‏המתנקשת

פרק 47

אוקסנה

זה פשוט לא יאמון!
לוקה יכול ‏להטריף אותי תוך שניה והוא  אפילו לא צריך ‏להתאמץ בשביל זה.
אני נאנחת בכעס,מסתובבת בחזרה אל החדר שלנו ומתקדמת ישירות לחדר ארונות.
אם הוא חושב שאני באמת הולכת להקשיב לו,אז הוא טועה ובגדול.
יש לי להגיע היום לבדיקה אצל הרופא שהיה כאן.
הוא ‏התקשר אלי אתמול בשביל להודיע לי יש לי בדיקה להגיע אליה.
שאלתי אותו אם אני באמת צריכה לעבור את הבדיקה הזאת ומה היא בדיוק.
הוא אמר לי שכן ולבדיקה קוראים מי שפיר.
בדיקת מי שפיר בודקת את המטען הגנטי של העובר כדי לגלות אם יש, חלילה, מומים כרומוזומליים, דוגמת תסמונת דאון. ככה הוא הסביר.
אז כן אין לי כל כך הרבה בררה כנראה.
שלפתי ‏מהמדף גופיה לבנה ומכנסיים שחורים.
התלבשתי בזריזות,יצאתי מחדר הארונות ולקחתי את הג׳קט עור שלי מהכיסא ולבשתי אותו.
משם אני נכנסת לחדר הרחצה, ‏התכופפתי לרצפה ומושיטה את ידי אל מתחת ‏לכיור והוצאתי משם את האקדח שהדבקתי על הקיר.
אני מוציא אותו,נעמדת חזרה מכניסה אותו אל מאחורי גבי ומסתירה אותו עם החולצה שלי.
אין מצב שאני יוצאת מהדלת הראשית,כי אם אני יצאה משם אחד אנשים של לוקה יראה אותי ‏ויודיע לו ישר.
אני מתקרבת אל החלון שבחדר שלנו,פותחת אותו ומביטה למטה.
אני נמצאת בקומה שניה אז זה לא כזה גרוע לקפוץ,אבל בגלל שאני בהיריון זה כן היה די מסוכן בשביל עובר.
אוקיי,מה אני הולכת לעשות עכשיו?
אני מסתובבת לכיוון המיטה.
טוב. אין לי ברירה אחרת,אני יהיה צריכה לצאת מהדלת האחורית של העובדים.
אני יוצאת מהחדר בזריזות אך גם בזהירות בשביל שאף אחד לא שמע אותי או יגלה אותי.
אני מתקדמת לאזור המגורים של העובדים עד שאני רואה את היציאה האחורית.
אני היה בסדר כל עוד לוקה לא יביט במצלמות בזמן הקרוב.
למזלי לא היה אף אחד בסביבה שלי כשיצאתי מהבית והתקדמתי לעבר הגדר לאיפה שהאופנוע שלי מוחבא.
אני מזיזה את השיחים שמסתירים את החור שעשיתי בגדר לא מזמן.
אפשר לומר שאני כבר מכינה את עצמי לרגע הנכון לברוח מפה ולא לחזור לעולם.
אבל כרגע זה לא הזמן הזה.
אני מביטה שוב מסביבי לפני שאני זוחלת לתוך החור ויוצאת מהשטח של לוקה.
אני נעמדת שוב על רגליי,מנקה את הלכלוך שנדבק על בגדי ואז רצה לעבר האופנוע שלי.
הפעם היה לי מזל לצאת מהבית בלי בעיות,רק בואו נקווה שגם בפעם הבא לא תהיה לי בעיה לצאת מכאן.
אני עולה על אופנוע,כובשת את ‏הקסדה ומניעה את אופנוע.
אחרי מספר דקות אני כבר מוצאת את עצמי על הכביש הראשי.
אני ממשיכה את הנסיעה בדממה,שוקעת לשניה בתוך מחשבותיי. אך זה לא נמשך לאורך זמן כי צרור יריות מפר את השקט שלי.
המראה השמאלית של האופנוע מתנפצת  וזכוכית עפים לכביש. "פאק!" אני מביטה לאחור בשביל לראות מי זה לעזאזל.
שתי רכבים שחורים נוסעים במהירות אחרי וכל איזה שתי שניות מישהו מוציא את ידו החוצה ומנסה לירות בי.
