‏המתנקשת

פרולוג

‏
אוקסנה
בת 8

"אבא אני רוצה את זה!" אני קופצת שוב ושוב על רגליי הקטנות בשביל להגיע לבובה שאני רוצה.
"‏ניט,אוקסנה. כבר קיבלת את המתנה שלך ליום. עכשיו התור של אלכס" אני מביטה לעבר אחי התאום שמחייך אלי בחיוך מרוצה ומוציא לעברי לשון.
"אני רוצה את זה!" אכלס ‏מצביע על רובוט גדול שנמצא במדף ‏העליון.
"זה טיפה יקר,אלכס. אולי משהו אחר?" אבא שלי שואל אותו.
"לא! אני רוצה את זה!!" אלכס עושה פרצוף עצבני ומתחיל לצעוק.
"אלכס!" אבא שלי נוהם וכבר לא ‏נהיה נחמד.
אמא שלי מופיעה ‏כשבידיה שקית ‏צבעונית ‏וזר ורדים ‏לבנים.
היא מבטה באבי במבט מוזר.
‏זה נראה כאילו היא מפחדת?
אף פעם לא ראיתי את אמא שלי לחוצה או מפחדת משהו.
"מה קרה,אנה?" אבא שלי ‏ממהר אל אמ,אוחז בכתפייה ומביט בה בדאגה.
"הם מצאו אותנו" היא לחשה בטון עצבני ולחוץ.
מי מצא אותנו?
תפסתי במעיל של אבא ומשכתי אותו בשביל צומת לב.
"מה קרה לאמא,אבא?" שאלתי.
עיניו של אבא נפערו והוא התחיל לרעוד.
"זה כלום, ‏נסיכה קטנה שלי. ‏לכי בבקשה לקרוא לאלכס אנחנו חייבים ללכת" מה? למה ללכת?
‏הוא ‏הבטיח לי שהוא ייקח אותנו היום לאכול גלידה.
אני עושה פרצוף עצוב,"אבל אבא... מה ‏אם הגלידה?" שאלתי.
עיניו של אבא שלי ‏הביטו אל מעבר הכתף של אמי ופתאום פניו נהיו לבנות ‏כמו סיד.
"אנה, ‏את חייבת לקחת את הילדים מפה,עכשיו!" אבא שלי דוחף את אמי לעברי ומגן עלינו בגופו הגדול.
מה קורה פה?
נשמע פתאום רעש חזק כמו של ירי ואז החלון ‏זכוכית ‏של חנות הצעצועים התנפצה לגמרי.
צרחה נפלט מפי והתחלתי לפחד.
"אני לא יכולה לעזוב אותך,ארתור!" אמי צעקה לעבר אבי.
"אנה תעשי מה שאני אומר לך!" ‏אבא שלי צועק לעברה ומוציא משהו שחור מאחורי ‏הג׳קט שלו.
זה נראה כמו אקדח צעצוע שיש לאלכס אבל זה נראה אמיתי.
"אמא,אני מפחדת" אני מחבקת את הרגל של אמא שלי בחוזקה.
"אלכס! אלכס!" אמא שלי קוראת ומושכת אותי יחד איתה לתוך החנות.
"הכל היה בסדר,מתוקה שלי. את חייבת להישאר כאן ולא לזוז או להוציא קול,בסדר?" אני מהנהנת ואמא שלי דוחפת אותי אל מתחת לקופה של החנות.
אני מתקפלת לצורה של כדור ומניחה את כפות ידיי על אוזניי,בשביל לחסום את הצעקות של האנשים.
מה קורה פה?
למה לאבא שלי יש אקדח?
אני מרגישה פתאום חום גוף מחבק אותי ואני מיד נבהלת אך לא צועקת.
אני פוקחת את עיניי ורואה את אחי אלכס מחבק אותי.
"מה קורה פה, אוקסנה?" הוא שואל בקול רועד וגופו רועד גם כן.
"אני לא יודעת,אלכס. אבל אנחנו חייבים להיות בשקט" אני לוחשת לו.
אלכס מהנהן לי ועוצם את עיניו בחוזקה.
