‏המתנקשת שלי

פרק 54

לוקה

"מחר אני יוצא לכמה שעות מהבית" אני מודיע לאוקסנה בזמן שאני פוסע איתה במסדרון כשהיא בזרועותיי.
"לאיפה אתה הולך?" היא מרימה את מבטה לעברי ושואלת בסקרנות.
"יש כמה עניינים שאני חייב לטפל בהם" אני מסביר.
"עוד פעם כמה ‏עניינים" היא ממלמלת בכעס.
"את יודעת שאני פשוט מנסה להגן עלייך,אש קטנה. כמה שפחות ‏תדעי ככה תהיי יותר ‏‏מוגנת" אני מניח את אוקסנה על המיטה בזמן שהיא עדיין מביטה בי במבט כועס.
אני מתכופף לעברה,מזיז את שערה מפניה ומצמיד ‏נשיקה קטנה על מצחה.
"אל תהיי כזאת,אש קטנה. אני באמת רוצה שרק יהיה לך טוב ו‏שתאמיני בי" אני ממשיך לומר.
אוקסנה עוצמת את עיניה,נאנחת בכבדות ופוקחת שוב את העיניים.
"בסדר. תעשה מה שאתה צריך לעשות. עכשיו תן לי לנוח" היא מבקשת.
אני מנשק את שפתיה,מתרומם חזרה לעמידה ואומר,"טוב. אם תהיי צריכה משהו אני בחדר ליד" היא מהנהנת בקצרה ונכנסת מתחת לשמיכות.
‏כשהיא מחופשה לגמרי וגבה מופנה לעברי,אני יוצא מהחדר וסוגר אחרי את הדלת.
אני מוציא את הטלפון מהכיס,מחייג לדנילו ומצמיד אותו לאוזן.
"איפה אתה?" אני שואל ברגע שהוא עונה.
"אני צריך זמן." הוא עונה.
אני נכנס לחדר העבודה שלי,מתקדם אל שולחן העבודה ואז מתיישב על הכיסא שלי.
"אין לנו זמן,דנילו" אני עונה בכעס.
"הגיע הזמן שזה יקרה כבר" אני ממשיך.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה הלילה?" הוא ‏מוודא שוב.
"אין לנו עוד צורך בו,דנילו. הגיע הזמן ‏לשים לזה סוף" עניתי.
דנילו נאנח בקול בצד השני של הקו.
"אני עדיין לא חושב שזה הוא,לוקה. אני אראה אותך הלילה" הוא אומר ומנתק את השיחה.
אני זורק את הטלפון שלי על השולחן ונשען עם הכיסא לאחור כשאני נאנח ועוצם את העיניים.
למה דנילו כל כך קשה להבין את זה שארתור זה שרצח את אמא שלנו.
הכל הראיות ‏מצביעות עליו,אז למה?
מה גורם לדנילו לחשוב ‏ההפך מזה?
אני אולי מפספס שם משהו?
בכל פעם שאני ‏מנסה להיזכר בפרצוף של הבן זונה שרצח את אמא שלי,אני רואה לפני את ארתור.
אבא שלי תמיד אמר שהוא זה שרצח את אמא וזה לא יכול להיות משהו אחר כי ארתור תמיד רצה לנקום באבא שלנו.
אין לי מושג למה.
אבל משהו שם מציק לי.
אני מעביר את ידי בשערי,פוקח את עיניי וקולט פתאום את תמרה עומדת מול שולחני כשבידיה תינוק קטן.
"מה קורה פה? של מי התינוק הזה?" אני שולח לעברה גבה שואלת.
למה יש לי לעזאזל תינוק זר בבית?!
"מריה,עושה לו ‏בייביסיטר ואני עוזרת לה." מסבירה תמרה.
"ומה קרה בדיוק לעניין הזה בלשאול אותי אם זה בסדר בכלל?" שאלתי.
"הוא כבר פה ארבע שעות ולא ‏הרגשת אותו בכלל. וככה זה ‏ישאר עד מריה תלך איתו. אז הכל בסדר" תמרה עונה בחיוך.
אני מרגיש נורא מבולבל עכשיו.
ממתי תמרה עושה דברים בלי לשאול אותי קודם?
"אוקסנה יודעת מזה?" אני מצביע לעבר התינוק,שמביט בי עם עיניו הכחולות.
"כן. היא אמרה שזה בסדר"
"אהה" עניתי והרגשתי קצת בשוק ‏מה העניין הזה.
‏מוזר שתינוק לא מפריע לאוקסנה.
אני זוכר עוד את הריב שהיה לנו בפריז בגלל שהיא לקחה גלולות ולא רצתה בכלל לדבר איתי על הנושא הזה.
אם אני חושב על זה. לא יצא לנו שוב לדבר על העניין הזה.
אני אהיה חייב בסוף להביא לעולם הזה יורשים גם אם היא לא תרצה בכך.
אני חייב לעלות איתה את הנושא הזה שוב.
"למה את פה תמרה? את יודעת שאת לא אמורה ‏להיכנס לכאן אם אני לא נותן לך את האישור,אז למה?" חזרתי לתמרה.
"האמת שבאתי לדבר איתך על אוקסנה. היא מאוד שקטה לאחרונה ו‏לא מתנהגת כמו עצמה. וזה נורא ‏מדאיג אותי" היא מסבירה בדאגה.
היא צודקת,גם אני שמתי לב לכך.
אוקסנה מאוד ‏השתנתה בחודשים האלה.
היא כבר לא כזאת קרה כמו שהיא הגיעה לכאן,זה טוב אני לא אומר שלא.
אבל משהו נוסף בה ישתנה מאוד.
היא נהייתה שקטה מהרגיל והיא גם כל הזמן עייפה פתאום.
"היא אוכלת?" קמתי ממקומי,עקפתי את השולחן ונעמדתי מול תמרה.
"כן,יותר מהרגיל." היא עונה.
"מה את עוד שמה לב אליו?" שאלתי.
"אממ... היא עייפה המון,יש לה פה ושם כאבי בטן אך היא כן אוכלת כמו שצריך"
אני משפשף את סנטרי ומהנהן.
"אני מבין" לחשתי לעברה.
אחרי כמה שניות של שקט אמרתי,"את יכולה ללכת עכשיו,תמרה. ‏אני אברר מהעניין ותודה שאמרת לי" הודיתי לה.
"טוב,רק ‏תודיע לי שהיא שהכל בסדר איתה?" היא שואלת בדאגה.
"כן" עניתי.
"תודה,לוקה. ואם אתה רעב אני אשלח את מריה להביא לך משהו"
"לא,אני בסדר,תודה תמרה" היא מהנהנת לי שוב ויוצאת מהחדר כשהתינוק הקטן נרדם בין ‏זרועותיה.
אני הולך למזוג לעצמי משקה,מהבר הקטן שלי וחושב מה אני הולך לעשות עכשיו.
יש לי גם את ארתור על הראש וגם את הגרמנים אלה שלא יורדים לי מהגב.
ואני גם צריך לברר מה קורה אם אשתי ולמה היא מתנהגת מוזר כל כך.
היום הזה פשוט לא נגמר.
................
אוקסנה