‏המתנקשת

פרק 41

אוקסנה

"אתה לא מפחיד אותי,לוקה! תעשה מה שבזין שלך! אני לא פותחת לך את הדלת גם אם כל ‏סוויטה הזאת תעלה באש!" נהמתי.
לוקה המשיך לדפוק על הדלת בחוזקה אך אני עדיין לא פתחתי אותה.
אין מצב שאני אפתח אותה שוב לעולם.
לעזאזל,למה הוא היה צריך למצוא את הגלולות אלה?
ממש לא רציתי לנהל איתו את השיחה הזאת או לעולם לא.
מה הוא חושב לעצמו?
שאני איזה תנור שאמור להביא לו ילדים מתי שבא לו? ולי אין שום החלטה על זה?!
אין פאקינג מצב.
אני לא ‏בנויה לזה לא עכשיו ולא בעתיד.
ובמיוחד לא להביא לו ילדים!
אני... אפילו לא יודעת אם אני רוצה איתו ילדים.
אני בקושי מצליחה לקבל את זה שרק התחתנתי איתו ועוד בלי הרצון שלי בכך.
אז ילדים?
אין מצב.
קולות נשמעו מעבר לדלת,הצלחתי לזהות את קולו של דנילו ואז יגיע דפיקה עדינה עליה.
"אוקסנה,את בסדר?" בלי לחשוב יותר מדי,פתחתי את הדלת,תפסתי בכתפו של דנילו ומשכתי אותו פנימה.
"וואט.... מה קרה?" הוא שאלה ברגע שנעלתי את הדלת שוב.
"לוקה,מעצבן אותי" עניתי בכעס.
"ומה חדש בזה בדיוק? מה קרה הפעם?" הוא שאל ושלב את זרועותיו על חזהו,מה שגרם לי לקלוט רק עכשיו שהוא לבוש בתחתוני בוקסר בלבד.
בואו נגיד שהחבר המאוד לא הקטן שלו היה לוחץ נגד התחתונים ובלט מאוד לעין.
עכשיו אני מבינה למה לוקה ‏משתולל שם בחוץ.
"הו אלוהים! תשים על עצמך משהו!" כיסיתי את עיניי בעזרת ידיי בשביל לא לראות אותו.
דנילו צחק בקול.
"אוי,תנסי להחזיק את בעצמך,‏ג׳ינג׳ית. אני יודע שהוא מושלם,אבל באמת..." צחוק נפלט מפי.
אי אפשר להיות רצינית ‏עם הבנאדם הזה.
"נו? ‏שמת משהו עליך?" שאלתי.
"כן. תורידי כבר את הידיים שלך" הורדתי אותם לאט עד שראיתי שיש מגבת סביב מותניו.
נרגעתי קצת.
אני ממש לא צריכה לראות את ‏הציוד של האח השני של המשפחה הזאת.
"אז מה ‏העניין פה? ‏תשפכי" דנילו הניח את ידיו על מותניו וחכה שאני אדבר.
גלגלתי את עיניי,נשענתי על קיר שמאחורי ונאנחתי בכבדות.
"לוקה רוצה ילדים,אבל אני עדיין לא מוכנה לזה" הסברתי.
"למה? הוא לא מספיק טוב במיטה בשבילך?" דנילו שאל כשעל פניו מבט מאוד משועשע.
לחיי אדמו מרוב מבוכה.
‏למה לעזאזל אני מדברת איתו על הנושא הזה בכלל?!
"זה לא קשור לזה וזה ממש לא מצחיק,דנילו" אמרתי בכעס.
דנילו גיחך.
"‏תירגעי ג׳ינג׳ית,רק צחקתי איתך" גלגלתי שוב עיניים לעברו.
"לא,עכשיו ברצינות. אז מה אמרת לו על זה?" דנילו נהיה סוף סוף רציני יותר.
"לקחתי גלולות" עניתי.
"אוי...." פרצופו של דנילו התעבת ונראה כאילו כואב לו משהו.
"מה?" נשכתי את השפה התחתונה שלי.
