‏המתנקשת

פרק 48

אלכס

אחרי 10 שעות טיסה אני סוף סוף נוחת ברוסיה.
לעזאזל עם הטיסות ‏האלה,אני שונא לטוס.
אם אוקסנה הייתה עושה כבר את העבודה שלה לא הייתי צריך לטוס ‏לניו-יורק ולדון בנושא מסוים עם לוקה.
מה פאקינג עובר על אחותי?! היא הייתה אמורה ממזמן לחסל אותו אך במקום זה אני עדיין רואה את הבן זונה הזה נושם!
למה?!
מה נסגר איתה?
אוקסנה מתנהגת ‏משונה מאוד בזמן האחרון ,ממה שאני זוכר ממנה לפני החתונה שלהם.
ואני לא אוהב את זה בכלל.
היא...
אני אפילו לא ‏מסוגל לחשוב על זה או לומר את זה אך אוקסנה פאקינג מתחילה ‏להראות את הרגשות שלה.
משהו שהיא בחיים לא עשתה מאז שאמא שלנו נרצחה.
"אדון" בדיוק כשאני יוצא סוף סוף משדה ‏התעופה,בוריס נעמד מולי ‏לבוש בחליפה שחורה ומחכה לי ‏ליד הג'יפ השחור שלי.
"הוא בבית?" אני שואל אותו בטון קר ‏ ומשאיר מאחורי את המזוודה בשביל שבוריס ‏יקח אותה.
"כן. הוא מחכה לך במשרד שלו" פשוט מצויין.
רק סיימון היה חסר לי עכשיו.
ברגע שאני נכנס ‏למושב האחורי,בוריס מתיישב במושב הנהג ומתחיל לנוסע.
בזמן הזה אני מוציא את הטלפון מהכיס ומתחיל לעבור על המיילים שלי,היו כמה מסיימון על זה שהוא רוצה כבר תשובות בקשר לוקה ואוקסנה.
לא היה לי תשובה לזה.
ולא היה לי את הזמן לדבר עם אוקסנה כי היא פשוט לא הייתה עצמה באותו רגע וראיתי עליה שהיא מתה שאני העוף לה מהעיניים.
התרחקנו,התרחקנו מאוד במשך השנים.
אני לא זוכר אפילו מתי חייכתי בהמשך החיים מאז שאמא שלנו נרצחה ואבא שלי נעלם.
גם אם אני אומר לעצמי שהוא נעלם באותו היום,יש בתוכי הרגשה שהוא כבר לא איתנו.
אני מרגיש את זה.
שנים שאני מנסה ‏לאתר ולמצוא אותו אך שום דבר לא ‏הוביל אותי עליו.
האחיזה שלי בטלפון מתהדקת עד שנשמע רעש של ‏המסך נשבר.
זה גורם לי לנשום עמוק ולנסות להרגיע משהו בתוכי אך אני יודע שזה לא עוד אשאר ככה עוד הרבה זמן.
כשאנחנו מגיעים לשערים של האחוזה של סיימון,בוריס מסמן לשומר שזה הוא ואז פותחים לנו את השערים.
ברגע שאני נכנס לתוך הבית,אני מוצא את ‏אנסטסיה בסלון, מביטה בדממה לפנים במסך הטלוויזיה וצופה באיזו תוכנית ‏ריאליטי מטומטמת.
אני שורק כדי להסב את תשומת ליבה,היא מסובבת לעברי את ראשה כשחיוך שטני נמרח על שפתיה הנפוחות כמו דג שלה.
שאלוהים יעזור לה, ‏מהרגע שהיא גילתה על בוטוקס,היא לא הפסיקה מה אז ‏לפוצץ את הפנים שלה בהחרא הזה.
עכשיו היא נראית כמו ברבי נפוחה ומזוייפת מאוד.
"אוי,יקירי. ממתי אתה בבית?" היא שואלת בטון מתוק ומזוייף.
אני מביט בה במבט קר ולא נתן ‏לקריאה לפחות דקה עד שאני מחליט להסתובב ולעלות בגרם המדרגות.
