‏המתנקשת

פרק 51

לוקה

עצבים עוברים בעורקי מרוב מתח וחוסר דעה.
אני פוסע הלוך ושוב מרוב כעס ומקלל חרשים.
"אולי תפסיק כבר. עשית לי כאב ראש עם כל הסיבובים אלה שלך" אומר דנילו ביאוש.
אך אני לא מפסיק.
ברגע שנכנסנו אל הבית,אוקסנה תפסה בנטשה ונעלה את עצמם בחדר השינה שלנו.
עברו כבר שעתיים שלמות מאז והיא לא מוכנה לפתוח לי את הדלת או לרופא שבא לראות אותה.
אני נעצר שוב מול הדלת שלנו,מעביר בעצבנות את אצבעותיי בשערי ואז מטיח את ידי על הדלת.
"אוקסנה,תפתחי מיד את הדלת הזאת!! אם ‏לא בשבילי,אז בשביל רופא. לפחות תתני לו לבדוק אותך." אני נוהם.
שקט. שוב פעם שקט.
למה לעזאזל אני לא שומע דבר?!
מה הן עושות שם בדיוק?
בדיוק שאני מצמיד את האוזן שלי לדלת,היא נפתחת ונטשה עומדת מולי עם פרצוף נגעל על פניה.
יש לה ‏המון אומץ ‏יחסית לבחורה כזאת קטנה.
"איפה אוקסנה?" אני שואל אותה בכעס כשאני מנסה ‏לעקוף אותה אך היא מניחה את ידה על המשקוף ‏וחוסמת לי את המעבר.
"זוזי" אמרתי בטון מאיים.
"לא. אוקסנה,אמרה שהיא רוצה עכשיו לראות רק את הרופא." היא מסבירה.
בחוסר רצון,אני מביט לעבר הרופא ומסמן לו להיכנס פנימה.
הוא מהנהן פעם אחת,מוריד את ראשו לאות כבוד ונכנס לתוך החדר שלנו.
ברגע שהוא בפנים,נטשה מביטה בי לשנייה ומיד סוגרת את הדלת אחריה.
אני גונח בתסכול, תופס את העורף ומכריח את עצמי להירגע.
היא בסדר. היא חייבת להיות.
זה רק כאב בטן קטן ,זה הכל.
כך אני מקווה.
כף ידו של דנילו מונחת על כתפי וגורמת לי להרים את מבטי ולהביט בו.
"אתה חייב ‏להירגע,אחי. אם לא ‏בשבילך אז בשביל אוקסנה. היא צריכה אותך רגוע עכשיו" דנילו מסביר בטון רגוע.
אני לא יודע מה עובר על דנילו אך הוא לא מתנהג כמו עצמו מאז שאני ואוקסנה ‏התחתנו.
‏אחי הקטן ומשוגע השתנה מאוד להיות איש ‏רגוע וזה טיפה מוזר.
אך גם ‏חיובי מאוד בשבילו.
"אתה צודק" עניתי.
רעש של צעדים נשמעו לכיוונינו ובדיוק מרקוס הופיע במסדרון שהוא ממהר לעברנו.
"לוקה,יש לנו בעיה. אתה חייב לבוא איתי" הוא אומר בכעס.
"מה קרה?" התרחקתי מדנילו והתקרבתי אליו.
"הוא עושה בעיות"
"קאצו" נהמתי בשקט.
רק הוא היה חסר לי עכשיו.
עקפתי את מרקוס והתקדמתי לעבר המדרגות.
"לאיפה אתה הולך?" דנילו שואל וממהר מאחרי.
"הגיע הזמן לסיים את זה" נהמתי.
ידו של דנילו עוצרת אותי והוא מסובב אותי בכוח לעברו.
"אתה בטוח בזה? לא נראה לי שזה הזמן ‏המתאים לזה" הוא שולח מבט קצר לעבר חדר השינה שלי.
הוא צודק,אבל זה לא אומר לי כלום עכשיו.
אני חייב לסיים עם זה כבר בשביל שאני יכול לחיות בשקט סוף סוף.
"אני בטוח" העפתי את ידו של דנילו מכתפי והתחלתי לרדת גרם מדרגות לפני שהוא ‏מספיק להגיד לי עוד משהו נוסף.

אוקסנה

שעה לפני זה...

