‏המתנקשת

פרק 44

אוקסנה

אני מרגישה תזוזה במיטה ופוקחת את עיניי בבהלה. ״ששש, זה אני," לוקה לוחש ונשכב לצידי, מצמיד אותי לגופו.
אני נוגעת בחזהו כדי לוודא שאני לא חולמת ומתרוממת מעט, מסתכלת על פניו. ״מה אתה עושה פה? מה השעה?"
״חמש וחצי לפנות בוקר.״ הוא מסיט את שערי מפניי. "ורק עכשיו חזרת?״
״המשימה הסתיימה, לא היה לי עוד מה לחפש שם." אצבעותיו מטיילות על צווארי ומטפסות חזרה אל לחיי. "אש קטנה, כדאי שתחזרי לישון אחרת לא אהיה אחראי למה שיקרה כאן.״
"תפסיק לדבר ‏שטויות. חמש וחצי בבוקר" מלמלתי.
לוקה נשכב עליי ומתמקם בין רגליי, נותן לי להרגיש את זקפתו. פניי מאדימות והדופק שלי מרקיע שחקים.
"אני ממש לא דיברתי שטויות,אש קטנה" הוא לוחש על שפתיי.
לא שכבתי איתו מאז שגיליתי שאני בהריון,עבר מאז שבוע שלם ואני גם לא ‏מתכוונת ‏להישבר עכשיו.
אך זה קשה כשהוא מביט עלי ככה.
אני מתקשה לנשום או להגיב לדבריו. הוא מעביר את שפתיו על שפתיי ועובר לאוזני,״מה קרה, אש קטנה? הצלחתי להשתיק אותך?״ כף ידו נשלחת אל ירכי. הוא מרים את רגלי על ישבנו ומתחכך בי. צמרמורת מטפסת במעלה גופי. ״מה אתה עושה?" אני מצליחה ללחוש.
״תפתחי את המכנסיים,״ הוא ממלמל. אני מסתכלת בחוסר נוחות על אבזם החגורה, נושמת עמוק ושולחת את ידיי, נזהרת לא לגעת באזורים מסוימים. אני נלחמת בתשוקה שלי ופותחת את כפתור המכנסיים ואז את הרוכסן, מרגישה את איברו משפשף את כף ידי וממהרת למשוך אותה "מישהו כאן ‏מתגעגע אלייך,״ הוא ממשיך באותו טון צרוד ואפל. בן־זונה! "תמשיכי" הוא פוקד.
״אתה חתיכת... אין דרך לתאר אותך, אין!״ אני נאנחת בייאוש ונושכת את שפתיי.
לוקה דחף מעליו את המכנסיים וגיחך בשקט.
הוא חזר לשכב מעליי כשרק התחתונים הדקים שלי ותחתוני הבוקסר שלו מפרידים בינינו.
עיניו תופסות את עיניי. הן לא נראות משועשעות וגם החשק לצחוק נעלם. הוא מושיט לי את כף ידו אך אני עדיין ממשיכה להביט תוך עיניו. "תפתחי את הכפתורים בחולצה,״ הוא דורש, לא מבקש.
אני לא יודעת מה עובר עליו אך הוא לא עצמו.
״תן לי לקום כדי שאוכל לעשות זאת." הוא מניח את כפות ידיו על מותניי כאשר אני מנסה לקום ומרתק אותי למקומי.
"את יכולה גם בתנוחה הזאת."
גרוני מתייבש ופניי בוערות.
אני מסתכלת על חזהו ובולעת בכבדות, שולחת את אצבעותיי אל הכפתורים ומתחילה לפרום אותם.
"מה קורה,לוקה? אתה מדאיג אותי" לחשתי לו ומסיימת לפתוח את כל הכפתורים, מרימה את עיניי לעברו ופוגשת פעם נוספת את עיניו.
עכשיו כשהוא היה קרוב עלי יותר הצלחתי להריח את הריח של בל פיו מדיף,ריח של ויסקי ועיניו אדומות.
"‏שתית?" שאלתי בכעס.
פעם נוספת אני מנסה לקום ושוב הוא מחזק את אחיזתו במותניי ומונע ממני. ״מה אתה רוצה ממני?" אני שואלת, לא מסתירה את הייאוש בקולי.
הוא משחרר את ידו ממותניי ומניח אותה על עורפי, מצמיד את שפתיי לשפתיו.
"לוקה!" נהמתי ברגע ששפתיו כבשו את שפתיי.
כעסתי כי זה לא הייתה נשיקה הרגילה של לוקה.