היא אפילו לא שווה את הזמן שלי.
כשאני מגיע לדלת משרדו,אני דופק עליה ומחכה שיגיד לי להיכנס, לפני שאני מסובב את הידית.
הוא יושב מאחורי שולחן הכתיבה הרחב שלו, לבוש בקפידה בחליפה שחורה עם צווארון של איש כמורה. שערו הבלונדיני הבהיר מסורק לאחור.
ידיו משולבות על שולחן הכתיבה לפניו.
הוא מרים את מבטו לעברי,נראה עצבני וקר כמו תמיד.
סיימון נאנק כשהוא דוחף את עצמו מהכיסא וקם על רגליו.
סיימון הוא בן 55 ו‏מתנהג כאילו הוא בן 80.
הגוף שלו התחיל לבגוד בו מוקדם יותר מהצפוי.
הוא עבר לפני מספר חודשים התקף לב שני שלו והוא כמעט לא יצא ממנו.
‏אל תבין אותי לא נכון,אבל אני מת שהוא כבר לא היה כאן.
מהרגע שהוא ‏אימץ אותי ואת אוקסנה,הייתה לי ‏מטרה אחת בחיים.
וזה ‏לתפוס את מקומו ו‏לשלוט על הבראטבה שלו.
יותר נכון של אבי.
אם אבא שלי לא היה בורח עם אמא שלי בשביל אהבה מטופשת,כבר הייתי מזמן כבר שולט על הכל.
אך לא.
סיימון עדיין לא קבע מי זה היה היורש שלו.
‏כולם כמובן מצפים שזה יהיה אני בתור "בן שלו" אך הם לא יודעים שאני לא הבן שלו אלה ‏האחיין שלו.
ויד ימינו כמובן.
כמו שאתם יודעים לסימון אין ילדים אך יש משהו שאף אחד לא יודע עליו.
חוץ ממני ואוקסנה.
לסימון היה בן לפני חמש שנים אך קרתה תאונה קטלנית שבגללה בנו של סיימון לא יצא ממנה בחיים.
אף אחד לא יודע מה קרה שם חוץ ממני,אוקסנה וסימון.
וככה זה ישאר.
ברגע שאני מגיע לעגלה של השתייה,אני מוזג שתי כוסות של ויסקי איכותי, והן נוקשות בצלצול כשאני מוסר לסימון אחת מהן. סימון משעין את גבו על שולחנו כשאני מרוקן את הכוס שלי בלגימה.
"אני מקווה מאוד שחזרת עם תשובות חיוביות ושלא שלחתי אותך סתם לשם" אומר סיימון כשאני מוזג לעצמי עוד אחת.
אני מושך בכתפיי.
"לוקה עדיין חי" סימון מהדק את האחיזה שלו בכוס ונראה על סף התפוצצות.
אולי זה יגרום להתקף לב שלישי?
אני מקווה שכן.
"ומדוע זה?" הוא שואל בכעס.
"לא נראה שאוקסנה מתכוונת בזמן הקרוב לחסל את בעלה כמו ‏שרצית" אני עונה באדישות.
סימון מסתובב במהירות,מרים את ידו ומטיח את הכוס על הקיר.
"הוא היה אמור להיות מת כבר! ואני הייתי אמור לשלוט באימפריה שלו! אבל בגלל האחות הזונה שלך זה לא הולך לקרות!!" הוא נוהם.
ואני מנסה בכל הכוח שלי לא להטיח בו אגרוף ולחתוך את גרונו.
הייתי מת לראות אותו מדמם למוות בתוך דמו עכשיו.
סימון התחיל להשתעל בכבדות ולאחוז בשולחן שלו בשביל שהוא יכול להמשיך לעמוד.
אך יכולתי לראות שהוא כבר לא כמו עצמו או כמו שהוא רוצה להיות.
ככה זה העולם שלנו,אכזר.
