמו שזכר אותו וכל מה שהוא התרכז בו זה להמשיך לרוץ עד שהוא יהיה בטוח שאטסוקו ואקטגווה בטוחים ושאיש הצוות לא עוקב אחריו.

רק כאשר ראה שהצליח לאבד אותו, אטסושי התפנה להסתכל איפה הוא נמצא, לא היה לו שמץ היכן הוא נמצא אבל המסדרונות נראו מוכרים בצורה שהעבירה צמרמורת בגופו. 'דבר אחד בטוח, זיכרונות טובים אין לי מכאן.' חשב לעצמו בעודו מסתובב במסדרונות מנסה להבין איפה הוא ואיך מגיעים למגדל האמצעי משם. לבסוף בקצה אחד מהמסדרונות ראה אור כחול והתחיל ללכת לעברו, קצה החוט הכי טוב שלו עד כה.

כשהגיע לחדר ראה דלת שחריץ ממנה פתוח וממנו יוצא האור הכחול, ידו דחפה בעדינו את הדלת ופחות משנייה בודדת לאחר שפתח את הדלת אטסושי התחרט על כך. זה היה החדר שבו התרחשו כל הסיוטים שלו, חדר מואר באור כחול הנובע מהזכוכית הצבעונית שקישטה את החלונות, זכוכית בשלל צבעים, כחול, צהוב, סגול, אדום, ורוד, אינדיגו, צבעים רבים משטרח לספור, אבל בשבילו לא קיים בעולם מראה מחריד מכך.

"חסר תועלת."

"העולם יהיה מקום יותר טוב אם פשוט תמות בתעלה איפה שהוא!"

"אנחנו לא צריכים פרחחים חסרי ערך."

"פשוט תלך."

"אני מקווה שתרקב בגיהינום!"

"עדיף שתאכל על ידי הנמר!"

"לעולם לא תמצא מקום שיקבל אותך!"

מילים כאלו ורבות אחרות הציפו את מוחו של אטסושי שאיבד את שיווי המשקל שלו ונפל לרצפה, הוא לא ראה דבר, הוא אפילו לא שם לב שהוא נפל לרצפה, כל מוחו היה מוצף בדברים שמנהל בית היתומים ושאר אנשי הצוות אמרו לו. זה כל מה שהוא ראה. זה כל מה שהוא שמע. זה כל מה שהוא זכר וזה כל מה שהוא הרגיש. כאב.

.

.

.

אטסושי לא הבין בדיוק איך הוא נכנס לתוך החדר אך בשנייה שהבין שהוא בפנים הוא התחיל לזחול לעבר הדלת, הוא חייב לצאת משם. עוד שנייה אחת במקום הזה והוא יאבד לגמרי את שפיותו, אך למרבה חרדתו  הדלת נטרקה. בגלל התקף החרדה כל מה שהוא הצליח לראות מהדמות זה שיער שחור וחלוק מעבדה לבן אבל לפני שהספיק לראות עוד פרטים החרדה השתלטה עליו סופית, העולם הסתובב לרגע, ואחריו- חושך, אטסושי איבד את ההכרה.

כשאטסושי התעורר והראייה שלו התאפסה הוא ראה את האישה שסוף סוף הצליח לראות את תווי הפנים שלה, עומדת מאחורי כיסא שישבה עליו ילדה קטנה, מחוסרת הכרה. "אני רואה שהתעוררת פולש." נשמע הקול הקר של האישה. 

"מי הילדה הזאת? מי את?" שאל, האישה נאנחה, "שואל על מדוזה לפני? כנראה ציפיתי ממך ליותר מידי, בכל זאת היית בן שלוש."

"למה את קוראת לה מדוזה?, יכול להיות ש-"

"כן." העיניים של אטסושי התרחבו "בדיוק וורטיגר, עוד אחת, בדיוק כמוך, עוד טעות, עוד מפלצת, עוד פרחחית חסרת ערך-"

'היא צודקת,' אמר לו הקול הקטן במוח 'אפילו עכשיו, אתה עדיין חסר תועלת, אתה עדיין לא יכול לעשות כלום, בדיוק כמו שמנהל בית היתומים אמר, אין לך זכות לחיו-'

'אתה חושב שאם תסכן את החיים שלך בשביל להגן על אחרים, מישהו יחתום על טופס שאומר שמגיע לך לחיות?' הקול במוח שלו נקטע על ידי המילים שאקטגווה אמר לו 'הוא צודק.' חשב בעודו חוזר למציאות. 

"שניכם לעולם לא תמצאו מקום שיקבל אתכ-"

"את טועה." קטע אותה, המבט המופתע על הפנים של האישה העיד שהיא בהחלט לא ציפתה לזה. 

'המילים מהעבר שלך לא קשורות למי שאתה עכשיו.' המילים של אקטגווה המשיכו להתנגן במוחו, "אני הצלחתי למצוא מקום שמקבל אותי ואנשים שיאהבו אותי כמו שאני, אני קיבלתי את האישור שלי לחיות, המילים שלך לא קשורות אליי יותר." אמר מפעיל את היכולת שלו ובמאית השנייה לקח את הילדה וקפץ החוצה. מנפץ את החלון הצבעוני, החלון שעצר את השמש מלהיכנס לעולמו במשך שנים נח עכשיו מנופץ על הדשא, דשא ירוק מלא בשברי זכוכית צבעונית.

'מכיוון שכאב העבר שלך כבר לא קשור אלייך יותר.'

~~~~~~~~~~~~~~~

(750 מילים)