‏רעש של עוד ‏זכוכיות מתנפצות נשמעו באוויר אך ‏במקום לשמוע אנשים צורחים אני שומעת מישהו מדבר בשפה זרה שאני לא מכירה.
אני מציצה בחור הקטן שיש בין השולחן לרצפה.
"מה את רואה שם?" שואל אלכס.
"רק הרבה בלגן. חוץ מזה שום דב— אוי לא! אמא ואבא!" אלכס מיד שם יד על פי בשביל שאני לא יגלה את המקום ‏המחבוא שלנו.
"שקט,אוקסנה" אני מהנהנת וחוזרת להסתכל על ההורים שלי.
שתי גברים חזקים מחזיקים בשתי זרועותיה של אמי אך על פניה אין רגש כאילו היא ניתקה את עצמה או משהו.
אף פעם לא ראיתי את המבט הזה על פניה היפות של אמי.
עכשיו אני מביטה על אבי, הוא לא עמד כמו אמא,האלה ישב על ברכיו ובחור גדול תופס בעורפו והרים את ראשו למעלה בשביל שהוא יוכל להביט לעבר אמא שלי.
"אל תגידי שום דבר" אבי אומר לאמי בשיניים חשוקות ולסת נעולה.
"תסתום את הפה שלך!" הגבר הגדול מטיח באבי אגרוף על פניו ואבי ירק דם מפיו.
אוי לא אבא!
למה הם עושים להם את זה?!
מי אלה האנשים האלו?!
פתאום עוד חמישה גברים מופיעים אך בניהם נראה שיש שתי נערים צעירים יותר.
נראה שהם בני 16 ו13.
הנער הבוגר יותר עמד באמצע ומבטו נעץ מבט מלא שנאה באבי.
אך אבי נעץ את מבטו במבוגר מכולם.
"לורנצו" אבי אומר בטון מלא שנאה.
אבא שלי מכיר את האנשים האלו?
מי הם? ולמה כולם לבושים בחליפות יוקרה שחורות ונראים מפחידים כל כך?!
"טוב לראות גם אותך,ארתור." עונה לו לורנצו באותו הטון.
"איך אתה עדיין בחיים,בן זונה אחד?!" אבא שלי יורק אל נעליו של לורנצו.
הנער עם השיער החום כהה רוצה להתקדם קדימה אל אבי והוא נראה עצבני מאוד אך לורנצו עוצר בעדו.
הנער מהנהן ולוקח צעד אחד לאחור.
מי זה הנער הזה?
ולמה הלב שלי דופק חזק כל כך?!
"מה קורה שם,אוקסנה?" אחי לוחש.
"יש שם אנשים מפחידים,אלכס. והם תפסו את ההורים שלנו" לחשתי לו בקול רועד.
"מה?" אלכס מנסה גם להציץ בחור ולנסות לראות את מה שאני רואה עכשיו,הוא מצליחה ועכשיו ‏שנינו מביטים מתוך החור.
פתאום לורנצו מתקדם לעבר אמא ומצמיד את הקנה של אקדח שלו לראשה.
דמעות זולגות עיניי במהירות ופחד נורא תקף את גופי.
"הוא הולך להרוג את אמא!" אלכס מנסה לקום אך אני אוחזת בזרועו ולא נותנת לא לזוז.
"אסור לנו לצאת,אלכס. אמא אמרה לא לזוז מפה" לחשתי לו.
אלכס חיבק אותי חזק וליטף את שערי.
מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? ההורים שלנו ‏בסכנה ואנחנו לא יכולים לעזור להם.
אני מפחדת נורא.
מה הולך לקרות לנו?!
"דנטה,תביא לי את החבלים" חזרתי חזר אל החור וראיתי גבר בלונדיני עם מלא צלקות על פניו וחיוך אכזרי מרוח על פניו.
"‏בעונג רב,קאפו" לפני שהגבר הלך,הוא התקדם לאבי והטיח על פניו עוד אגרוף כמו הקודם שלפניו.
אבי נפל על הרצפה אך לא הזיז את עיניו מאמא,שעדיין לא הראתה שום רגש בפניה.
