‏המתנקשת

פרק 53

אוקסנה

אני פוקחת את עיניי ומסתכלת על הצד הריק במיטה. לוקה לא חזר. הוא השאיר אותי באחוזה ונעלם בלי לעדכן אותי שאין בכוונתו לחזור.
אני קמה מהמיטה וסוחבת את עצמי למקלחת, פושטת את הבגדים ונעצרת מול המראה,זזה הצידה ומתחילה לשים לב לבליעה קטנה שבבטן.
זה באמת קורה.
יצור קטן גדל תוכי ואני לא יכול עוד הרבה זמן להסתיר את זה מלוקה.
אני עומדת מתחת לזרם המים והזעם על התנהגותו של לוקה לא מניח לי.
הוא השאיר אותי כאן אחרי אתמול ופשוט לא חזר.
אז מה אם לא הכנסתי אותך לחדר.
מה זה אומר שאתה צריך פשוט ללכת ולא לחזור לבדוק מה איתי או מה עבר עלי בכלל?!
אחרי שהרופא ונטשה הלכו,אכלתי ארוחת ערב שדנילו הביא לי אך גם הוא ‏נאלץ לעזוב במהירות.
לא יודעת מה קרה אתמול אבל זה גרם לי עוד יותר לחשוד בלוקה.
‏זה משגע אותי שאני לא יודעת כל כך הרבה דברים עליו.
אני יוצאת מהמקלחת ולובשת מכנסי טייץ וגופיה, אוספת את השיער ונועלת כפכפים.
אני יודעת שאני נראית נורא אבל זה לא מעניין אותי בכלל.
אני גם מרגישה ככה.
בכי של תינוק בוקע מהקומה התחתונה וגופי קופא במורד המדרגות.
למה שיהיה כאן תינוק?
ועוד בשעה כזאת מוקדמת בבוקר?!
אני אוחזת במעקה ומתקדמת מדרגה אחר מדרגה, בכי שלו מתחזק עם כל צעד שלי.
של מי לעזאזל התינוק הזה?!
אני גוררת את רגליי אל חדר המגורים ועוצרת ליד העגלה, רואה את התינוק הקטנטן בוכה ומאבדת את היכולת לנשום.
הוא כל כך קטן.
ככה אמור להיות תינוק? קטן ועדין כל כך?
אני לא יודעת איך להגיב לזה בכלל ועוד לי עומד להיות אחד כזה בקרוב.
הו אלוהים.
אני לא מבינה בזה כלום!
אך אני בכלל חושבת להביא אחד כזה לעולם,אם אני בעצמי לא מבינה בכלום?!
"אוקסנה," תמרה קוראת בדאגה. "אני מצטערת כל כך,על התינוק. הבת שלי עושה ‏בייביסיטר על התינוק של השכנים אך היא לא מבינה כל כך ‏בתינוקות אז אמרתי לה להביא אותו לכאן בשביל לעזור לה,זה בסדר?" תמרה מבררת אך ‏נראית לחוצה מאוד.
בלב בררה ‏אני בולעת רוק ומהנהנת לעברה.
"כן,כן. בסדר גמור." אני ממהרת להגיד.
"אהה,יופי. אני שמחה שזה בסדר מיצדך. אז תכירי זה, ‏ג׳יימי" היא מביטה באהבה לעבר התינוק הקטן,שכנראה קוראים לו ‏ג׳יימי.
אני מתקרבת עוד כמה צעדים לעבר העגלה בשביל להביט בו יותר טוב.
קטן כל כך.
הושטתי לעברו את האצבע והוא מיד תפס בה ביד הקטנה שלו."שלום" לחשתי לו.
ליבי התחיל לפעום פתאום במהירות.
יכול להיות שככה מרגיש התרגשות?
אבל למה שאני ארגיש ככה,כשהוא נוגע בי ומביט בי במבט החמוד הזה שלו.
"מתי אתם תביאו לנו קטן כזה הבית?" שואלת פתאום תמרה וגורמת לי מיד להתרחק מ‏ג׳יימי.
"מה יש לאכול?" אני ממהרת לשאול ולשנות את הנושא כמה שיותר מהר.
