‏המתנקשת

פרק 58

אוקסנה

"סימון מת" נטשה ‏הכריזה ‏אחרי ‏דקות ‏ארוכות של ‏אי בוודאות.
שמעתי את אבא שלי נאנח בהקלה לידי אך אני רציתי תשובות.
"מה קרה שם? מי אמר לך את זה?! לוקה חסל אותו?" שאלתי במהירות.
"לא. ‏מסתבר שזה היה אלכס. הוא חסל את דוד שלך. הוא אמר שהכל יצא אז אין צורך יותר בסימון." רגע אם הכל יצא זה אומר שלוקה יודע שאני מתנקשת ושאני נשלחתי לחסל אותו ואת כל הבכירים שלו.
אני חייבת לעוף מפה.
"‏אני צריכה לחזור הביתה דחוף!" אמרתי בקול ומיהרתי ישר אל הדלת החדר.
"רגע מה? למה?" ננטשה ממהרת אחרי.
"‏תישארי כאן עם אבא שלי. ‏אנחנו עוזבים היום ‏את ניו-יורק. אסור שלוקה ‏ ימצא אותי, ‏אני חייבת להמשיך עם התוכנית שלי. אם זה לא לחסל אותו אז זה לברוח מפה" עניתי.
"אבל למה? אולי הוא לא יעשה לא משהו אחרי הכל. הוא אוהב אותך,אוקסנה"  אני מנענעת בראש ולא רוצה להאמין בכך.
"‏אני מצטערת אבל אני לא מסוגלת להאמין שהוא יסלח לי בכזאת קלות אחרי כל מה שהוא גילה. ואל ‏תשכחי שהוא עדיין לא יודע על התינוק.
‏ואני לא רוצה שתינוק שלי יגדל בעולם הזה אני חייבת לעזוב. אם ‏את רוצה לבוא את מוזמנת אם לא,תישארי כאן" אמרתי ‏בביטחון.
‏אחרי כמה רגעים של שקט מהצד של נטשה היא אומרת,"ברור שאני באה"
"‏מצוין אני אפגוש אותך ואת אבא שלי בשדה התעופה בעוד שעה בדיוק"
"רגע,‏לאיפה אנחנו טסים?!" היא קוראת אחרי.
"‏למקום של לוקה בחיים לא יחשוב ‏למצוא אותנו" עניתי.
‏ונעלמתי דרך דלתות המעלית.

לוקה

"אוקסנה!" נהמתי את שמה ברגע שנכנסתי אל הבית אך רק שקט היה סביבי.
והתחלתי להרגיש בהלה קטנה אחרי שהיא לא ‏ענתה לי בפעם השנייה שצעקתי את שמה,"אוקסנה!!"
‏עליתי שתיים-שתיים במדרגות לקומה שנייה,פסעתי במסדרון עד שהגעתי לחדרנו.
אך הוא היה רק ממנה.
נכנסתי לארון הבגדים וקלטתי שם הדברים שלה נעלמו.
קאצו!
היא ברחה לי.
‏אני שולף את הטלפון שלי מהכיס ומחייג במהירות לדנילו.
"אוקסנה ברחה! אני חייב שמריו ימצא לי אותה עכשיו. היא בטח ‏בשדה תעופה או בכל מקום אחר עכשיו. אתה חייב לברר איפה היא!!" אני נוהם עליו.
"בסדר,בסדר. אני עכשיו מחייג עליו. תהיה רגוע,לוקה. אנחנו ‏נמצא אותה לא משנה מה!"

...............

