"אי פעם אמרתי לך שאני שונאת אותך?"
"אני נוטה לחשוב שלא."
"יופי, יש פעם ראשונה לכל דבר. בשם הפסנתר ששברתי בגיל ארבע מה ביקשת מסאיורי שאתה צריך לשכנע אותי ואת עצמך לעשות את זה?" אטסוקו שאלה, מסתכלת על אחיה כאילו היא הולכת לחנוק אותו.
"בבקשה אטסוקו, זה לא כזה נורא ומה שביקשתי ממנה סופר דופר חשוב לי. בבקשה זאת פעם אחת ו-... טוב, זאת האופציה היחידה שלנו לצאת מהאי?" אטסושי ניסה את הקלף האחרון שהיה לו כדי לשכנע את אטסוקו.
אפשר היה לראות אור נדלק בלבנת השיער לרגע ואז הוא השתנה למבט קפוא. "פעם אחת ואתה עושה את הניירת שלי לשבוע הקרוב?"
"את אכזרית."
"ארבעה ימים וזה סופי."
"נסגר." אטסושי לחץ איתה ידיים ושניהם סוף סוף הגיעו ליעד שלהם, השטח המיוער, לקרב של מיה ויאטסומורה.
הקרב הזה היה די ריסקי מבחינתם ובהנחה והוא לא ילך כראוי הוא יכול להסתיים מהר מידי ובאלימות חד צדדית, אבל זה כבר עניין של הבנות. הבנות ואטסוקו שנמצאת בהיכון להפריד אותם.
כל שאר האחרים כבר היו בנקודה המוסכמת שקבעו ואטסוקו העלימה עין למראה כתם ג'ינג'י בצמרת אחד העצים, מוסוות די טוב על ידי הפריחה הכתומה של העץ השתול שם. 'שתעשה מה שבא לה כרגע, זה עדיף מאשר לעצבן אותה.'
"אותם חוקים כמו אתמול, יש לכן עשרים דקות. השתמשו בשטח בחוכמה." אטסוקו אמרה ושלחה את הבנות פנימה לתוך אחד מהאזורים הפחות צפופים באזור המיוער, משאירה את יתרונות השטח אבל נותנת גם לשאר הכיתה את האופציה לצפות לפחות בחלק מהקרב. "התחילו!" צעקה ושתי הבנות התפצלו, מיה תופסת מרחק ויאטסומורה תופסת גובה על עץ ומפעילה את התכונה שלה ראשונה, העיניים הירוקות שלה בוהקות בזוהר מפחיד.
"אין שום ספק שהתכונה של יאטסומורה הכי יעילה בשטח מיוער אבל יש למיה יתרון בשטח כזה בכלל?"
בסריקה מהירה, יאטסומורה מצאה את מיה והתחילה לרוץ לעברה במהירות, מדלגת מעץ לעץ בלי להתיק את העיניים ממנה, לא מושפעת בכלל על ידי החושך שהטילו העצים או תנאי הטבע, כאילו היא הדבר היחידי שהבלונדינית יכלה לראות.
"ברור שיש לה. 'בת קול' היא היתרון האולטימטיבי בכל שטח."
"תעצרי!" כהת העור צעקה, גורמת לבלונדית לקפוא במקומה באופן לא טבעי, היא לא יכלה להזיז אף שריר ונשארה קפואה לחלוטין כאשר מיה התרחקה בריצה מהאזור.
'היא יכולה לגרם לאנשים לציית לה? איך אני אמורה להתגבר על זה?!' יאטסומורה חשבה בפנים חסרות הבעה, מנסה להבין איך היא משתחררת מהקיפאון שלה לפני שהיא אפילו מתחילה לתכנן כל דבר אחר, רק זיעה קרה שהופיעה על עורפה מסגירה את תחושותיה. למזלה, אחרי חמש שניות ארוכות היא הצליחה לזוז שוב פעם, מרפה את השרירים שלה ומנסה להתייצב מחדש על הענף שהיא הייתה עליו. 'אז יש ליכולת שלה הגבלת זמן? או שהיא שיחררה אותי?' חשבה בזמן שעלתה גבוהה יותר לתוך צמרת העץ 'לא משנה, עכשיו לאיפה הילדה הזאת נעלמה?'
YOU ARE READING
בונגו סטריי דוגס/ the other Nakajime
Science Fiction"אטסושי-קון!" נשמעה צעקה מפיו של דזאי "יש לך בקשת עבודה!" וכך הסיפור התחיל, ביום רגיל ביוקוהאמה, שאף אחד לא ציפה שיקרה בו שום דבר מיוחד חוץ מגשם קל, אך השמיים הבהירים המתכסים בעננים היו מלאים בהפתעות רבות יותר משאטסושי יכל לדמיין כאשר נערה בעלת שיער...
