‏המתנקשת

פרק 50

לוקה

לוקה: אתם שם?
בזמן שאני ‏ממתין לאוקסנה ונשען על מכסה המנוע של המכונית שלי.
אני שולח הודעה לדנילו בשביל לבדוק שהכל תקין.
דנילו:הכל בסדר,אח גדול. תהיה רגוע.
להיות רגוע? כן בטח.
כשאתה נשוי לאישה כמו אוקסנה אין שום בכוח שאני יהיה רגוע.
האישה הזאת מטריפה אותי למוות.
אני מחזיר את הטלפון לכיסי ברגע שאני שומע את העקבים של אוקסנה נוקשים על הרצפה ומרים את מבטי לעברה.
הנשמה שלי נעצרת מיד מרוב היופי שלה.
אוקסנה לבשה גופיית וולף שחורה וחצאית הג'ינס.
לרגלייה מגפיים שחורים עם עקבים.
הלב שלי שוכח לפעום. אחרי ההלם הראשוני, אני שואף אוויר מלוא ריאותיי ומתרחק מכסה המנוע.
ברגע היא נעמדה מולי,רציתי לנשק אותה בטירוף, להשכיב אותה על מכסה המנוע ולהראות לה כמה אני יכול לענג אותה כאן ועכשיו.
אך עצרתי את עצמי.
"מכונה?" שאלתי אותה בטון עמוק.
אוקסנה שילבה את זרועותיה על חזה שלה והביטה בי במבט חשוד.
"תלוי מה אתה מתכנן,פיזאנו" היא עונה בחשד.
אני מענען בראשי ומגחך לעצמי.
"את חושבת שאני הולך לרצוח אותך,גברת פיזאנו?" אני מתגר בה.
אוקסנה מזיזה את שערה אל מאוחרי כתפיה ונראתה פתאום לא נינוחה.
"אל תקרא לי ככה" היא לחשה.
היא עדיין לא מוכנה להודות בזה שהיא שייכת לי וזה כואב.
מה אני עוד אמור לעשות בשביל שהיא תבין את זה?
במקום לענות לה,אני עוקף אותה ופותח עבורה את דלת הנוסע.
"כנסי,אנחנו כבר מאחרים" אמרתי בטון טיפה עצבני.
לא רציתי ככה להתחיל את הערב שלנו אך היא מביאה אותי לרגעים שאני פשוט לא יכול לעמוד בהם.
אוקסנה ‏לא מתייחסת לטון הדיבור ונכנסת לתוך המכונית.
ואני מודה לה על כך.

................
אוקסנה

לוקה מתיישב במושב הנהג וממלמל לעצמו משהו בכעס.
יופי. שוב הצלחתי להרגיז אותו.
אין רגע אחד ביום שאנחנו לא נריב?
אבל הוא לא יכול ‏לשים אותי שאני מעוניינת לדעת מה הוא מתכנן לנו.
אני משתגעת מזה שאני לא יודעת לאיפה אנחנו הולכים.
זה גורם לי להרגיש לא בנוח בכלל.
לוקה יוצא משביל הגישה המעגלי ועובר את השערים.
ברגע שאנחנו בחוץ,אני מביטה מבעד לחלון ורואה את הבניינים חולפים במהירות על פנינו.
שקט מביך נופל עלינו להמשיך נסיעה ואף אחד מאיתנו לא מנסה לפתוח את פיו.
אך הזווית עין אני כל הזמן בודקת את לוקה,עדיין עצבני.
פרצופו קר ואדיש יכול לפעמיים לחרפן אותי,כי אני אף פעם לא מצליחה לפענח אותו.
וזה ‏משגע אותי שאני לא יודעת מה עובר עליו או על מה הוא חושב.
כשאנחנו מגיעים,לוקה חונה בחזית, ליד שלט ששמו מוטבע עליו בזהב.
אני מביטה מהחלון ומבינה שהוא יביא אותי למועדון.
אף פעם לא הייתי במועדון בשביל להנות או בשביל סתם.
הייתי רק עם זה היה בקשר למשימה שסימון שלח אותי בשביל לחסל מישהו או לפתות אותו.
אך אף פעם לא הרגשתי מה זאת הרגשה הזאת פשוט ‏להנות ולשתות במועדון בלי שום דאגות על הראש.
אני מרגישה שהמתח בתוכי גובר.
לוקה יוצא ראשון מהמכונית,עוקף את מכסה המנוע עד שהוא מגיע לדלת שלי ופותח אותה עוברי.