עבר כבר יותר משנה מאז שראיתי את אוקסנה ועד עכשיו לא מצאתי אותה.
בכל פעם שחשבתי אני קרוב לראות אותה שוב,‏התאכזבתי מחדש.
לאיפה היא יכולה ‏ללכת?
אני מבין שהיא פחדה לגלות איך תהיה התגובה שלי אחרי כל מה שגילית, ‏בהתחלה כעסתי ממש אך הייתי מעוניין לשמוע את הצד שלה הסיפור.
אבל ‏לא היה לנו הזדמנות כי היא פשוט ברחה ונעלמה לי כאילו לא הייתה כאן בכלל.
אני לא מתפקד כמו שצריך מאז היא עזבה.
אני לא ישן,לא אוכל ולא נפגש עם אף אחד חוץ מדנילו.
אך גם הוא מתחיל לאכזב אותי.
אף אחד לא מוצא אותה.
ל‏איפה לעזאזל היא יכולה לברוח?!
גם בכל פעם שאני מדבר עם אלכס,הוא אומר לי שאין לו מושג.
היא תמיד זזה לכל מקום ‏ואי אפשר לתאר אותה.
‏הוא אמר שהיא תמיד היית כזאת,אלופה בזה.
‏אני לא רוצה שהיא תהיה אלופה בזה אני רוצה אותה! אני רוצה את אשתי בחזרה!
את האישה שלי,להרגיש אותה שוב בין זרועותיי ולהגיד לה שאני סולח על הכל לא משנה מה עברנו.
"קאצו!" אני מטיח את הכוס שהייתה בידי על הקיר שמולי ונאנח בכבדות.
"בוס?" מריו נכנס למשרדי בלי לדפוק על דלתי וגורם לי להביט בו במבט חודר.
"מה?!" נהמתי בכעס.
"הגיע מכתב. ‏אני חושב שתרצה לקרוא אותו" מריו ממהר לעברי ומעביר לי את המכתב הלבן.
"אתה יכול לצאת" אני אומר.
הוא יוצא בלי לחשוב פעמיים וסוגר את הדלת אחריו.
אני קורע את המכתב,מוציא את הדף שבתוכו ופותח אותו.

לוקה

אני יודע שלא ‏היו בינינו יחסים כל כך טובים בהמשך השנים.
‏אבל בגלל שאני אוהב את הבת שלי אני עושה את זה בשבילה לא בשבילך.
אוקסנה לא יודעת ‏להביע את הרגשות שלה לאף אחד אך מהיום שהיא פגשה אותך,היא הרגישה שונה.
משהו טוב.
בכל פעם שהיא מזכירה אותך,אני רואה את אהבה שנובע מעיניה. היא אוהבת אותך אך היא לא יודעת איך לעשות את זה נכון.
‏אולי זה נכון שאוקסנה ‏רצתה ‏בהתחלה לחסל אותך בגלל נקמה על אימה ועלי.
אך היא כבר לא.
ביום שהיא ואתה ‏גיליתם את האמת על הכל,היא פשוט לא יכלה להביט שוב בך.
ולראות את האכזבה בעינייך.
בתי היא יקרה לי מאוד ואני אוהב אותה אפילו שהייתי ‏מעדיף בחור אחר בשבילה ולא אתה.
אך לי אין דעה פה.
אוקסנה הסתירה ממך עוד משהו,משהו שהיא ממש פחדה לספר לך,כי היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשמור בזה אך בסוף היא בחרה טוב.
צרפתי לך שתי תמונות אתה כבר תבין לבד.

ארתור.
נ.ב : הכתובת שלנו רשומה מאחורי הדף.
בהצלחה ילד.

אני ממהר להפוך את המכתב ולגלות סוף סוף לאיפה היא ברחה לי כל הזמן הזה.

ישראל,תל אביב.

מה יש לה לחפש בישראל,לעזאזל?!
טוב זה בהחלט לא המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש.
היא חכמה אך לא חכמה בכלל כי עכשיו אני הולך להחזיר אותה בחזרה אלי.
רגע לפני שאני מניח את הדף,אני מרים את המכתב עצמו ומוציא ממנו שתי תמונות.
ליבי קפא מיד.
בתמונה הראשונה,אוקסנה שוכבת במיטה של בית חולים ועל החזה שלה שתי תינוקות קטנים,תאומים.
יש לי ילדים?
יש לנו?
היא הייתה בהיריון בכל הזמן הזה?!
ואני אפילו לא הרגשתי בכך!
אני לא מאמין.
אני לא יודע אם אני אומר לכעוס או להיות מאושר באותו השנייה.
אני עובר לתמונה הבא ועכשיו אני רואה את שתי הקטנים שלי יושבים עם אוקסנה ליד עץ חג המולד.
אני לא מאמין שהפסדתי את כל זה.
חיוך נפרש על פניי.
אבל אני עכשיו בטוח במאת האחוזים שאני מאושר והם עומדים לחזור אלי.