"‏פנקייקים,ביצים,סלטים. כל מה שתרצי" היא עונה בשמחה.
"יופי,כי אני גוועת" הנחתי יד על בטני.
"בואי,אני אכין לך ‏צלחת" היא עונה בחיוך אך יכולתי לראות שהיא רוצה להגיד לי עוד משהו.
"מריה! בואי קחי את ‏ג׳יימי לסלון" קוראת תמרה.
מריה נכנסת לחדר כשבידיה כוס קפה,"מצטערת,הייתי צריכה ‏קפה לגוף" היא אומרת בביישנות לעברי.
אני רק מהנהנת לעברה בקצרה,ממלמלת לעבר תמרה סליחה ונכנסת לחדר האוכל.
ברגע שאני מגיעה לשם,אני מתיישבת במקום שלי ומתחילה למלא את הצלחת שלי.
"בוקר טוב!" קוראת בקול נטשה כשהיא נכנסת אל החדר.
"בוקר" מלמלתי והכנסתי פרי לפי.
"למה יש לכם תינוק בבית? ולמה את עדיין עם הפרצוף החמוץ הזה?!" היא שואלת בכעס את המשפט האחרון.
אני מושכת בכתפיי,"לתינוק קוראים,‏ג׳יימי ומריה עושה לו בייביסיטר. ואין לי מושג בקשר לדבר השני. אני לא יודעת על מה את מדברת."
נטשה מתיישבת גם היא בשולחן הארוך אך מולי ונראית עצבנית מאוד הבוקר.
"מה יש לך?" שאלתי.
"דנילו,הוא מעצבן אותי. ראיתי אותו הבוקר ואמרתי לו בוקר טוב אך במקום לענות לי בחזרה,הוא פשוט עקף אותי בעצבים,נכנס לרכב שלו ונעלם כאילו כלום לא קרה" היא משלבת את זרועותייה בכעס ועושה פרצוף חמוץ.
ממתי אכפת לה כל כך ממה שדנילו עושה?
"רגע,מתי בדיוק ראית אותו?"
"לפני 10 דקות,למה?"
למה שהוא היה כאן מוקדם כל כך בבוקר? ועוד שלוקה בכלל לא פה?
"סתם. פשוט מוזר לי משהו"
נטשה מגלגלת עיניים ונאנחת בכבדות.
"אולי תפסיקי ‏כבר להיות כזאת דרמטית. את עוד מעט הולכת להיות אמא ואין לך עדיין מושג מה את מרגישה בקשר לזה או ללוקה." היא לוקחת שלוק מהקפה שלה וממשיכה.
"מתי סוף סוף תפתחי את הלב שלך,אוקסנה? הגבר הזה משוגע עלייך!" היא מטיחה את ידי על השולחן בכעס.
"על מה לעזאזל את מדברת? לוקה לא סובל אותי" עניתי באדישות אך משהו בליבי זז פתאום.
הרגשה מוזר בהחלט כמו מקודם,התרגשות?
"את פשוט לא קולטת שלוקה פיזאנו מאוהב בך בטירוף!" היא צועקת את זה בקול רם מיד,מה שעוד שנייה יגרום לכל הבית לשמוע אותה ואוזניי מתלהטות. "הוא לא."
"אוי, תסתמי אוקס. הוא דואג לך כמו משוגע,יותר כמו חולה בראש. כל דבר קטן הוא רוצה לדעת עליך! הוא מאוהב בך כל כך שבא לי להקיא."
"היא צודקת. זה נכון." שנינו קופצות לשמע קולו של לוקה.
עיניי מתרוממות ונוחתות עליו.
הוא נשען על המשקוף ושעשוע חקוק בתווי הפנים שלו.
פניי מתלהטות מרוב מבוכה.
אבל רגע, לוקה אמר הרגע שהוא אוהב אותי?
עינינו נפגשות ואני בולעת את הרוק. האוויר משתנה ונטשה מרגישה את זה, כי היא קמה על רגליה ותוחבת הרבה פירות לתיק תוך כדי שהיא שולחת אליי חיוך ידעני. "כדאי... שאזוז."
"אבקש שמישהו ילווה אותך למלון, נטשה."