אין לי מושג מי אלה אבל הם עומדים למות.
חיוך שטני נמרח על פני מתחת לקסדה שלי.
הו זה הולך להיות מהנה מאוד.
אני סוחטת את דוושת הגז בניסיון לחמוק מהקליעים שעפים לעברי.
אני עוברת בין המכוניות בשביל לבלבל אותם עד שאני רואה מולי פניה ימינה.
אני פונה לכיוון הזה,יורדת מכביש מהיר כשהם מאחורי ומנסה למצוא איזה מקום שקט בשביל לטפל בהם יפה מאוד.
לבסוף אני רואה מולי את אזור הנמל ומחליט לנסוע לשם.
כשאני מגיעה אני נכנסת לתוך הנמל עצמו וחונה את האופנוע מאחורי מכולה אדומה.
אני יורדת ממנו,מורידה את הקסדה מראשי ומניחה אותה על הידית של האופנוע.
אני יוצאת מאחורי המכולה לעבר הכביש ונשענת עליה כשבדיוק שתי הרכבים השחורים נכנסים גם כן לנמל ונעצרות מולי.
אני משלבת את זרועותיי על חזי ומביטה לעברם באדישות.
שתי דלתות מכל מכונית נפתחות ויוצאים ממנה ארבע גברים ‏לבושים בשחור.
אני נותנת להם להתקרב לעברי עוד כמה צעדים עד שהם עומדים ‏כמה סנטימטרים ממני.
"את עושה לנו חיים קלים מדי,בייבי" אומר אחד הבחורים ‏במבטא כבד וכולם צוחקים אחריו.
גרמני,כמובן.
אני מבינה שפעם קודמת לא הספקה להם.
אני מנתקת את גבי מהמכולה,מתקדמת לעברם צעד כשאני נידה בראשי מרוב שעשוע ונפלט מפי צוחק.
"משהו מצחיק אותך?!" הבחור עם ראש מגולח שאל בכעס וכבר לא ‏נראה כזה משועשע.
"אמת שכן." עניתי בטון הרסי וחיוך על השפתיים.
הבחור בא להתקדם לעברי אך בחור עם השחר השחור ועם צלקת על פניו עצר אותו ואמר,"תזכור שאנחנו צריכים אותה בחיים. אחרת הוא יהרוג אותנו" הוא נוהם באוזנו.
מעניין אותי מאוד מי זה שצריך אותי בחיים ולמה?
"אני יודע" הגלח העיף את ידו של השותף שלו מזרועו והמשיך להביט בי בשנאה.
אני ‏לעומת זאת נופפתי לעברו במתיקות ושלחתי לעבור נשיקה,רק בשביל לעצבן אותו עוד קצת.
רכב נוסף פתאום נכנס לנמל ונעצר גם הוא מולי.
אך הבחורים שהיו קודם לידי ‏התרחקו טיפה ונעמדו דום.
הדלת נפתחה,גבר לבוש חליפה שחורה יצא מהרכב ושעל ראשו כובע שהסתיר את פניו.
"יש בך יותר ‏מדיי אומץ,פיזאנו" הוא אמר אך שהוא דיבר היה לו מבטא מוכר,קולו מוכר.
זה גרם לי להביט בו בחשד.
הוא רוסי?
אולי לא שמעתי נכון.
לא עניתי,עניין אותי מאוד מה יש לו לומר.
"מעניין אותי אם את ככה גם עם בעלך? או שאת סתם מתרגשת בשביל לראות אותי" הוא המשיך בקול עמוק.
הוא יודע שעכשיו הוא תפס את תשומת ליבי וזה לא קורה הרבה.
יש משהו מסריח מאחורי דבריו.
הגבר התקרב לעברי עוד טיפה עד שהוא נעמד ‏סנטימטר ממני.
הרמתי את מבטי לעבר פניו וראיתי שפניו היו מצולקות בצד אחד והצד השני נקי לגמרי.
רגע אחד...
"מקסים?" לחשתי את שמו בשאלה.
חיוך נפרש על פניו כשעיניו הכחולות פגשו במבטי.
קפאתי.
קפאתי לגמרי במקום.
זה לא יכול להיות!
הוא היה אמור להיות מת.