זאת רק אני או שלוקה נהיה פתאום ‏ג׳נטלמן אמיתי?
"בואי" לוקה מושיט לעברי את ידו הגדולה.
אני מרימה את מבטי לעברו,אוחזת בידו בזמן שהוא עוזר לי לצאת מהרכב.
לוקה מוביל אותי לכיוון הכניסה של המועדון כשידו בשיפולי גבי.
אלוהים, המקום עמוס. נשים, גברים, אנשים בכללי. זה כאילו כל ‏ניו-יורק מבקשת להיכנס, בזמן שהמוזיקה הכבדה שרועמת מהכניסה נשמעת כאילו היא מנסה לצאת.
אנחנו מדלגים על התור ועוצרים ליד חומה של גברים חסונים בחליפות עם אוזניות.
הם מיד זזים ‏מהכניסה ברגע כשהם רואים את לוקה ונותנים לי ולו להיכנס פנימה.
אנחנו הולכים במסדרון קטן, שנפתח לחדר גדול.
וואו.
אני נעצרת ונרתעת, עיניי מנסות להסתגל לאורות הבוהקים והפתאומיים. זהו חלל עצום ועגול עם תקרות שמזכירות מערה.
הרצפה עם המראות נוצצת מתחת לאורות כדורי שמטילים הדיסקו, ברק כסוף על הקירות השחורים שמפרידים בין ווילונות הקטיפה הראשי לתאים הפרטיים.
הכול מרוכז סביב רחבת האולם ריקודים מוגבהת באמצע וכשאני מאמצת את עיניי, אני רואה שהיא מסתובבת.
אני ממצמצת, ואז משהו מעליה מושך את המבט שלי. אוי, בלאט. רקדנים בבגדי גוף שחורים מסתובבים ונופלים
מסרטים אדומים מתקרבים כל כך לראשיהם של האנשים בקהל.
לוקה צובט אותי בסנטר ומחזיר אותי מיד למציאות.
הוא רוכן לעבר אוזני ולוחש, "מוצא חן בעינייך?" הוא שואל בטון עמוק ‏ומפתה מאוד.
"מאוד" לחשתי לעברו.
לוקה חייך חיוך זדוני לעברי כשהוא ממשיך להוביל אותנו עוד יותר לתוך המועדון.
"זה עוד כלום" הוא לוחש לי.
צמרמורת קלה עוברת בגופי.
פאק,הוא סקרן אותי עכשיו עוד יותר.
לוקה כורך את זרועו סביבי ומעביר אותי דרך הקהל, עד שאנחנו מגיעים למעלית זכוכית בצד המרוחק של החדר. אנחנו עולים, גבוה מעל ים החוגגים, ויוצאים למרפסת שהיא מעלה רחבת הריקודים. קצת יותר שקט כאן, אבל הרבה פחות עמוס.
‏אזור ה VIP.
אז ככה זה נראה.
בלאט,יפה פה ממש.
ברגע שאנחנו מגיעים ‏לתא עגול שיער בלונדיני תופס את ‏תשומת ליבי.
"נטשה?" לחשתי בקושי.
הייתי המומה לגמרי. ‏היא הייתה אמורה להגיע רק מחר.
איך בד....
אני מביטה לעברו של לוקה בשאלה אך במקום לענות לי,הוא מקרב אותנו להתא ואז קלטתי שגם דנילו כאן.
"אוקס" נטשה קמה על רגליה ומיד רצה על בין זרועותיי.
חבקתי אותה ‏כי היא לא השאיר לי שום ברירה.
זה היה די חדש לי,אבל הרגשה הייתה די טובה.
‏אני מכירה את נטשה כל חיי ובחיים לא חיבקתי אותה או הראתי לה חיבה כמו עכשיו.
"את בסדר? לא חזרת לשיחות שלי ‏והתחלתי לדאוג" היא לחשה לי.
"אני בסדר. ‏את אולי יודעת מה הולך כאן?" שאלתי אותה.
"לא. אני רק יודעת ‏שלוקה הקדים לי את הטיסה ושברגע שנחתתי דנילו כבר חיכה לי ‏בשדה תעופה עם שמלה. ‏כפי שאת יכולה לראות" נטשה ‏מצביע על עצמה.
אני מתרחקת ממנה צעד ועכשיו ‏אני שמה לב שהיא לבושה בשמלת מיני אדומה ונראית בה סקסית בטירוף.
וואו.
"היא יפה לך" ‏החמאתי לה.
עיניה של נטשה נפערו.