היא מחייכת לעברו חיוך ביישני. "אין צורך. אני יודעת לדאוג לעצמי." בלי להוריד ממני את העיניים, לוקה מנענע קלות בראשו. "זה לא פתוח לדיון."
נטשה נאנחת אך בסוף מהנהנת את ראש בהסכמה.
לפני שהיא עוקפת את לוקה ויוצאת מהחדר, ‏היא מספיקה לשלוח לעברי מבט מזהיר אחרון ונעלמת לה.
המבטים של לוקה ושלי נפגשים ברגע שנטשה יוצאת מהחדר.
"בואי לכאן." הוא מבקש
אני מנידה בראשי.
אלוהים, זה קשה משחשבתי. אני רוצה לכעוס עליו. אני צריכה לכעוס על זה שהוא פשוט נעלם אתמול ואפילו לא חזר לבדוק מה שלומי.
ועכשיו הוא מתוודה על אהבתו אלי?
אתה צוחק,נכון?!
מאיפה זה בא ,לעזאזל?!
"איפה הייתה אתמול?" שאלתי בכעס.
שילבתי את ‏זרועותיי על חזי בלי לקום מהכיסא ובלי להוריד ממנו את עיניי,בשביל שהוא ידע עד כמה אני כועסת עליו.
לוקה מתנתק מהמשקוף,מתקרב אל השולחן ונעמד מולי.
"זה מה שיש לך להגיד לי אחרי שהתוודעתי על אהבתי אליך?" הוא שואל בשעשוע.
אך אותי זה לא ‏מצחיק בכלל.
אני רצינית מאוד. נמאס לי כבר ‏להישאר מאחור כל הזמן ולא לדעת כלום.
"כן. זה מה שיש לי להגיד לך. ואני אשאל אותך שוב. איפה ‏הייתה אתמול בלילה? בזמן שאני סבלתי מכאבים?"
לא באמת סבלתי כל כך אבל זה מעצבן אותי שהוא מסתובב לו ועושה מה שהוא רוצה בזמן שאני סתם בבית הזה כל היום.
"מה?! אבל הרופא אמר לדנילו שזה רק כאב קטן בבטן!" פניו שלוקה מיד ‏השתנו לכועסות והוא עקף את השולחן במהירות בשביל לתפוס בכתפיי בשביל לעמיד אותי מולו.
"איך את עכשיו? את בסדר?" הוא שאל בדאגה ובא להניח את ידו על בטני אך במהירות התחמקתי ממנו בשביל שהוא לא יגע בה.
"מה קרה?" הוא שאל ‏בבלבול.
"שום דבר. אני פשוט כועס עלייך ואני לא רוצה שתיגע בי עכשיו" עניתי.
"אבל למה את כועסת עלי? את זאת שלא ‏נתנה לי להיכנס אליה לחדר" הוא מסביר ברוגע.
"זה לא זה. פשוט נמאס לי שאני לא יודעת כלום,לוקה. אתה תמיד נעלם לי ואני ‏אף פעם לא יודעת לאן. בגלל שאתה אף פעם לא משתף אותי וזה מעצבן!
אז איפה בדיוק הייתה אתמול ותגיד לי את האמת"
"היו לי כמה ‏עניינים בעבודה והייתי חייב להיות שם. יכול להיות שאת דואג לי?" הוא שאל בגבה מורמת וזה רק ‏עיצבן אותי יותר.
"ברור שאני דואגת לך אתה בעלי..." קולי דעך פתאום כשהבנתי מה יצא לי מהפה.
אני באמת מתחילה להבין שיכול להיות שכל פעם שהוא יוצא מהבית אני באמת דואג לו.
"אש קטנה..."
"אל תקרא לי ככה!" צעקתי לעברו.
לוקה ניסה לגעת בי שוב אך לא נתתי לו להתקרב אלי.
לקחתי צעד לאחור.
מה קורה לי בדיוק?
לוקה אמר עכשיו שהוא אוהב אותי ואני אפילו לא חושבת להחזיר לו תשובה על זה.
אך במקום זה מתחילה לריב איתו על משהו שהוא עשה אתמול.
רק בגלל שהוא עזב אותי והוא אפילו לא מבין למה אני ככה.
