‏המתנקשת

פרק 18

אוקסנה

החלום לא הרפה ממני. נאבקתי להתעורר ממנו אבל הרגשתי כאילו המוח שלי שוחה בדבש, סמיך ודביק.
קמתי במהירות מהמיטה כשאני ‏מתנשמת בכבדות,רצה ישר אל ‏אסלה ומרוקנת את כל מה שבבטני.
לעזאזל.
שוב פעם החלום הזה.
אני נאנחת בכבדות,נשענת על הקיר ועוצמת עיניים.
למה אני ממשיכה לחלום על זה?
ראיתי כל כך הרבה דברים יותר ‏גרועים בחיי אך כשאני חולמת על לוקה ועל אמי זה עדיין יותר נורא מהכל.
ידי ‏מתהפכת בצורת אגרוף ואני מטיחה אותה על הרצפה,ליד ירכיי.
"לעזאזל!" אני רוטנת.
אני לא מאמינה שהוא קראה לי שוב פעם זונה!
אם כבר אני הכי לא זונה שיש.
הוא הזונה פה.
לעזאזל שמעתי אותו דרך הדלת פאקינג מזיין מישהי!
מה צריך יותר מזה?!
דפיקה שקטה על הדלת גורמת לי להתרומם לישיבה.
"מה?" צעקתי אך לא חזק ‏מדיי כי כאב לי נורא הראש.
"אוקסנה,יקירה? איפה את?" קולה האימהי של תמרה נשמע מעבר לדלת השירותים.
אני לא יודעת למה אך פתאום לא בא לי כל כך שהיא תלך מפה.
"אני בחדר הרחצה" עניתי בקול צרוד.
אחרי מספר שניות הדלת נפתחה ותמרה נעמדה מולי שעיניה נפערות בבהלה.
"מה קרה? את לא מרגישה טוב?!" היא שואלת,ממהרת אלי וצונחת לשבת מולי.
‏בהתחלה אני לא עונה לה כי אני עדיין בשוק ‏מתנהגות שלה.
בחיים אף אחד לא שאל מה שלומי או דאג לי בכלל אך שאני מביטה בעיניה של תמרה, אני רואה שם דאגה ‏אמיתית.
וזה מוזר מאוד.
"סתם ‏כאבי בטן. אני בסדר." עניתי לה בקול צרוד.
"זה לא נראה כמו כאבי בטן,‏יקירתי. את חיוורת נורא" היא אומרת בטון ‏עדין.
תמרה מתקדמת אלי לאט,מושיטה את ידה לכיוון המצח שלי אך לפני שהיא נוגעת בי,אני נרתעת ישר.
"אני אממ... יכולה לבדוק בבקשה אם יש לך חום?" היא שואלת.
אני לא אוהבת שנוגעים בי אך אני באמת מתחילה להרגיש ‏מסוחררת.
לבסוף אני מהנהנת לעברה בקצרה לאות אישור.
תמרה מניחה בעדינות את כף ידה על מצחי אך ברגע שהיא נוגעת בי היא נתרעת.
"הו אלוהים,את רותחת" הרחקתי את ראשי ממנה,"לא. זה כלום. באמת" ‏ הנחתי את ידי על ‏המכסה של האסלה,תמכתי בו בשביל לקום אך ברגע שעמדתי על רגליי הרגשתי שכל החדר מסביב מסתחרר לגמרי.
מעדתי טיפה לאחור כשבדיוק תמרה מהירה לאחוז בזרועי לפני ‏שהספקתי ליפול על רגליי שוב. "אל תזוזי! אני הולכת לקרוא לעזרה!" היא אומרת בבהלה.
"לא! אל תקראי לאף אחד! אני בסדר! אני לא צריכה את העזרה של אף אחד!" נהמתי.
ממש לא רציתי את העזרה של לוקה עכשיו ולא אף פעם.
אין מצב שאני נותנת לו לראות אותי ככה.
אני מושיטה את שתי ידי על השיש ונאחזת בו.
"יקירה,את לא יכולה לעמוד. בבקשה תתני לי לפחות לעזור לך" מתחננת תמרה.
רק בגלל שאני שונאת את זה שהיא מתחננת אלי ככה,אני מהנהנת להסכמה.
"בואי,אני יעזור לך ‏להתקלח קודם ואז נלך למיטה שלך" הרמתי את עיניי אליה ופשוט בהיתי בה.
אין מצב!
אסור שהיא תראה את הצלקות שלי.
אם היא תדע עליהם היא תספר את זה ללוקה ואז הוא יבוא לפה ‏והתחיל לשאול שאלות.
זה מזכיר לי שהוא ראה אחת מהם והוא עדיין לא חפר לי עליה וזה די מוזר.
"אני יכולה ‏להתקלח לבד. ‏אם יקרה משהו אני מבטיחה שאני ‏אקרא לך"
"אבל את בקושי עומ—"
"אני אהיה בסדר. את יכולה לחכות לי ליד הדלת ‏בינתיים" תמרה נושכת את השפה התחתונה שלה בשביל לעצור את עצמה ‏מה ‏להתווכח איתי.
היא יודעת שהיא לא תצליח.
"בסדר. אבל ‏אם את צריכה עזרה תקראי לי ‏מייד" היא מרימה לעברי ‏אצבע.
"בסדר. מבטיחה" הבטחתי.
אני לא מאמינה ‏שבאמת הבטחתי למישהו משהו עכשיו.
בחיים שלי לא עשיתי את זה קודם.
תמרה מהנהנת ויוצאת מהחדר.
כשהדלת סוף סוף נסגרת אחריה,גופי ישר מתחיל לרעוד וגורם לי להתיישב על המכסה של האסלה.
נאנחתי ‏בכבדות ברגע שישבתי.
מה קורה לי?
אף פעם לא הרגשתי חלשה כל כך.
זו הרגשה מוזר.
דפיקה שקטה על הדלת גרמה לי להרים את ראשי ולהביט לעברה אך מיד הצטערתי על זה.
ה‏סחרחורת מיד חזרה שוב וגרמה לי לעצום את עיניי בשביל לעצור אותה.
"אוקסנה,את בסדר שם? סליחה שאני מפריעה לך. אני פשוט לא שומעת את המים ואני מתחילה לדאוג פה" תמרה אומרת בקול רם מהצד השני של הדלת.
למה היא כל כך דואגת לי? התנהגתי אליה כמו חרא מהרגע שהגעתי לכאן.
אז למה?
"אני בסדר! עכשיו נכנסת" עניתי וקמתי ללא ברירה מהשירותים.
פשטתי את הגופייה שלי מגופי ומיד אחריה את מכנסיי עם התחתונים.
פתחתי את הברז של מים במקלחת ונכנסתי פנימה.
אני מקווה מאוד שאחרי המקלחת הזאת אני ארגיש יותר טוב.