"‏נעלת את הדלת?" שאלתי את נטשה בטון קצת לחוץ ותפסתי את בטני הכואבת.
הו אלוהים! למה ‏הבטן התחתונה שלי כל כך כואבת?!
אני מקווה שלא קרה שום דבר רע לתינוק.
עדיין לא הספקתי לעשות את הבדיקות הדרושות ואלוהים יודע באיזה שבוע אני בכלל.
"כן. ‏אולי כדאי שתשבי?" נטשה ‏מתרחקת לעברי.
הרמתי את ידי בשביל לעצור אותה.
"אני בסדר. אני יכולה לשבת לבד" אמרתי והתיישבתי על המיטה שלי ושל לוקה.
דפיקה פתאומית נשמעה על הדלת וגרמה לנטשה להיבהל ולקפוץ במקום.
"אוקסנה,תפתחי מיד את הדלת! הרופא פה והוא צריך לבדוק אותך עכשיו!" לוקה נוהם ומצווה מהצעד השני של הדלת.
במקום לענות לו אני מגלגלת את עיניי.
"‏מה את רוצה לעשות עכשיו? ‏ראית איך לוקה מגיב לכאבים שיש לך. מה יקרה כשהוא יגלה על היריון שלך?!" נטשה שואלת בשקט ולחץ נשמע בקולה.
"הוא לא. אז תרגעי" עניתי לה בטון עצבני.
אני שונאת את זה ‏שהיא מתנהגת ככה,מראה את החולשות שלה.
אנשים ‏יכולים לנצל את זה נגדה ותמיד למדתי אותה את זה.
אך נטשה לא מסוגלת להיות אדישה כמוני.
על מה לעזאזל את מדברת,אישה?!
גם את בזמן האחרון לא מצליחה להסתיר את הרגשות שלך ואת עוד ‏מומחית בזה!
הו אלוהים אני משתגעת!
אני נאנחת בקול ונותנת לראשי ‏ליפול בין כפות ידיי.
"היי,הכל יהיה בסדר" נטשה מתיישבת לידי ומניחה את כף ידה על כתפי, ‏בשביל נחמה.
"אני לא דואגת,נטשה. אני פשוט ‏מבולבלת. בזמן האחרון אני כבר לא ‏מזהה את עצמי" אני מרימה את מבטי לעברה ומסבירה לה.
נטשה מהנהנת ואומרת,"אולי כן כדאי ‏שהרופא יבדוק אותך? רק בשביל ‏לדעת מה שלום העובר" בדיוק קולו של לוקה נשמע שוב,"אוקסנה,תפתחי מיד את הדלת הזאת!! אם ‏לא בשבילי,אז בשביל רופא. לפחות תתני לו לבדוק אותך."
"בסדר. אבל רק הוא נכנס." אמרתי לנטשה.
נטשה מהנהנת שוב וממהרת מיד לפתוח את הדלת.
ברגע שהיא פותחת אותה,אני שומעת את לוקה ‏מתווכח איתה.
למה אתה צריך להיות עקשן כזה ודואג כל כך?
למה פשוט לא ‏יכולת להיות אכזרי אליי ולשנוא אותי? כמו בהתחלה ‏ולהישאר כזה.
במקום זה אתה גורם ללב שלי ולכל עבר בגופי להגיב אלייך תגובות לא מוכרות לי וזה ‏משגע אותי לגמרי!
למה זה?!
נטשה טורקת את הדלת וגורמת לי לחזור ‏למציאות.
"מה שלומך,מיס פיזאנו?" הרופא שואל אותי ברגע שהוא נכנס ומתיישב בכורסא שמולי.
לפחות זה אותו רופא מפעם קודמת.
"אני בסדר. יש לי כאב מוזר בבטן התחתונה שלי ואני רוצה להבין מה זה." הסברתי.
"אני מבין. במקרה ‏ביצעת את הבדיקות שרשמתי לך? כי המזכירה שלי הודעה לי שאת לא ‏הגעת לבדיקה שנקבע לך"
אני מהנהנת ואומרת,"כן,צץ לי משהו. אני מקווה מאוד שלא ‏סיפרת לבעלי שום דבר" אני מרימה גבה לעברו והוא בולע רוק בשקט.
"לא,ברור שלא,מיס פיזאנו. לא ספרתי דבר לקאפו"
"יופי" עניתי.
הרופא התרומם מהכורסא, ‏פתח את התיק שלו והוציא ממנו כמה דברים.
"אני יכול לבדוק אותך לכמה דקות? רק בשביל לדעת מה שלום העובר" הוא מסביר בקול טיפה רועד.
אני לא מתה על זה שהוא יגע בי אך אין לי ברירה אם אני באמת רוצה לדעת מה קורה עם העובר שבתוכי.