"תודה" היא הודתה לי אך יכולתי לראות שהיא עדיין המומה ממני.
‏כן מחמאות זה לא הקטע שלי כל כך.
הזמן עם לוקה גרם לי להרבה ‏שינויים ואני עדיין לא ‏בטוחה אם אני אוהבת את זה או לא.
"אוקסנה" קולו של לוקה קוטע את הרגע שלנו וגורם לי להביט לעברו.
"בואי שבי. גם את נטשה" נטשה מהנהנת ונכנסת לשבת ליד דנילו אך יכולתי לראות שהיא לחוצה ממנו.
נכנסתי גם אני,התיישבתי ליד לוקה וכרך את זרועו סביבי.
"ערב טוב,מר פיזאנו וגברת פיזאנו. אני אוליבר, ואני אעמוד לשירותכם הערב," המלצר שלנו מקדם את פנינו במבטא איטלקי כבד.
מסתבר שיש כאן גם מלצרים? אוקיי....
קצת מוזר אבל בסדר.
הוא מחזיק בקבוק וויסקי על כף ידו הפרושה, כאילו מציג אותו למכירה פומבית. "וויסקי ארדבג הרגיל שלכם?"
אוליבר שואל את לוקה.
לוקה מהנהן ואז מביט בי.
"מה תרצי?" שאל.
נשכתי את שפתיי ולא ידעתי מה לענות לו.
הוא יודע שאני אוהבת לשתות ויסקי ואני מתה על זה.
אך עכשיו אני ‏בהיריון והוא לא יודע מזה עדיין ואני לא יכולה לשתות.
‏ואם אני לא יזמין משהו ‏הוא יתחיל לחשוד במשהו.
"מרטיני יהיה טוב" עניתי.
לוקה נראה לשנייה מופתע מהתשובה שלי אך מיד שינה את פניו כשהמלצר שאל את נטשה מה היא רוצה.
"הכל בסדר?" לוקה שאל בחשד.
"כן,ברור. למה שלא ‏יהיה" מיהרתי להגיד.
‏לעזאזל,למה אני מרגישה פתאום לחוצה כל כך?!
לא עשיתי שום דבר רע....
טוב אולי כן.
לוקה הרים לעברי גבה שואלת אך החליט שלא להגיב לי והעביר את מבטו חזרה לאוליבר.
"תעשה את זה זריז" מזהיר לוקה את אוליבר בטון עמוק.
"מיד,אדוני" אומר אוליבר ונעלם בין ‏הקהל של VIP.
"אני צריכה לשירותים" אני ‏מכריזה פתאום.
מה שגורם לכולם להביט לעברי.
"אני בא איתך" קובע לוקה אך אני מניחה את ידי מיד על חזהו ועוצרת אותו.
"לא צריך. אני יכולה ‏להסתדר לבד" אני מסבירה ועל הדרך שולחת לנטשה מבטים.
כשהיא סוף סוף קולטת את המבט שלי,היא קופצת ‏ממקומה ואומרת,"אני ‏אלך איתה" חיוך קטן מתרומם ‏מזווית פי.
"יש לך ‏קוצים בתחת ‏שאת צריכה לקפוץ ככה מהספה?" דנילו ‏מגחך לכיוון של נטשה.
"סתום" היא עונה לו הזעם אך יכולתי לראות שהיא טיפה מסמיקה.
לפני שאני שמה לב,נטשה אוחזת בזרועי ומושכת אותי לכיוון השירותים הקרובים.
כשהדלת נסגרת מאחורינו,אני עכשיו שמה לב כבר משקט כאן פתאום ופחות כואב לי הראש.
אני לא ‏רגילה לכל הרעש הזה.
"מה קורה איתך?! לוקה עדיין לא יודע,נכון?" נטשה שואלת בדאגה.
"לא. הוא עדיין לא יודע כלום. ואני גם לא חושבת שאני רוצה לספר לו עדיין." אני מסבירה.
"למה? חשבתי ‏שהכל מסתדר ביניכם,קרה משהו?" אני נאנחת בכבדות ונשענת על הקיר שמאחורי.
"מקסים בחיים" ספרתי לה.
עיניה של נטשה נפערו והיא ‏נראית המומה לגמרי.
"מה?!" צווחה יצאה ממנה ואני מיהרתי ‏להשתיק אותה עם ידיים שלי.
"‏השתגעת?! יכולים לשמוע אותך!"