כל בחורים צחקו בקול רם,חוץ מהנער הצעיר והנער עם שיער חום כהה.
הם רק נעצו מבט חודר באבא שלי ואפשר לראות בעיניים שהם רוצים להרוג אותו.
אבל למה?!
למה הם רוצים להרוג את אבא שלנו?!
"אנחנו חייבים לעשות משהו,אוקסנה" אומר אלכס וכעס נשמע בקולו של אחי.
אני מביטה בו,"ומה בדיוק נעשה,אלכס? אנחנו רק בני שמונה והם מלא גברים רעים ואכזריים!" אני עונה לו.
"אני לא יודע,אוקסנה. אבל הם יהרגו אותם אם לא נעשה משהו אנחנו נהיה לבד." אלכס שפשף את פניו בעזרת ידיו.
אחזתי בידיו וקרבתי אותם לחזי.
"אנחנו אף פעם לא נהיה לבד. תמיד נהיה פה אחד בשביל השני,אלכס" אמרתי ומשכתי אותו לחיבוק חזק.
בזמן ‏התחבקנו ונשמע פתאום יריה באוויר ואנחנו מיד התנתקנו מחיבוק.
הו אלוהים! לא!!! אמא!!
אמא שלנו שכבה ללא רוח חיים על הרצפה ליד זר הפרחים הלבנים שנצבעו עכשיו באדום בגלל הדם שנטף מראשה.
"לאאא!!! אנה!!!" אבי צעק וניסה לשתחרר מאחיז של הבריון שאחז בו אך לא הצליח.
עיניי נדדו אל היורה ‏שירה באמא שלי ועיניי נפערו מיד.
זה היה הנער עם השיער החום כהה והוא נראה מרוצה מאוד ממה שהוא עשה עכשיו.
הלם תקף את גופי ופשוט לא הרגשתי יותר כלום,כאילו לקחו ממני את כל הרגשות שהרגשתי אי פעם.
"כל הכבוד,לוקה. זה הקאפו הבא שלנו." אמר לורנצו לנער ולחץ על כתפו ועבר עכשיו לאבי שעדיין הביט באמי המתה.
"אתם תשלמו על זה! גם אם אני לא אהרוג אותכם משהו אחר יעשה את זה וזה היה בצורה מאוד אכזרית!" אבי צעק לעברם אך הם רק צחקו עליו.
הגבר הבלונדיני חזר והתחיל לקשור את אבא שלנו בעזרת חבלים.
"אם כבר אתה הולך לסבול מעכשיו,ארתור" לורנצו אמר בטון אכזרי וירק על פניו של אבי.
"קח אותו מפה,רמו" הבריון שהחזיק באבי,תפס בחבלים והתחיל לגרור אותו משם.
לא! מה הם הולכים לעשות לו?!
אבי מצליח להביט בפעם האחרונה אחורה ישר לכיוון שלנו אבל מבטו היה חתום לגמרי אך יכולתי לראות בעיניו שהוא אומר שהכל יהיה בסדר.
אבל זה לא באמת הולך לקורת,אני יודעת את זה.
ידעתי שהוא לא יכול לראות אותנו אבל הוא בהחלט מרגיש אותנו.
"מה לעשות איתה?" הנער שואל בקול עמוק אך בקול מלא שנאה.
אני שונאת אותו! הוא צריך למות על מה שהוא עשה עכשיו!
אחי מחזיק בזרועי וידו רועדת מרוב כעס. אני לוחצת עליה בשביל שהוא‏ ירגע ולא יעשה איזו ‏ ‏שטות.
"תקבור אותה. רחוק מפה" אומר לורנצו לנער.
"כן,אבא" הוא אבא שלו?
מה הולך פה?!
לורנצו נעלם משם רק שתי הנערים נשארים שם ומסתכלים על הגופה של אמי.
"‏עשית את זה" הנער צעיר הניח ‏כף ידו על כתפו של לוקה. "‏איך אתה מרגיש,לוקה?" שאל הנער השני.
לוקה הביט בנער בחיוך אכזרי שנפרש על פניו.