היריון הזה עושה אותי משוגעת לגמרי.
אני חייבת לנוח,אני צריכה קצת שקט.
"אוקסנה?" לוקה קורא בשמי בשקט.
"אני עולה לחדר לנוח,בסדר?" עניתי בלחש.
לוקה תפס בזרועי,משך אותי אליו לחיבוק ולחש באוזני.
"מה שאת צריכה,אש קטנה שלי. אם את צריכה אותי אני בחדר העבודה שלי"
"טוב,תודה" שמחתי שהוא לא חוקר יותר מידי.
הרמתי את ראשי לעברו,עיניו הביטו  בעיניי והוא נשך קלות את שפתו התחתונה.
לא יודעת למה אבל תנועה קלה כזאת, ממיסה לי את הקרביים עד שלא נותרת מהם אלא שלולית.
לא ידעתי שאפשר להשתוקק למשהו ולפחד ממנו כל כך בו־זמנית.
לא שאני מפחדת ממנו אבל....
אין בעולם דבר שאני רוצה יותר משלוקה יאהב אותי ובכל זאת אותה מחשבה מעוררת בי רצון לקפוץ מהחלון הקרוב כי מי לעזאזל ‏נהפכתי שאני חושבת מחשבות כאלה?
ליבי מתנגש בחזה שלי ואצבעותיי צורבות מהצורך לעשות משהו.
"את רוצה שאני אקח אותך לחדר?" הוא שאל בלחש.
אך במקום לענות לו,אני בולעת את הרוק, מרימה את היד אל הצוואר שלו ואוחזת בעורפו העבה.
הוא מחכה, דומם ושקט, ועיניו מצטמצמות עליי. אני עומדת על קצות האצבעות, בוערת בציפייה, אבל עדיין נאלצת למתוח את הצוואר כדי להתקרב לפה שלו.
אני לא מאמינה שאני באמת עושה את זה עכשיו אך אני ממתינה שם זמן מה, קרוב כל כך שאני לא יכולה לדעת למי שייכות הנשימות הכבדות והמאומצות האלה.
מעט קרוב יותר ופי מתחכך בפיו. רך וחמים כל כך. לרגע, נדמה לי שהוא לא עומד להגיב, אבל הוא מפשק את שפתיו ואני מצמידה את השפתיים שלי אליהן ומכניסה את הלשון לתוך פיו. הגניחה שלו גרונית ומעוררת ניצוצות חמים וחשמליים בין הירכיים שלי. אני מניחה יד על החזה שלו ומנסה להתרחק, רק כדי לומר משהו עוקצני, אבל אני מספיקה רק לפגוש במבטו הלוהט לפני שהוא תופס לי בשיער ומחזיר אותי אליו. הנשיקה שלו עמוקה, רטובה ופרועה. נואשת.
הידיים שלו משוטטות על פני גופי ועוצרות בישבן שלי כדי ללפות את פלחיי, עולות אל המותניים שלי כדי לאמץ אותי אל הזקפה שלו. הוא קשוח ולא מרפה ולא הייתי רוצה שזה יקרה אחרת. אך אני חייבת לעצור את זה לפני שהוא יגע לבטן שלי ויגלה הכל.
"לוקה" אני לוחשת את שמו.
"אממ..." הוא גונח כתגובה וממשיך לנשק אותי.
אני ממשיכה ‏לנשק אותו בחזרה להמשיך כמה דקות ארוכות אך לבסוף מניחה את כפות ידיי על חזהו ועוצרת אותו.
"את מנסה להרוג אותי,נכון?" הוא מתלונן ומניח את מצחו על מצחי.
אין לך מושג אפילו עד כמה ‏רציתי את זה בהתחלה אבל עכשיו,ממש לא.
"אני צריכה לנוח ואתה ‏כנראה צריך לחזור לעבוד" עניתי בחיוך קטן.
לוקה נשך את שפתיי ואמר,"אני שונא כשאת צודקת. אבל בסדר, ‏בואי ניקח אותך קודם למיטה" לפני שהספקתי להגיד עוד משהו.
לוקה כבר הרים אותי בין זרועותיו ולקח אותי אל חדר שלנו.