"כן" עניתי בקצרה ונשענתי עם גבי על גבה המיטה.
"תוכלי בבקשה להביא לי את הכיסא שליד ‏שידת האיפור?" הרופא שואל בנימוס את נטשה.
"כמובן" היא עונה וממהרת להביא לו את הכיסא.
ברגע שהרופא יושב מולי הוא מבקש ממני להרים טיפה את החולצה בשביל לחשוף את בטני.
אני עושה את זה ללא רצון רב אך אין לי ברירה וזורמת עם זה.
הוא מרכיב את סטטוסקופ בתוך אוזניו ומקרב את החלק השני לבטני,"זה יהיה טיפה קר" הוא מזהיר ‏ומניח אותו לפני שאני מספיקה לענות לו.
זה אכן טיפה כבר אך בסדר.
‏הרופא עוצמת עיניו,מקשיב בשקט למספר שניות ואז פוקח אותן שוב.
הוא מוריד את סטטוסקופ ומביט לעברי,"נשמע שנעבור בסדר אך אני היה צריך ‏לבצע בדיקת אולטרסאונד ובדיקת דם רק בשביל לבדוק אם הכל תקין." הוא מסביר.
אני מנתקת את מבטי ממנו ומעבירה אותו לנטשה.
היא נושכת את שפתיי ונראית סקרנית מאוד בקשר לזה.
"אוקיי." עניתי.
"אני יכול לקחת ממך דם עכשיו ואז ‏לקחת אותו למעבדה לבדיקות נוספות. אך בשביל אולטרסאונד תהיי צריכה להגיע למרפאה שלי"
במקום לענות לו,אני מושיטה לעברו את זרועי ומחכה לביצוע שלו.
הרופא ‏מביט בי לכמה שניות אך מבין שלבסוף אני לא הולכת לענות לו,אז הוא קם ומוצאי את הדברים ‏שדורשים לבדיקת דם.
אחרי שהוא לוקח ממני שתי מבחנות ,מכניס אותם לתיק שלו ואז נעמד מולי.
"‏תשתדלי לנוח יותר,מיס פיזאנו. ובבקשה תנסי להגיע לבדיקת אולטרסאונד" הוא מבקש בנימוס,מסתובב ופותח את הדלת.
אחרי רגע דנילו נכנס לחדר ללא רשות ונראה לא רגוע.
"איך את?" הוא שאל.
"בסדר,רק כאב בטן קטן. איפה לוקה?" שאלתי וחיפשתי אותו עם עיניי.
"הוא הלך. צץ לו משהו דחוף."
"הוא לא בבית?" שאלתי,כשאני ‏מגניבה מבטים לעבר נטשה.
"לא. אבל הוא יחזור בקרוב. ‏אני הולך לבקש מתמרה להכין לך משהו חם לאכול" דנילו אומר,מתקדם אל הדלת ולפני ‏שהוא יוצא מהחדר יכולתי לראות שהוא מגניב מבט לעבר נטשה.
"לוקה יצא!" אמרתי בקול חנוק אך כועס מאוד.
"אמרתי לך ש‏התוכנית שלי היא לצאת אחריו ברגע שהוא יוצא מהבית. אבל במקום לעשות את זה,אני תקועה פה."
אני מביטה לעברה בכעס.
"אולי די! באמת,אוקסנה. יש לך פאקינג תינוק בבטן ואת עדיין חושבת על הנקמה שלך?!" היא שואלת בכעס.
"‏מי את ‏שתשאלי אותי את זה בכלל?! ‏את מתחילה רצית שאני יבצע אותה. אם כבר שכחת?" אני שואלת אותה עם גבה מורמת.
‏את האמת אני לא עושה את זה בשביל הנקמה שלי יותר, אני פשוט חייבת לדעת אם מה שמקסים אמר נכון.
נטשה נאנחת ועוצמת את עיניה.
"אני כבר לא יודעת אם ‏כדאי לך להמשיך עם זה. ‏את האמת אוקסנה, ‏את כבר נשואה ועכשיו יש לך תינוק בדרך. ‏את לא רוצה לחיות? אבל לחיות באמת בלי דם יותר על הידיים?" היא אומרת ‏בייאוש.
"אני ‏נשואה למאפיונר אם את זוכרת. ‏דם תמיד יהיה על הידיים שלנו"
"אוף! הבנת אותי. ‏תפסיקי להתחמק עכשיו. אני רצינית מאוד." היא מתעצבנת.
אני נושמת עמוק,מזיזה את מבטי ממנה ומביטה לעבר הקיר שמולי.
"אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה לעשות יותר" עניתי בשקט.