"‏זה לא פעם ראשונה שאני הורג,דנילו. אבל זה מרגיש מדהים. עכשיו בוא תעזור לי" לוקה מתכופף והרים את אמי מרצפה והנער השני עוזר לו.
הם באמת לקחו את אמא שלנו מאיתנו כאילו היא כלום ועוד הולכים לקבור אותה במקום שאני ואחי בחיים לא נוכל לבקר אותה או למצוא אותה יותר בחיים.
אמא שלי מתה ואני לא יכולתי להציל אותה כי פחדתי לצאת החוצה ועוד עצרתי את אחי מלצאת.
ועכשיו בגללי לקחו את אבא שלנו גם כן.
אבל אני נשבעת שאני אנקום באנשים ‏האלו,אני עדיין לא יודעת איך אבל הם עוד יום אחד יפחדו ממני כי אני יותר לא מפחדת משום דבר.
אחרי מספר דקות הם נעלמו לגמרי אך אני ואחי לא היינו מסוגלים לזוז ‏מהמחבוא שלנו עד שעברו מספר שעות ולבסוף מצאו אותנו.

.................

אחרי 15 שנה

"היַעַד נמצא מול ‏הכוונת.מחכה לאישור" הכנה שלי היה מכוון על היעד הבא שלי ורק ‏חיכיתי למפעיל שלי ‏שייתן לי את האישור.
"מאושר" הוא ענה ברוסית אל תוך ‏האוזניה שלי.
הנחתי את האצבע שלי על הדק,הסתכלתי שוב עם עין אחת על העינית של הרובה הצלפים שלי והסתכלתי על היעד שלי.
דנטה רומיס בן 51 ואחד הבכירים של המאפיה ‏האיטלקית.
וכמובן שהוא אחד מהאנשים שרצחו את אמי וחטפו את אבי.
אני ‏אנקום בכל אחד ואחד מהם עד שאני יגע לקאפו שלהם,לוקה פיזאנו.
אני מכוונת את הכוונת שלי אל אמצע ראשו ויורה, ‏הכדור חודר למצחו ויוצא מהצד השני של ראשו של דנטה.
חיוך נפרש על שפתיי.
"בוצע" עניתי ברוסית.
"תחזרי, ‏ורד ‏דם. יש לנו את היעד הבא שלך" עונה המפעיל שלי.
"בדרך" פרקתי את הרובה הצלפים שלי לחלקים ו‏הכנסתי הכל למזוודה השחורה שלו.
לפני שהלכתי מהמקום שלי,הסתכלתי פעם אחרונה אל דנטה שהיה עכשיו ללא רוח חיים,שוכב על הרצפה ‏באמצע הכנס החשוב של המאפיה וטובע מהדם של עצמו.
חיילים שלפו אקדחים וחיפשו בכל ‏עבר מי ‏הבן אדם שמעז לירות באיש מאפיה מול כל החיילים שלו.
אתם בחיים לא ‏תמצאו אותי אף אחד לא אמצא,לעולם לא.
ורד הדם כמו שמכנים אותי.
שלפתי ורד לבן מתיק שלי והנחתי אותו על אדן החלון.
שלפתי סכין אחת מנרתיק שלי,דקרתי דקירה קטנה באצבע שלי.
‏אפילו לא הרגשתי את הכאב.
אני כבר שנים לא מרגישה כאב.
‏אני מושיט את ידי מעל ורד לבן ונותנת לטיפות הדם לטפטף
עליו.
בכללי אני תמיד מניחה את הוורד על ‏אויב שלי ונותנת לדם שלו לצבוע את את הורד הלבן שלי.
כמו שהם עשו לאמא שלי.
ככה ‏‏האויבים שלי קוראים לי אבל הם לא יודעים מי הרג את אותו בנאדם.
וככה זה ישאר תמיד.
הם פשוט צריכים לדעת שמדובר ׳בורד הדם.
הנחתי את האצבע שלי על אוזני שנמצאת באוזן ימין שלי,
"דימה. תכין את הרכב"
"מיד,בוס" הבטתי עוד מבט שנאה אחרון בדנטה,"תהיה מוכן,לוקה פיזאנו. אני בדרך אלייך"