...........

לוקה

איפה היא?
היא פאקינג הייתה אמורה להיות כאן כבר לפני שעה.
אז איפה היא לעזאזל?!
"אתה מוכן בבקשה לשבת כבר? זה מאוד מוזר כשאתה עומד ככה מול החלון ולא עושה כלום" אומר דנילו מאחורי.
אני מערבל את הכוס הקרח שלי בידי ולוגם ‏מהמשקה החריף.
אני ממש לא הולך לחזור לשבת בשולחן עד שאוקסנה תראה את פרצופה ופאקינג תסביר לי למה היא מאחרת שוב.
אני לא מבין מה הבעיה שלה וגם לא רוצה להבין אותו.
לא הבאתי אותה לכאן בשביל לשחק איתה משחקים,אם כבר היא חיילת שלי במשחק הזה.
אני זה שצריך להחליט את הכללים פה לא היא.
רעש של ‏זכוכית נשברת מחזירה אותי למציאות.
"קאצו,לוקה! מה נסגר?!" דנילו צועק מאחור.
אני שומע את הכיסא שלו נגרר אחורה ואת צעדיו מתקרבים לעברי אך אני עדיין לא מביט לעברו.
במקום זה עיניי קבועות על היד שלפני שניה אחזיקה בה כוס אך ממקום לראות אותה נמצאו רסיסים ואת הדם שלי מעורבב ‏ביניהם.
גם כשראשי קולט סוף סוף מה קרה עכשיו,אני עדיין לא מרגיש שום כאב.
זה לא ‏מפתיע אותי.
הגוף שלי עבר כל כך הרבה דברים בעבר שהוא כבר לא מרגיש דבר.
"מה נכנס בך?!" דנילו אוחז בידי הפצועה ומביט בי בכעס.
אך מבטי עדיין נשאר אדיש למה שקורה פה.
הדבר היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו היא אוקסנה ומה אני הולך לעשות לה על זה שהיא מאחרת.
היא חשבה שאני צוחק איתה על זה שאמרתי לה שאם היא תאחר שוב היא לא ‏תאוכל יומיים שלמים?!
כי אני ממש לא צחקתי על זה.
"דליה!" שאגתי.
"אתה צוחק עלי עכשיו?! מה אתה עושה,לוקה?!" אני עוקף את דנילו ,מתקדם לעבר הדלת של חדר האוכל כשבדיוק דליה נכנסת פנימה ומופיעה מולי.
"כן,אדון?" היא שואלת ומביטה בי במבט מלא תקווה.
"מעכשיו אשתי לעתיד לא תקבל יותר ארוחות עד הודעה חדשה,זה ברור?!" נהמתי.
דליה הנהנה במהירות כעת הבנה.
"כן,אדון"
"עכשיו עופי מפה!" דליה ברחה מיד מהחדר אך לפני שהיא יצאה ממנו איכשהו הצלחתי לקלוט על פניה חיוך קטן.
או שאולי דמיינתי את זה?
זה פאקינג לא אמור לעניין אותי בכלל.
קאצו!
הבחורה הזאת משגעת אותי אבל עשיתי את הדבר הנכון.
עכשיו היא תבין מי הבוס בבית הזה.