"‏מי לעזאזל ישמע אותי עם כל הרעש הזה בחוץ?! ואיך לעזאזל הוא חיי? אלכס אמר שהוא מת. הוא ‏פאקינג מת לו בידיים!" זה מה שאני מנסה להבין מאיפה הוא בכלל ‏הגיע ואיך הוא חי, לעזאזל.
אך ‏לא יצא לי לחשוב על זה יותר מדי כי ברגע ‏שהוא אמר את שמו של אבי.
לא יכולתי לחשוב יותר על כלום חוץ ממנו.
אני חייבת לגלות אם אבא שלי באמת בחיים ושמקסים לא מנסה לשחק איתי.
"כדאי שנחזור לפני שלוקה יחשוד במשהו" אמרתי.
נטשה הנהנה ונכנסה בזריזות לשירותים ואני מיד אחריה.
אחרי ‏שסיימנו את הצרכים שלנו,יצאנו מהשירותים והתקדמנו חזרה למקום שלנו.
אך המקום לשבת על הספה ליד לוקה,אני עומדת ליד הספה כשאני מרגישה את מבטו העצבני של לוקה על לחיי.
כן,הוא לא אוהב את זה שאני לא יושבת לידו.
אך ‏אני מרגישה ‏צורך לנשום טיפה.
אוליבר בדיוק מופיע עם ‏המשקאות שלנו ומניח אותם על השולחן העגול שלנו.
בלאט,איך הייתי רוצה לשתות עכשיו.
אך בשביל שלוקה לא יחשוד במשהו, ‏הושטתי את זרועי מעבר השולחן כדי לקחת את המשקה שלי מהשולחן,לוקה מנצל את ההזדמנות כדי ללפות את מותניי ולמשוך אותי אל הספה, לצידו. זרועו מתפתלת על כתפיי והוא מחייך, לפני שהוא קובר את אפו בשערי. "את ממש סקסית את יודעת את זה?" הוא ‏ממלמל באוזני לפני שהוא לוקח את המשקה שלו ולוגם ממנו ‏בבת אחת.
לוקה חוזר אלי "תודה." הוא מחליק את אפו בקו ישר מאוזני לצווארי ואז מצמיד את שפתיו לנקודה הרכה שבבסיסו. אני מנסה להתעלם מהרטט שמרעיד אותי וצוחקת, בעודי מנסה להדוף אותו מעליי.
"לאן את הולכת? שבי," הוא אומר בנהמה ומושיט את ידיו אליי כשאני סוף־סוף משתחררת ממנו וקמה. אני מהירה מדי, זזה לאחור ומחייכת כשאני משפילה אליו את מבטי.
עיניו נעות אל רגליי החשופות. השסע בחלקה התחתון של חצאית הג'ינס הקצרה שלי מאפשר לו לראות מספיק מבלי לחשוף את כל האיברים המוצנעים שלי. הוא מקדיר פנים ונשען על הספה, עוצם את עיניו בתסכול.
"מה קורה איתך,אוקסנה? את ‏מתנהגת מאוד מוזר" שואל לוקה התסכול.
אי אפשר להסתיר שום דבר ‏מהבן אדם הזה?
כאב פתאומי תוקף את בטני וגורם לי לתקפל בקטנה.
אך לפני שאני ‏מספיקה ‏להסתיר את זה מלוקה,הוא כבר קם מהספה וממהר לעברי.
"מה קרה?! כואב לך משהו?" הוא שואל בדאגה.
"קצת הבטן. אבל אני בסדר באמת" אני מנסה ‏להרגיע אותו אך במקום זה אני מוצאת את עצמי בין זרועותיו שלוקה וישר מובלת לעבר היציאה.
"לוקה! אני בסדר. תוריד אותי" אני מטיחה את ידי על חזהו ומנסה לרדת אך הוא לא נותן לי.
רגע לפני שהוא נעצר ליד האוטו,לוקה מסתובב לעבר דנילו ונוהם לעברן.
"תתקשר לרופא ותגיד לו מיד להגיע לבית שלי" עיניי מיד נפערו ובהלה עברה בגופי.
אסור שלוקה היה בחדר ברגע שהרופא בודק אותי.
נטשה ‏רואה את הבהלה בעיניי וממהרת מיד לפתוח את הדלת אחורית של הרכב של לוקה.
"אני באה איתכם" היא קובעת.
"ממש לא! את נשאר—" לוקה מתחיל לומר אך אני קוטעת אותו.
"היא באה. אני רוצה אותה לידי" ‏קבעתי.
‏לוקה מביט לעברי בשתיקה ארוכה ובמבט לא מובן על פניו עד שהוא מהנהן ומכניס אותי למכונית.