"את מודעת לזה שלוקה צריך יורשים,כן?" והם פאקינג חושבים שאני באמת יביא ללוקה ילדים לעולם?!
הם ‏השתגעו לגמרי.
‏התוכנית שלי בכלל הייתה לחסל את שניהם ולברוח מפה.
אך במקום זה הראש הדפוק שלי והלב המטומטם שלי שלא עבד שנים נזכרו דווקא עכשיו לעשות דברים ‏שהם לא עשו בעבר.
ואני לא אוהבת את זה בכלל.
"אני יודעת" עניתי בטון קצת קשוח.
דנילו הרים את ידיו ‏כעת הכניעה.
"אל תתעצבני עלי,‏ג׳ינג׳ית. אני רק מנסה לעזור כאן"
"טוב,אתה לא עוזר. ואני גם לא רוצה לדבר על זה,טוב?" עניתי.
דנילו התקרב אלי,נשען על הקיר לידי ונתן לי מכה קטנה בכתף הלא כואבת שלי.
"אולי פשוט תנסו לדבר על זה?" הוא שואל ברוגע.
"הוא לא מקשיב,דנילו. לוקה ישר מתעצבן" בדיוק נשמע דפיקה חזקה על הדלת.
"אש קטנה! אני נשבע לך בישו הקדוש,אם את לא פותחת את הדלת הזאת עכשיו אנ—" פתחתי את הדלת וקטעתי את דבריו.
"מה? מה היית עושה? פתחתי אותה אתה מרוצה עכשיו?" שאלתי בכעס.
"לדבר. למה את לא מדברת איתי?!" הוא שואל בכעס.
"אין לנו על מה לדבר. ואנחנו סיימנו את הנושא הזה" אמרתי בראש מורם.
באתי לעקוף את לוקה אך הוא ‏התייצב מולי ולא היה מוכן לזוז.
"זוז" אמרתי בקול.
הנחתי את ידיי על חזהו וניסיתי להדוף אותו לאחור.
"זוז,לוקה!" נהמתי.
לוקה הניח את ידיו על כתפי,מה שגרם לי עוד יותר להתעצבן.
"אני לא זז עד שאנחנו לא מדברים. דנילו עוף מפה"
"אני דווקא נהנה מאוד מאיפה שאני נמצא כרגע." ענה דנילו בשעשוע ונשען על משקוף הדלת.
האחים אלה יהרגו אותי מעצבים.
אני לא מאמינה שרציתי להרוג את שניהם אבל עכשיו,אין לי מושג מה באמת אני רוצה לעשות להם.
"אמרתי לך שאין לנו על מה לדבר. עכשיו זוז" לוקה שלח לעברי מבט חודר שאני החזרתי לו באותו מבט.
"אוקסנה" הוא אומר את שמי בטון
מזהיר.
"לוקה" החזרתי לו באותו טון.
אני עוקפת אותו אך הוא תופס בזרועי ומסובב אותי אליו, מצמיד אותי אל חזהו ואוחז בפניי, מאלץ אותי להביט בעיניו.
״שאלתי אותך שאלה. לא אחזור על עצמי.״ קולו שקט אך נוקשה, הוא לא ייתן לי ללכת בלי לספק תשובה וכרגע הדבר האחרון שאני רוצה הוא לדבר. אני מתרוממת על קצות אצבעותיי ואוחזת בעורפו, מושכת אותו אליי ומנשקת אותו.
המטרה היא להסיח את דעתו, אבל מהר מאוד הוא תופס שליטה ומצליח להשכיח ממני הכול.
הוא קורע את פי, דוחף את לשונו, מחדיר אותה כמה שיותר עמוק.
ידיו יורדות אל ישבני, חופנות אותו מתחת למכנסיי הקצרים.
"אוקיי.... זה הסימן שלי ללכת" אני שומעת בחצי אוזן את דנילו ממלמל ואז את הדלת נסגרת אחריו.
אלוהים,אפילו שכחתי לשנייה שדנילו היה איתנו עדיין בחדר.