אני בעצמי דאגתי לזה.
איך הוא חי,לעזאזל?!
"אני שמח שאת זוכרת אותי,‏ורד ‏דם" טון קולו גרם רעד של שנאה בגופי.
הוא אמר את שם המתנקשת שלי,איך לעזאזל הוא יודע שזאת אני?!
מה פאקינג קורה כן?!
"אתה חי. איך?" שאלתי אותו באדישות.
אפילו שהרגשתי שאני עוד שנייה מתפוצצת מזעם.
מקסים הוריד את הכובע מראשו ועבר את ידו בשערו הבלונדיני.
"אפשר לומר." הוא ענה בצחוק מריר.
בא לי להקיא ממנו.
הוא רכן לעברי,הניח יד מעל ראשי בשביל שרק אני אשמע אותו.
"אז... שמעתי שאת נשואה עכשיו. איך זה הולך לך עד עכשיו,גברת פיזאנו?" הוא שואל בטון ‏ערמומי.
‏אני מתאפקת כל כוחי בשביל לא לדקור אותו בלב עכשיו.
"מה אתה רוצה,מקסים?" ניגשת ישר לעניין,אין לי זמן לשטויות שלו.
"את בעלך" הוא לוחש באוזני.
רעד מוזר של ‏פאניקה ‏תוקפת אותי פתאום.
מה הוא רוצה מלוקה?
"למה?"
"בואי נגיד שלי ולבעלך היקר יש כבר ‏עניינים לא סגורים לפתור ואת הולכת לעזור לי בקשר לזה" בלי שהוא ישים לב,שלפתי סכין קטנה והצמדתי אותה מיד לגרונו.
"ולמה נראה לך שאני אעשה משהו בשבילך?" שאלתי בטון הרסי ובשיניים חשוקות.
החיוך של מקסים גדל על פניו,מה גרם לצלקות שעל פניו ‏להתקמט בגועל.
איכס.
"מישהי כאן מאוהבת?" הוא מתגרה בי.
הוא לא צריך לדעת שום דבר על הרגשות שלי במיוחד שזה קשור ללוקה.
"תתחיל לדבר או אני חותכת" איימתי עליו בשקט.
מקסים הזיז את שערי מאחורי אוזני כאילו אני לא מאיימת עליו עם סכין עכשיו וזה הרתיח אותי עוד יותר. במיוחד הוא אדיש ככה.
"אני מבין שהוא לא ‏סיפר לך" הוא אומר בטון עצוב ומזוייף.
"מי? מי לא סיפר לי מה?!" שאלתי בכעס.
נהייתי כבר חסרת סבלנות.
"סיימון כמובן. הוא עכשיו אבא שלך,לא? או שאני טועה?"
"הוא אף פעם לא היה אבא שלי" ‏עניתי בשנאה.
מקסים התקרב אלי עוד יותר מה שגרם לי לחתוך אותו טיפה בגרון.
אך זה לא נראה שזה יזיז לו בכלל.
"אני מבין" הוא ענה.
פניו מהודקות, קשות, לא מסגירות דבר. מה הוא רוצה? איך הצליח למצוא אותי,בכלל?
אני מפנה את מבטי, בורחת מעיניו ובוחנת שוב את הבחורים שלו.
"חושים של מתנקשת?" הוא לוחש באוזני וגורם לי שוב להביט לעברו.
"מה אתה פאקינג רוצה ממני,מקסים?!"
"תאמת שאני רוצה המון דברים,אבל ממך... רק דבר אחד." הוא נעצר לשנייה כך שהרגשתי את הנשימה שלו על עורי וזה גרם לי לבחילה נוראית אך ‏השתלטתי עליה במהירות.
"את לוקה מת. ואת תהרגי אותו בשבילי." מקסים לקח צעד לאחור,הרים את ידו לצווארו,נגע עם האצבע בפצע שלו ואז הוא כיוון את אצבעו לפיו ומצץ את הדם שלו.
אלוהים הוא דוחה.
הידקתי את האחיזה שלי בסכין ואמרתי, "ושוב אני אשאל. למה נראה לך ‏שאני אעשה בשבילך משהו?"
מקסים חייך ואמר, "כי אני בטוח שאת רוצה לראות את אבא שלך,ארתור"