הרגשתי בתוכה כעס וייאוש.
עיניי פקוחות, מתבוננות בתדהמה בעיניו הירוקות. ליבי פועם במהירות וכפות ידיי הודפות את חזהו. לוקה משחרר מעט את האחיזה בעורפי ושפתינו נפרדות, אבל הוא לא מאפשר לי להתרחק. עיניו הבוערות בתשוקה יורדות אל שפתיי. ״מה אתה עושה?" אני שואלת בחשש מתשובתו.
איברו מתקשה בין רגליי כשהוא משתפשף בי.
"מנשק אותך," הוא עונה את הברור מאליו ולפני שאני מספיקה להגיב הוא מפשק את רגליי סביב מותניו וכפות ידיי נמחצות תחת חזהו.
כפות ידיו מונחות לצידי ראשי, אוחזות בו כדי שלא אוכל לזוז, אגודליו מלטפים את לחיי ועיניו אינן מניחות לעיניי. מבטו מלא תשוקה, תאווה, הזדקקות.
אני נושמת עמוק ונלחמת בפרפרים בבטני. זה לא הזמן הנכון להתרגש, זה הזמן להילחם. לוקה מעביר את שפתיו הרטובות על לחיי ולוחש באוזני: "תפסיקי לרעוד,אני רק רוצה את אשתי. מה קורה איתך? ולמה לעזאזל את בחדר הזה ולא בחדר שלנו?" הוא שואל בטון עמוק ‏ומעט כועס.
לוקה בוחן את עיניי, את שפתיי. נשימותיו מעוררות מתח בגופי. אני שומעת את פעימות ליבי, מרגישה את העקצוצים בכפות רגליי ובכל זאת לא נלחמת בו, לא מסירה את עיניי מפניו, ממתינה לראות מה יהיה הצעד הבא שלו.
״תנשמי,״ הוא לוחש.
אני עוצמת את העיניים ונושמת עמוק.
ברגע שאני פוקחת אותן שוב, ‏אני צוברת אומץ ואומרת. 
״אתה כבד. אתה מוכן לרדת ממני?״ אני משקרת, רוב משקלו נתמך על ידי מרפקיו ולא מונח על גופי.
״אם הייתי שוכב עלייך, הייתי שובר אותך,״ הוא מקניט ושולח את כף ידו אל צווארי, עוטף אותו, לוחץ באגודלו על סנטרי ומאלץ אותי לפשק את השפתיים לפני שפיו תופס פיקוד. שפתיו עוטפות את שפתיי, מלטפות אותן בכוחניות, מאיצות בי לפתוח את פי.
לשונו חודרת פנימה ללא הזמנה, מלמדת אותי מהן תאווה ותשוקה. הדבר הנכון יהיה לעצור בעדו ולהזכיר לעצמי במי מדובר, אבל ההרגשה הזאת, התשוקה שמשתלטת עליי, מכריחה אותי לשתף פעולה.
אך אני חייבת לעצור את זה,לוקה אפילו לא יודע על היריון שלי והוא גם לא ידע.
אני הודפת אותו מעליי בכוחות שידעתי שקיימים בי. לוקה מתרומם ונשכב לצידי על המיטה, עוצם את עיניו.
"אני באמת לא מבין אותך" הוא ממלמל.
הוא שיכור לגמרי.
אני פשוט לא מבינה מה לעזאזל עובר עליו שהוא היה צריך לשתות בפאקינג חמש בבוקר ואז לבוא אלי ‏ולצפות ממני לשכב איתו.
הוא מטורף.
יצאתי מהמיטה כשאני לובשת את החלוק שלי ומתקדמת אל דלת החדר.
"לאיפה את הולכת?" לוקה מתרומם על מפרקו ומביט בי במבט לא ממוקד.
עיניו מביטות בי בעייפות מוחלטת.
ואני אומרת לעצמי שזה לא הזמן לריב איתו,אז במקום לכעוס עליו אני מתקדמת אל הדלת ואוחזת בידית.
"לך לישון,לוקה. אני הולכת לישון בחדר השני" בלי לחכות לתשובה ממנו,אני יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחורי.
עשיתי את הדבר הנכון.
אני צריכה לחזור להיות קרה אליו, ‏אני חייבת שהוא יחזור לשנוא אותי,ככה היה לו יותר קלה לשחרר אותי כשאני אעלם מכאן.