אני מלטפת את חזהו של לוקה, את גבו, נצמדת עד כמה שניתן אל גופו, מרגישה את הבליטה במכנסיו. אני מעזה ומורידה את כף ידי אל איברו, חופנת אותו דרך המכנסיים.
״את לא משתיקה אותי בעזרת סקס," הוא מבהיר, ״את רק דוחה את השיחה."
אני מחייכת והוא מרים אותי. אני משלבת את רגליי סביב מותניו ומנשקת את צווארו כאשר הוא מוביל אותנו אל המיטה.
הוא מושיב אותי עליה ומסיר את הגופייה ממני אך בזהירות בשביל לא להכאיב לי.
אני בוחנת את גופו ונושכת את שפתיי, מתאפקת שלא לקפוץ עליו וללקק כל חלק בו.
מאז הלילה שחווינו יחד פיתח אצלי רעב, רעב שאיני מצליחה לספק.
אני רוצה לגעת בו, להרגיש את השרירים שלו בין אצבעותיי, להסניף את ריחו. הוא מסיר את מכנסיו ואת תחתוני הבוקסר, סוגר את אצבעותיו סביב זקפתו. אני מתקרבת לקצה המיטה ומעבירה עליו את אצבעותיי בסקרנות. אני מרימה את עיניי אל לוקה ושמה לב לשעשוע בעיניו.
״זו לא פינת ליטוף,״ הוא מקניט. "אנחנו עורכים הכרות רשמית." אני חושבת שזאת פעם ראשונה שאני בכלל מתכוונת לרדת ללוקה.
אך אני יעשה כל דבר בשביל לא לעלות שוב את השיחה הזאת.
"תערכו הכרות רשמית כשהוא יהיה בתוך הפה שלך.״ אני לא עונה על כך, אבל גם לא עושה שום צעד כדי לנסות. עד היום הסתכלתי על כך בתור אקט משפיל, אבל אחרי מה לוקה ‏יניק לי לפני מספר לילות, הבנתי שהוא גורם לי להרגיש אחרת כל כך שאני איתו.
וזה לא משהו שאמור להיות ‏מוצא חן בעיניי,יכול להיות שייקח לי זמן להיפרד מהדעות הקדומות שהחדרתי לעצמי לראש. ״תעמדי על המיטה," הוא פוקד ועוזר לי להתרומם. לוקה עוזר לי להוריד את מכנסיי ומותיר אותי בתחתונים ובחזייה. הוא רוכן קדימה ושולף את הפטמה הימנית מתוך החזייה, מוצץ אותה בחוזקה. אני אוחזת בראשו ומתענגת, גופי עולה באש. הוא שולח את כף ידו אל תוך התחתונים שלי, מחדיר את אצבעו, מרגיש את הרטיבות.
״אני צריך לשמוע אותך צועקת,״ הוא ממלמל ונושך את הפטמה, משיג את מה שהוא צריך. הוא שולף את כף ידו ומוריד את התחתונים, מעיף אותם הצידה, מתכופף מעט ופוקד, ״תתיישבי על כתפיי.״
"מה? איך?"
הוא עוזר לי להניח את רגליי על כתפיו. אני אוחזת בראשו ומרגישה חשופה מתמיד, איברי הפועם צמוד
לצווארו. הוא מגביה את הישבן שלי ומעביר את לשונו, אני גונחת.
הוא מתיישב על ברכיו ואני נעזרת במפרקיי כדי להגביה את עצמי אל פיו. הוא אוחז בישבני וטורף אותי כמו אדם רעב שלא ראה אוכל בשנה האחרונה.
הוא משתמש בשיניו, בשפתיו ובלשונו, גורם לי לצעוק, למלמל משפטים לא ברורים ובעיקר להתפלל שאשאר בחיים אחרי האורגזמה הנבנית בתוכי.
