בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime

Meanwhile

"מה אתה חושב שאתה עושה!!" צעקה לבנת השיער על אקטגווה. כשאטסושי התחיל לרוץ, מחפה עליהם, אטסוקו השתגעה. היא עמדה לקפוץ אחריו אבל אקטגווה עצר אותה, מכסה את פיה בשביל לעמעם את הקול שלה. ברגע לזה לאקטגווה היה סימן של נעל על כל החולצה שלו, מכה רצינית בראש וסימן נשיכה על כל היד הימנית שלו, "לאחים האלה יש חתיכת שיניים" הייתה התגובה היחידה שלו לדבר השלישי. "אנחנו חייבים לעזור לאטסושי, הוא לא יכול ללכת לבד! הוא-"

"תירגעי כבר! שחור השיער קטע אותה, "ג'ינקו יסתדר, הוא חזק יותר ממה שאת חושבת." 

"ואם משהו יקרה לו?!" המשיכה ללחוץ.

"אז לפחות תעשי את המשימה בשביל שזה לא יהיה לחינם." ההערה הזאת שברה בתוכה משהו ובמאית השנייה היד שלה עפה לכיוון הלחי של אקטגווה, אפשר היה לשמוע את הצלצול של הסטירה בכל תעלת האוורור, אטסוקו לא ריחמה בעוצמה והלחי של אקטגווה הייתה אדומה ונפוחה, הציפורניים הארוכות שלה שרטו אותו בדרך ושלושה קווים אדומים ומדממים נחרטו על עורו של המתנקש.

"אתה לא אמור להיות החבר שלו?!" צעקה עליו אטסוקו בעיינים דומעות, "אתה לא אמור להיות האדם ששומר עליו? דואג לו? איך אתה מסוגל לומר את זה? כאילו אתה לא באמת דואג לו! כאילו אתה רק מנצל אותו בשביל עצמך ותזרוק אותו כשהוא כבר יהיה לא יעיל בשבילך!!!"

"זה נכון." ענה לה שחור השיער, העיניים של לבנת השיער ננעצות בו בשנאה והיד שלה התכוננה לסיבוב שני, "אני החבר שלו," היד של אטסוקו נעצרה באמצע האוויר, עדיין במרחק מסוכן ועוצמה מסוכנת, "אבל אני לא שומר עליו, הוא יכול לעשות את זה לבד, ברור שאני דואג לאידיוט הזה, אבל אני גם סומך עליו. סומך עליו שהוא יחזור בחיים, והוא סומך עליי שאני לא אתן לו להפריע לי לעשות את מה שאני צריך, ככה אני מסוגל להישמע כאילו אני לא באמת דואג לו.
לא אכפת לי שלדעתך אני מנצל אותו, אבל מה איתך? נעלמת כשהוא היה בן שלוש וחזרת עכשיו רק כי היית צריכה משהו ועוד החזרת אותו אותו למקום שהוא הכי מפחד ממנו, אצלי הוא לפחות מקבל משהו בתמורה."
העיניים של אטסוקו נפערו והיד שלה כיסתה את הפה שלה "ואין סיכוי שאני אזרוק אותו כשהוא כבר לא יהיה יעיל, כי זה בחיים לא יקרה. תאמיני בבחירות של אח שלך קצת יותר."

אטסוקו הייתה קפואה, שוק בעיינים שלה, אקטגווה נעץ בה מבט נוקב נוסף והתחיל להתקדם לכיוון שאטסושי הדריך אותם אליו, אטסוקו מצטרפת אליו כמה שניות לאחר מכן. כשהם הגיעו למגדל המרכזי, הם יצאו מתעלת האוורור והתגנבו במדרגות לראשו, נצמדים לתקרה ולקירות בעזרת ראשומון כדי להתחמק מאנשי צוות. בראש המגדל היה חדר גדול שתפס את רוב המרחב עם שתי דלתות מתכת גדולות, אחת פתוחה והשנייה סגורה, מצדה של הדלת הימנית היה מתלה עם כמה מעילים וחלוקי מעבדה, ליד הדלת השמאלית היה ארון מגירות גדול. על חלק מהמגירות היו רשומות שנים, על חלק שמות של תרופות אבל לשתי מגירות היה שם מחשיד, "חפצים אישיים".