"כדאי שתתחיל להזיז את אחותך לעשות את העבודה שלה,אם היא רוצה לראות מתישהו את החופש שלה. כי אם זה לא יקרה בקרוב אני ידאג לזה שהיא לא תראה יותר אור יום" הוא מאיים בקושי.
כן,כן. זקן תמשיך לאיים כאילו שתוכל לעמוד נגד אוקסנה.
היא מכונת חיסול בדיוק כמוני והוא ‏היחיד האשם בזה שאנחנו ככה.
"תאמין לי שגם אני רוצה לראות את לוקה ימות ועוד ‏בייסורים. אך אחותי לא נמצאת שם כרגע" אני לא מאמין שאני מגן עליה,שוב.
היא תמיד עושה את הבלאגן ואני צריך תמיד לסדר אחריה.
"אך אם היא לא תעשה את זה בימים הקרובים. אני אעשה את זה במקומה" אני מבטיח.
סיימון מתקרב לעברי בצורה הכי מאיימת שהוא מצליח לעשות כרגע,"אם לוקה לא ימות בעוד יומיים בדיוק. הבנאדם שהיה בתוך האדמה במקומו היה אתה או אוקסנה" הוא מאיים בשיניים חשוקות וחוזר לשולחנו.
כפות הידיים שלי הופכות לאגרופי ואני מחזיק את עצמי שלא להוציא את הגרזן שלי ולדקור אותו בגולגולת שלו עכשיו.
"משוחרר" סימון אומר אחרי דקה כשהוא מתיישב בחזרה בכיסא שלו.
בלי לענות לו,אני יוצא מהמשרד כשאני רועד מרוב עצבים ומתקדם לעבר חדרי בצעדים כבדים.
השעה אחרי שלוש לפנות בוקר כשאני נכנס לחדר השינה שלי. אני לא אדם שישן הרבה. אני צורך כמה שהגוף שלי חייב כדי לתפקד, אבל יש יותר מדי דברים לעשות, יותר מדי על הראש שלי מכדי שאוכל לעצום את העיניים ולהירגע.
במיוחד על מה שאני צריך לעשות עכשיו עם אוקסנה ולוקה.
בלאט,אוקסנה!
למה היית צריכה ‏להרוס לנו את התוכנית?!
מה פאקינג עובר עלייך?!
צלצול הטלפון שלי קוטע את מחשבותיי.
אני מוציא אותו מהכיסא האחורי ורואה את שמה של אוקסנה מהבהב על המסך.
רק מדברים על השטנית.
"מה?" אני עונה בטון קר.
"אלכס...." קולה של אוקסנה רועד כשהיא אומרת את שמי.
אף פעם לא שמעתי את קולה רועד ועוד ככה.
"מה את צריכה,אוקס? אין לי זמ—" התחלתי להגיד אך היא קטעה אותי ולא ציפיתי בכלל לשמוע את השם הזה שוב.
"מקסים חי" היא לוחשת.
דמי קפא ישר.
זה לא יכול להיות.
זה פאקינג לא הגיוני.
הוא מת,מקסים אמור להיות מת.
לא לקום לתחייה.
אני ‏במו עיניי ראיתי אותו גוסס למוות.
איך זה אפשרי בכלל?!
"זה לא נכון! את משקרת!" נהמתי.
"‏הלוואי אם הייתי משקרת,אלכס. אבל זה נכון. הוא..." דממה נפלה פתאום בקו השני.
"הוא מה?! אוקסנה! הוא מה?!"
"הוא בא לראות אותי,אלכס. וראיתי אותן במו עיניי ודברתי איתו. הוא חי ונושם" היא מסבירה בקול רועד.
ליבי מתחיל לפעום בחוזקה וזיעה קרה כיסתה את מצחי.
פאק,מה קורה לי?
למה אני מרגיש מוזר פתאום.
"וזה לא הכל" היא ממשיכה.
אני עוצם את עיניי ונשען על הקיר שמאחורי.
מה יכול להיות יותר נורא מזה עכשיו.
"מה זה?" שאלתי בקול צרוד.
"אבא חי"
זהו פה הרגשתי שהאדמה פשוט בולעת אותי בחיים.