״היום אלמד אותך להזדיין כמו מקצועית, שבי עליי," הוא מורה ועוזר לי לרדת מכתפיו. אני אוחזת באיברו בשתי ידיי, מאגרפת אותו בין אצבעותיי. ״תרטיבי אותו.״ עיניו של לוקה נעוצות בי, אני מסתכלת על זקפתו הקשה ובלי לחשוב פעמיים יורקת ומורחת בעזרת אצבעותיי. עדיין לא, אני זקוקה לעוד זמן לפני שאהיה מסוגלת להכניס אותו לפי. אני מתרוממת מעט
ומכוונת אותו, מתיישבת באיטיות ומרגישה את כל גופי נמתח, רואה אותו חודר לתוכי. עיניי נעוצות בחיבור בינינו, באופן שבו אנחנו הופכים לאדם אחד והפחד מחלחל לתוכי. זו טעות ואשלם עליה ביוקר, אין לי ספק בכך.
אבל זה כל כך טוב להרגיש אותו בתוכי.
"תהיי איתי," לוקה מסיח את דעתי ממחשבותיי ואני מרימה אליו את עיניי, מניחה את כפות ידיי על ברכיו ומותחת את חזי. לוקה מעביר את כף ידו על הבטן שלי ועולה למעלה אל החזה, ממשיך אל הצוואר, כורך סביבו את כף ידו ומפעיל מעט לחץ.
"תורך לזיין אותי," הוא פוקד ומדרבן אותי להתחיל לזוז.
אצבעו מפשקת את שפתיי, חודרת לתוך פי, משחקת עם לשוני. עיניי אינן עוזבות את מבטו האינטנסיבי, האפל. אני עושה את מה שהוא דורש ללא מילים ומוצצת את האצבע שלו.
אני נעה מעלה ומטה לאורך איברו בקצב איטי, מתרגלת לתחושה למרות הכאב.
״אני הראשון והיחיד, עד שאגיד אחרת,״ הוא מבהיר, רציני לחלוטין. "השפתיים האלו שייכות לי" הוא ממשיך מטה עם כף ידו, חופן את חזי. ״הפטמות האלו שייכות לי.״ ואז לאורך הבטן, עוצר על איברי, מגרה את הדגדגן בעזרת האגודל. ״והכוס הזה שייך לי. אף אחד, ותקשיבי לי טוב, אף אחד לא נוגע במה ששייך לי."
אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו. ידיו אוחזות במותניי, עוזרות לי להגביר את הקצב. אני גונחת, נצמדת אל גופו ומרגישה את קצב פעימותיו המהירות. אני מעבירה את לשוני על עצמות הלסת שלו, ממשיכה אל שפתיו, מלטפת אותן בעזרת לשוני. "אני לא רכושו הפרטי של אף אחד." אני מנשקת אותו בעוצמה. הוא הופך אותנו, מתמקם בין רגליי ודוחף את ברכיי אל ראשי, מזיין אותי בחוזקה. אני גונחת בקולי קולות, מתקשה לנשום, מרגישה אותו עמוק כל־כך. הוא משתמש באצבעותיו, מתאים את התנועות הסיבוביות לקצב חדירותיו ומוביל אותנו אל הקצה.
"נכון. אך את כן אשתי ואת שייכת רק לי" הוא נוהם.
"מה שתגיד,מר פיזאנו" אני אומרת לאחר שאנחנו גומרים ומתקשה להסדיר את נשימותיי. לוקה צוחק ומתגלגל מעליי, נשכב לצידי על המיטה.
הוא מושך אותי לזרועותיו ומלטף את זרועי הפצועה בזהירות.
"את בסדר?" הוא שאל בלחש.
"כן,זה טיפה כואב אבל אני בסדר." עניתי והנחתי את ראשי על חזהו.
"התכוונתי שאם את רגועה עכשיו ממה שהיית ממקודם?" זה גורם לי לפקוח את עיניי ולהביט לעבר הקיר שלידנו.
"אפשר לא עכשיו?" לחשתי.
"בסדר. לא עכשיו. אנחנו כן נהיה צריכים לדבר על זה מתישהו"
עצמתי את עיניי והתפללתי הכל כוחי שהוא ‏ישכח מהנושא הזה לזמן מה.