‏המתנקשת

פרק 52

לוקה

"אני מסביר לך בפעם המיליון אין לי שום ילדים" קולו של ארתור חלש ובקושי אפשר לשמוע אותו.
אני מנענע את הראש ‏בחוסר אימון.
הוא משקר לי שוב.
כבר יותר משבוע שגיליתי שיש לו ילדים אך ‏הנני יודע איך הם ‏נראים ומה השמות שלהם.
וארתור היקר שלנו לא מוכן לגלות דבר עליהם וזה מתחיל ‏להרתיח אותי.
בינתיים לא נגעתי בו כמו שרציתי,לא ‏הרבצתי אך כן איימתי עליו המון.
אך שום דבר לא שבר את הבן זונה הזה.
הבן אדם כבר בן 54 וסגור במרתף שלי כבר יותר מ13 שנה.
אפשר לומר שברגע שאבא שלי מת לקחתי אותו ממנו ומאז הוא במרתף שלי מתחת לבית.
אוקסנה לא יודעת על המקום הזה וככה זה ‏ישאר.
אני לא רוצה שהיא תחשוף את עצמה לסכנה.
ארתור מביט בי במבט עייף אך עדיין נשאר קשוח.
‏רציתי כל כך לשבור אותו ושהוא ‏התחנן בפני גם אם אפילו שלא ידעתי אם אמא שלי הספיקה לתחנן בפניו לפני שהוא רצח אותה.
הוא צריך לסבול! הוא חייב!
לסגור אותו פה ולנסות ‏שנים להוציא ממנו מידע לא יעזור לי.
אני עד היום לא מבין למה בכלל הקשבתי לדנילו,שאמר לי שלא לגעת בו ושלא לגרום לו לסבול.
מה הקטע הזה עם דנילו?
אני כבר שנים שואל את זה אך עד היום לא קיבלתי תשובה,כאילו ‏הוא יודע משהו אך עדיין לא מוכן לספר לי עליו.
אבא שלנו ‏בהמשך שנתיים יתעלל בארתור,אך ‏ברגע שהוא הגיע לידינו,דנילו לא נתן לי לפגוע בו פעם אחת ואני עוד הקאפו,לעזאזל!
אך דנילו תמיד אמר לי שיש כאן משהו חשוד,משהו לא יציב ורק בגלל שאני ‏סומך על התחושות של דנילו הקשבתי לו.
אך הסבלנות שלי ‏הולכת ואוזלת לה ואני רוצה תשובות!
אני מקרב את הכיסא שלי ,מניח אותו מול ארתור ויושב עליו.
מעברי יד בשערי כשאני לא מנתק ממנו את מבטי,ארתור מביט בי גם כן.
"למה אתה פשוט לא הורג אותי? אני כבר כלוא כאן שנים ועד היום אני לא מבין מה לעזאזל אתה ואבא שלך רוצים ממני?" שואל ארתור ונראה מותש.
הוא משחק אותה איתי ראש קטן,עכשיו?
‏כאילו הוא באמת לא יודע למה הוא פה?
ה‏ידיים שלי מתהפכות לאגרופים ואני ‏מתאפק בכל כוחי לא להטיח לו אגרוף לפנים.
אני מתרומם מהכיסא,מפני לו את גבי ומתקרב אל השולחן הציוד שלי.
"לוקה,אתה חייב להבין. זה לא אני!" הוא מנסה לצעוק לעברי אך ‏השיעול שלו עוצר בעדו.
אני מטיח את ידי בשולחן וגורם לכל הציוד שעליו לרעוד.
"שקט!" נהמתי.
אך הוא המשיך לדבר וזה עוד יותר הרתיח אותי.
"אני לא רצחתי אותה. אם אתה מתכוון אל אמנד—" לפני שהוא הספיק להגיד את שמה של אמי,כבר הייתי מולו ושכפות ידיי על צווארו.
"שלא תעז להגיד את שמה,מפלצת!" שאגתי נגד פניו.
פניו של ארתור נהיו אדומות בגלל שהחמצן אתחיל להעלים ממנו ופניו נהיו יותר ויותר לבנות.
"לוקה! עצור!" קולו של דנילו נשמע מאחורי אך אני לא עזבתי אותו.
רציתי שהוא ימות ויעלם מהעולם הזה אחת ולתמיד.
"תעזוב אותו" דנילו אחז בזרוע אחת שלי וניסה לשחרר אותי ממנו אך האחיזה שלי רק ‏יותר מתהדקת סביב צווארו של ארתור.
"לוקה,צא מזה מיד! זה לא הוא עשה את זה!!" שואג פתאום דנילו וגורם לי לשחרר את ארתור בפתאומיות ולעבור עכשיו לדנילו.
אני מצמיד אותו בחוזקה על הקיר שמאחוריו ונצמד אל פניו.
"איך לעזאזל אתה יודע?! ולמה אתה מאמין ‏לבן זונה שרצח את אמא שלנו!"
דנילו מתחיל להשתעל ומנסה להשתחרר מאחיזה שלי.
"אני לא יודע! אבל כבר אמרתי לך את זה,אני לא חושב שזה הוא! לוקה,אתה ‏בעצמך לא ראית את פניו של הרוצח!" אני ממצמץ מספר פעמים ולא מאמין מה יוצא מפיו של אחי.
אני מרגיש נבגד.
למה הוא מגן כל כך על הבן זונה הזה.
אני בחיים לא השכח את הלילה הנוראה הזה.
הייתי אז בן 7 אך אני זוכר הכל.